איך נחגוג 60? סוד "הרימון הגדול", ותור הזהב לישראל

מאת ד”ר גיא בכור

היהדות הוקסמה מפרי הרימון, מפרחו עז הגוון, והרבתה להשוות אותו לעושר, לשפע, לברכה ולחוכמה; לכל מה שהיתה רוצה לאחל לעצמה, בראשית כל שנה חדשה. “הֵנֵצוּ‏ הָ‏רִמּ‏וֹ‏נִים”, נכתב בשיר השירים, “שְׁלָ‏חַ‏יִךְ פַּ‏‏רְדֵס רִמּ‏וֹ‏נִים”.

רובנו זוכרים שהמרגלים הביאו איתם אשכול ענבים גדול, כדי להראות עד כמה פוריה ארץ ישראל, אך הם הביאו איתם גם תאנים ורימונים. ביהדות נטען כי לרימון 613 גרגרים, דהיינו תרי”ג מצוות, ואכן יש לו בממוצע כ- 600 גרגרים. היהדות מקשטת את ספרי התורה שלה בקישוטי רימונים, במקדש שלמה היו מאות רימונים שקישטו את עמודי ההיכל, ובגדי הקודש של הכוהן הגדול היו מעוטרים רימונים:

וְעָשִׂיתָ אֶת-מְעִיל הָאֵפוֹד, כְּלִיל תְּכֵלֶת… וְעָשִׂיתָ עַל-שׁוּלָיו, רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי–עַל-שׁוּלָיו, סָבִיב; וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם, סָבִיב.  פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, עַל-שׁוּלֵי הַמְּעִיל, סָבִיב.  

שיח הרימון (Punica granatum) הגיע אלינו מאיזורי איראן של היום, שם הוא עדין גדל בר, ומשם הובא לפני כ- 4,000 שנה. היהדות כה התאהבה ברימון, עד כי פסיפסים עם ציורי רימונים נגלו במקומות רבים בארץ, כרצפת בתי כנסת עתיקים, וכך הדבר גם אצל עמים אחרים. אצל הערבים הרימון, המוזכר בקוראן כאחד מעצי גן העדן, נקרא, רֻמָ‏אן (رُمان), והמוסלמים הביאו אותו איתם לספרד. כך התחברו בספרד הרימון המפואר במסורת היהודית, והרימון, סמל העושר, במסורת המוסלמית והנוצרית-איברית.

שם, בממלכת גרנדה, חברו כל האלמנטים, למה שזכה לכינוי “תור הזהב של יהדות ספרד”. שם, בגרנדה, פעלו השר שמואל הנגיד (993 – 1056 לספירה), שהיה שילוב נדיר של משורר, מדינאי ולוחם; רבי שלמה בן יהודה אִבְּן גַבִּירוֹל (1021-1058); ורבים אחרים.

אין פלא איפה שהעיר גרנדה, מוסלמים, יהודים ואחר כך נוצרים, בחרה כסימלה את פרי הרימון, והיא אף נקראת על שמו (granado בספרדית – רימון). בכך ביקשה להפגין את עושרה, את אושרה ואת הפאר שלה. ואכן, אצל משוררי תור הזהב היהודיים כונתה גרנדה: “רימון ספרד“.

מכאן גם שמה של גרנדה בערבית: עַ’רְנָאטָה (غرناطة). האות גימל מתחלפת בערבית עם ע’ (כמו בוטרוס גאלי ובוטרוס ע’אלי, כשמבטאים זאת: ראלי) וד’ התחלפה עם ט’.  שוב חזרנו לרימון.

האם אנו מדברים על “תור הזהב” של היהודים בארץ לא להם? שבה תמיד היו אורחים? מאוימים בגירוש? האם זהו תור הזהב האמיתי?

ובכן, בשנתה ה-60 של ישראל, אם עוד לא הבנו, אנו נמצאים בעיצומו של תור הזהב הנוצץ ביותר של היהודים, מזה לפחות 2,000 שנה! זהו תור הזהב האמיתי בהיסטוריה שלנו. 
היהודים לא ראו פריחה תרבותית, מדעית, ספרותית, כלכלית, מסחרית, וטכנולוגית שכזו באלפיים השנים האחרונות, והפעם כל השפע הזה שלהם עצמם, ריבונים וחופשיים. הם כבר לא עובדים בשביל אחרים, ומעשירים אחרים. הם עובדים עכשיו בשביל עצמם, ולמען עתידם.

הרימון, סמל ההצלחה והעושר, הפעם הוא שלנו. “פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן”, המהדהדים את הצלחתנו בעולם. להערכתי, פריחה, כפי שאנו חווים היום בישראל, בסך הכל 60 שנים לאחר הקמת המדינה, לא חווה העם היהודי בכל תולדותיו. לא פעם אני מתפלא ביני לבין עצמי, איך ישנם יהודים שממשיכים להעשיר מדינות זרות, כאשר יכולים היו לעשות זאת עבור ארצם שלהם. אכן, לא כולם כבר כאן, ובכל זאת, אנו עושים חיל, המדינה היחידה שהוקמה בשנות הארבעים והיא חלק מן העולם הראשון, שכל עתידה עוד לפניה. פעמון זהב ורימון, שניהם מצלצלים עכשיו את תור הזהב הישראלי שרק החל. “אוצרות אופיר וצרי גלעד”.

האם מקרה הוא שהמטבע האחרון שלנו, מטבע שני השקלים שיצא זה עתה, מעוטר ברימון?

היהדות והנצרות אהבו לעטר את בתי התפילה שלהן בציורי רימונים, קודם כל בפסיפסים. למשל, בפסיפס בית הכנסת שבבית אלפא, או בפסיפס שנלקח מכנסייה בסוחמתה שבגליל, מן המאה הששית, והמוצג במוזיאון ארץ ישראל, שברמת אביב: עץ רימון עסיסי, שציפורים ניזונות מפירותיו. ואכן, בארץ ישראל נתגלו עד כה כאלף רצפות פסיפס מתקופות עתיקות.

כמה מרצפות בתי הכנסת דומים לאלה של הכנסיות, ויתכן שנעשו על ידי אותם אמנים. גם בעולם האסלאם הפסיפס היה מקובל מאוד, ראו למשל את כיפת המוזהבת של המסגד הגדול בקורדובה, של אותו תור הזהב (970 לספירה).