מאת ד”ר גיא בכור
היה זה המרקסיסט הצרפתי פול ברוס (Paul Brousse) שהכניס לשימוש את רעיון “התעמולה המעשית”, במאמר שפרסם בשנת 1877, או כפי שכינה זאת במקור “Propaganda par le fait” (“תעמולה על ידי מעשה”). הכוונה למעשה, הכולל אלימות וטרור – כאמצעי לביטוי עצמי, או שימוש בטרור כטקטיקה לצבירת תמיכה פוליטית.
אפילו עוד קודם לכן, האנרכיסט והמהפכן הרוסי מיכאיל בקונין (1814-76) פיתח גם הוא את הרעיון, לאור מהפיכת הקומונה הפריזאית מוקדם יותר. “להשיג את עקרונות שלנו באמצעות מעשים, לא דיבורים”, כתב.
הרעיון הזה קסם לדורות של טרוריסטים ומחבלים מכל הסוגים, כולל רציחות פוליטיות באירופה בין 1880 ל- 1914, בקומוניזם הסיני, במחתרת האירית, הטרור “הפלסטיני”, פיגועי אלקאעדה וכמובן סרטוני היוטיוב של “המדינה האסלאמית”. מדוע? המעשה הטרוריסטי צובר פומביות, פרסום ותהילה, במקום שיבוצע במחשכים, כשהמבצעים נסים על נפשם. הפומביות הפכה למכפלת כוח, הפרסום להעצמה בינלאומית.
וכך הפכה האלימות למקור גאווה, לא בושה; החטא מוצג בעצם כחסד; הרצח לגאולה; העונש הוא השכר; הרע הוא בעצם טוב; והמטרה מקדמת את כל האמצעים.
וכך, בשם העקרונות הנעלים של סוציאליזם, צדק, שוויון וחירות, ייעשו המעשים הנוראיים
ביותר. יש הצדקה מלאה לאלימות ולטרור.
גישת התעמולה המעשית, מבית מדרשו של הסוציאליזם, רואה בטרור עניין מוצדק, רצוי, ואפילו הכרחי. ארמדת החטאים יצאה לדרכה.
1
הרעיון של אוסלו היה בלתי נתפס מראשיתו: לקחת חבורת טרור פעילה על נשקה (40,000 איש), זו שהחריבה את ירדן ואת לבנון במלחמות אזרחים – ולהכניס אותה אלינו הביתה.
וכל זאת בטענה שהיא תשמור לנו על הביטחון. בכך זכתה אותה חבורה בנכס אותו רצתה תמיד, ואשר שום משטר ערבי לא היה מוכן לתת לה: שטח משלה, ממנו תוכל לחזק את ההתקפות על ישראל, והפעם, כמה גאוני, מתוך ישראל.
די היה להציץ בספרי הלימוד אותם הביאה איתה לצעירים שבשטחה: היו אלה ספרי הלימוד של שנות הארבעים מעיראק (בתקופה הפרו-נאצית שלה), של מנכ”ל משרד החינוך שם, סאמי שאוכת, שדיברו על עליונות הערביות ונחיתות היהודים. אלה היו סימנים מבשרי רעות.
ואכן, כמו בירדן (“ספטמבר השחור”) וכמו בלבנון (מלחמת האזרחים 1975-1989) גם כאן החבורה חוללה מלחמת אזרחים (2000-2004), ובמידה רבה היא מנסה עד היום.
האם להביא את החבורה הזו אלינו הביתה היתה טיפשות תמימה, או תמימות טיפשית? כאן קשה לי להחליט.
תמונה: אימג’בנק Getty Images
2
“הרשות” הפלסטינית נולדה בחטא. שום מסמך מוסכם של “אוסלו” לא דיבר עליה, יאסר ערפאת פשוט הקים אותה יום אחד, ואני עדיין זוכר את הפליאה ב”תקשורת” הישראלית מהי הישות החדשה, שלפתע צצה.
לא במקרה היא נקראה “רשות” (“סולטה”). היה זה חלק מתוכנית השלבים שאימץ אש”ף בשנת 1974, כנגיסה הדרגתית של ישראל החזקה-מידי. וכך קבע סעיף 2 של תוכנית השלבים (“אלמרחליה”) מיוני 1974: “אש”ף ייאבק בכל הדרכים, ובראשן המאבק המזוין לשחרור האדמה הפלסטינית, ולהקמת רשות
עממית לאומית עצמאית ולוחמת על כל חלק מן האדמה הפלסטינית שישוחרר”. שום סוד לא היה
כאן, זה רק לקח 20 שנים.
וכך קמה “רשות לוחמת” שלא באה לטפל בבעיית “הפלסטינים”, הרי שום “מחנה פליטים” לא שוקם כבר עשרים שנים, וגם לא ישוקם. היא באה לטפל ב”בעיה הפלסטינית” הנצחית, כלומר, היא באה לטפל רק
בישראל.
למרות תרומה של עשרות ויש האומרים כבר מאות מליארדי דולרים של העולם בעשרים השנים האחרונות לרשות הזו, הכסף הלך בעיקר למטרה אחת: הלחימה בכל הצורות האפשרויות – בישראל. ארגוני האו”ם ובראשם אונרוו”א פטרו את הרשות מלטפל ברווחה, בחינוך, בביוב ובחיי היום יום, כך שהיא
התפנתה כל כולה לשמש ראש חץ כנגד היהודים וישראל.
המערב תרם בשמחה לרשות הטרור הזו. הוא ידע מה מטרותיה האמיתיות, ולכן תרם לה, במטרה עיקרית אחת: לפגוע בנס של תחיית היהודים. הפלסטינים מעולם לא עניינו אותו באמת, אך הם היו הכלי דרכו החליש אותנו. כך חברו מטרות הערבים עם מטרות הממסד האירופי.
על פי תורתם של ברוס ובאקונין – התעמולה והטרור יצרו את הרשות, והרשות יצרה את התעמולה והטרור. במקום שהמעשה יסיים את התעמולה, המעשה עודד אותה. האנרגיה הזו היא שהשיטה קדימה את ארמדת החטאים.
3
הקמת הרשות היתה למעשה הודאה בכישלון צורת המאבק הראשונה של ארגון פתח, שכונתה “המאבק המזוין”. על פי התורה, שבנה בשנות הששים האידיאולוג ח’אלד אלחסן, המחבלים הערביים האלה ייזמו פיגועים על גבול ישראל, אלה ידרבנו את הצבאות הערביים לפתוח במלחמה, ואז “תשוחרר פלסטין”. אך זה לא עבד. שום משטר ערבי לא היה מוכן לסכן את הגבול שלו עם ישראל למען אספסוף לוחמני
זה.
ולכן המאבק עבר מחוץ לגבולות המדינה, לתוך גבולות המדינה.
4
אך גם שיטת הפעולה החדשה של “הרשות” – מתוך ישראל – נכשלה. קודם כל , כמו בירדן ובלבנון, הם חיפשו בעלי ברית, אותם מצאו בדמות בכירים בקרב ערביי ישראל ובשמאל הישראלי, ואז יצאו למתקפת אלימות קשה, שאותה כינו “האינתיפאדה השנייה”. אך זו נכשלה כישלון חרוץ, תוך קריסת התשתית אותה הקימו. הם לא הצליחו לפורר את ישראל מבפנים, וההיפך הם דווקא חיזקו אותה. את מה שאיחלו לישראל הם הביאו על עצמם.
5
לאחר מות ערפאת (2004) הבין יורשו, מחמוד עבאס, את כישלון דרך הפעולה הצבאית של קודמו, ולכן אימץ אסטרטגיה חדשה: להביא לצימוקה ואחר כך לפירורה של ישראל שנואת נפשו באמצעות
טרור דיפלומטי. בעזרת הרוב האוטומאטי שיש להם, להתחיל לכתר את ישראל בהחלטות בינלאומיות, עד שתקרוס כישות מדינית. במסגרת צורת המאבק הזו התנהל גם המאבק של “מדינה פלסטינית”, שאין לו דבר עם מדינה, זו פשוט עוד צורה להחליש את ישראל.
ואכן, אינסוף החלטות התקבלו ועוד יתקבלו במוסדות האו”ם, אך התוצאה גם כאן לא הושגה. העולם אינו מסכים למחטף המדיני האלים הזה, בלי לקבל את הסכמת ישראל, ואפילו הדגל “הפלסטיני” באו”ם, שכל כך הרבה שטפו בו את מוחכם ב”תקשורת” בישראל – סולק חצי שעה אחרי שהונף.
הטרור הדיפלומטי כשל, חוץ מהצלחה אחת: תומכי “הפלסטינים” בתוך ישראל ניהלו מערכת טרור כנגד אזרחי ישראל כאילו העולם סוגר עלינו, ובכך הביאו לדמורליזציה פנימית. ניסינו להלחם כאן במגמה הזו, וגם
הצלחנו. הציבור שלנו כבר הבין את המניפולציה האכזרית.
אי המתים: על קריסתה של עוד חברה ערבית
6
מיואשים, ישראלים, יהודים ואחרים שכנעו את “הרשות” לפתוח בעוד מאבק: הפעם כלכלי: להחרים סחורות ישראליות, ולעודד את החרם הבינלאומי הכלכלי על ישראל. אך גם צורת המאבק הזו נכשלה. הרשות לא יכולה להחרים את מי שמזין אותה (ישראל מקיימת אותה כלכלית, בהעברת מאות מליוני שקלים כל חודש בהפקדה בנקאית), ואין אפשרות שלא לצרוך את המוצרים הישראליים בתוך ישראל. ובאשר ל”חרם” בעולם: בפועל אין שום חרם, וגם לא צפוי להיות חרם, כאשר כל מדינות המערב מתנגדות לו. ההיפך, היצוא הישראלי גם לאיחוד האירופי וגם לייתר העולם משגשג ועוד ישגשג. שווקים חדשים ואדירים נפתחים לנו במזרח, וה”איום” מדרבן אותנו אל מרחבים חדשים.
חשוב לזכור: חרם מלא כזה אכן הוטל על מדינת ישראל מהיום שבו נולדה, בידי כל מדינות ערב, אך הוא רק דרבן אותנו להיות יצירתיים יותר ויותר: “החרם הערבי” הזה תרם תרומה אדירה להקמת התעשייה
הישראלית החוצה כיום ימים ויבשות. עם עליית הערבים מערבה וצפונה, לאירופה, הם פשוט הביאו איתם את תרבות החרם גם לשם.
ואגב כספים, אותה רשות שווה מליארדי דולרים, המוסלקים בחשבונות כל רחבי העולם, וזו הסיבה שהיא עוד קיימת. זו גם הסיבה שבגללה חמאס רוצה להשתלט עליה, ישירות או
בעקיפין.
עוד החלטות סמליות באו”ם, עוד החלטות פיקטיביות באונסק”ו או בבית הדין בהאג, כל אלה נועדו להסתיר דבר אחד: אין מאחורי זה כלום. רק ואקום (רִיק) “פלסטיני”. בשטח אין כלום. הקוסם מארץ עוץ. “תעתוע של הראייה” (deceptio visus).
ככל שמספר ההחלטות הדיפלומטיות גובר, כך מתעצם הבלוף ומתנפח בלון ההבלים, וככל שיש עוד פורומים בינלאומיים, כך מתנתק הבלון עוד יותר מקרקע המציאות אל הנצח האנטישמי. את
הים רואים בסרטון שלפניכם, אך איפה היא, ארמדת הרפאים? (One day, של האנס זימר); “תעמולה מעשית”.
ל”פלסטינים” יש מן בעיה חדשה: תמיכה מערבית בהם היתה אנטישמיות מוסווית, אך אם מתחיל להיות מותר להיות קצת-אנטישמי במערב, ומותר לתקוף ישירות את היהודים, לא צריך את מעקף התמיכה ב”פלסטינים”. והנה, הם פתאום מיותרים.
ארמדת החטאים, לאן את שטה? אני מפליגה אל מחוזות הדמיון.
7
אז מה נשאר? נסגרו צורות המאבק לאותה רשות, שבאה להרוס, ובעצמה נהרסת. עם כישלון המאבק הבינלאומי, החליט עבאס על דרך חדשה-ישנה: “מאבק עממי”. לא טרור, חס וחלילה, הוא “נגד טרור”. אך
אבנים, בקבוקי תבערה, התכתשויות עם כוחות הביטחון, “קצת סכינים” של “הנוער”, “תעמולה מעשית”, וזה מה שקורה עכשיו. חשוב להבין, זה קורה כי כל הדרכים האחרות נכשלו.
אך אבוי, כאן התגלתה בעיה. אויביה הרבים של אותה רשות מבית, חמאס, הג’יהאד האסלאמי, הסלפים ואחרים, החלו לרכב על אותו “מאבק עממי”, תוך שהם מסכנים בכך את קיומה של הרשות. הרי כל מאבק נגד יהודים וישראל התגלגל לבסוף לחיסול חשבונות פנים ערבי, ולכן עבאס החליט להוריד את
פרופיל “המאבק העממי”, תוך שהוא ממשיך בהסתה, כדי לטשטש את מידת הבהלה שלו פן יופל.
תעמולה מעשית עלולה גם לחזור אל מי שמבצע אותה.
8
משא ומתן עם ישראל? עבאס ראה בכך בשנים 2012-2013 חלק מן המאבק הדיפלומטי, אך כאשר התברר לו, לחרדתו, שהוא נדרש להכיר ב”מדינה יהודית“, בלם את הכל. חבורת מחבלים זו לעולם לא תכיר בתנועה הלאומית היהודית. הרי הם באו לכאן לחסל אותה, אז מה פתאום להכיר בה? גם את יקבל את כל מאוויו, הוא, או כל פלסטיני אחר, לא יכיר בה. המאבק מבחינתם הוא לא על שטחים, אלא על ההוויה: הם לא רוצים פה אף יהודי, חוץ מאלה שחיו פה במאה ה- 19. ארמדת החטאים רוצה, בעצם, לשוט אל העבר.
הכוונה לקבל שטחים היא רק לשפר את המאבק, כדי להמשיך אותו אחר כך הלאה, עד להברחת כל היהודים, שלא יוכלו להקים כאן. היה זה אבו מאזן (שתמיד נחשב שם כ”מומחה” לישראל) שדימה פעם את ישראל לחברת מניות: אם ערך המנייה יירד ויירד, הם בסוף ימכרו, אמר, בלי להבין לחלוטין את
החברה שלנו.
כך קם הגולם על יוצרו: ישראל היא שאפשרה את תופעת הרשות הפלסטינית, והנה, הרשות קמה על ישראל, וכל מנהיג ישראלי שבנה על ארמדת החטאים, נחטא איתה בעצמו.
9
הממסדים במדינות ערב בזים ומתעבים את הרשות הזו. כאשר נחשף לעולם הסכם אוסלו, היו
שלושה מנהיגים ערביים ששלחו אלינו מסרי אזהרה מפני הטעות: המלך חוסיין, נשיא סוריה חאפז אלאסד ונשיא מצרים חוסני מובארק. שלושתם הזהירו, אך כאן לא הקשיבו. כאן עלו כבר על הארמדה, בהפלגה אל מחוזות הדמיון.
אף משטר ערבי לא באמת מוכן להקמת מדינה פלסטינית, בוודאי לא הירדני או המצרי, למרות שרשמית זו דרישתם. בפועל הם עושים הכל כדי למנוע את זה, והם יודעים למה. אמנם הם ייהנו לראות את ישראל
טובעת עם הישות הזו, אך היא עלולה לדרבן גל טרור גם נגדם.
צריך לראות כדי להאמין: כיום, כאשר העולם הערבי שקוע בבעיות הקיומיות שלו, המאבק “העממי” לא מעניין באמת אף אחד. ערוץ ההסתה “אלג’זירה” שתומך באחים המוסלמים מפיץ את השנאה שלו נגדנו, אך ערוץ אחר בערבית, אחד הנפוצים ביותר, “אלערביה”, הוריד את הנושא שלנו לתחתית סדר היום, כמעט ולא מדווח. הערבים מתרחקים מן הפלסטינים, למרות שלא יודו בכך.
לירדן, למשל, יש אפשרות לחץ יעילה על עבאס וחבורתו: לכולם דרכונים ירדנים, אותם ירדן תשלול, אם יגזימו. הם הרי לא יטיילו בעולם עם דרכונים “פלסטיניים”, חלילה. כך נסתמו דרכי המאבק של אותה רשות, שמתפוקקת מבפנים.
10
אז מה נשאר מאותה רשות עשרים שנים אחרי?
כיום זו בעיקרה מסלקת כספים, המקבלת מאות מליוני שקלים בחודש, מסליקה חלק, ומעבירה חלק לנאמניה, כדי לשמור על שקט תעשייתי. לא יזרמו כספים? יתגבר המאבק “העממי”. אך
הכספים האלה לא הולכים לשיקום, הם זורמים לתעמולה, להסתה ולמאבק בישראל בכל פורום
אפשרי.
התעמולה מזרימה את הכספים, שמעצימים את התעמולה, וחוזר חלילה. כך נוצר “פרפטום מובילה” של שקרים. מכונת נצח למטרות נצח.
זוהי שכבת הנהגה מפוחלצת, ששולטת כבר חמישים שנים (עבאס פעיל מאז 1959), אין בה שינוי, ובעיקרה אלה עדיין קשישי פתח ואש”ף, הנהנים מתזרים מזומנים אישי של מליונים. אין בחירות וגם לא יהיו, אין מפלגות, אין הידברות, אין פרלמנט (הם פיזרו אותו, כי חמאס זכה בו בשנת 2006), אין כלכלה, אין השקעות, ואין עתיד. העיקר הוא שמירה על הקיום העצמי, ולכן “משתפים פעולה” עם ישראל ביטחונית. לא על ישראל הם שומרים, אלא על עצמם. הציבור הערבי ביו”ש בז להם על שחיתותם, אך פוחד מהם, בשל מנגנוני הדיכוי שהקימו להם האמריקנים. לעיתים השנאה כלפי הרשות גדולה מהשנאה לישראל, אך הם יודעים שם שזו ברירת מחדל. בלי הרשות, הם יהיו סוריה, וזה המסר היחיד שאותו ממשיך עבאס למכור לציבור שלו, במידת הצלחה.
לאחר פיקציית עבאס (הוא בן 80), כל העסק הזה צפוי לקרוס, שכן אין מיכניזם שמאפשר עליית מישהו חדש, שגם יזכה ללגיטימציה. הבחירות שהעלו את עבאס התאפשרו רק בגלל שישראל תמכה מבחוץ. זו היתה עבודה שלנו. הלחצים והכוחות כנגד הרשות הזו אדירים, וכך גם הרצון להשתלט על הכספים שלה. חטאים מבפנים וחטאים מבחוץ, איזה חטא יגבר? ומי שנולד בחטא צפוי למות בחטא. התעמולה כבר לא תהיה מעשית.
השאלה הישראלית: אז מי ישלוט שם, אינה מעשית, כיוון שזו שאלה של הערבים בינם לבין עצמם, לא שלנו, כפי שאין לנו שליטה על מי שישלוט בסוריה, בעיראק או בשטחים אחרים, שפעם היו מדינות. בכל פעם שניסינו לכוון את ארמדת החטאים, דבק החטא בנו.
כיום ישראל היא המחזיקה את הרשות הזו בחיים, באינפוזיה כלכלית ובמעטפת צבאית, אך הקריסה
הפנימית מתקרבת. ומה באמת ייוולד במקומה? לא לנו להחליט, שוב, כשם שלא לנו להחליט מי ישלוט בסוריה, או מה יהיה גורלה. האם ברצונכם להיכנס בין הפלגים היריבים? האם עשינו זאת בעזה? גם כך ניזקה של הרשות הזו היה רב מתועלתה.
רשות החטאים, deceptio visus, לאן את שטה? אני מפליגה אל מחוזות ההזיה.
◄אני מבקש באופן אישי, מכל מי שכבר חבר במועדון Gplanet Prime, והמנוי שלו הסתיים, לחדש אותו. כדי לחדש את המינוי יש להכנס לקטגוריית “לחידוש מנוי קיים לחץ כאן”, או – כאן.
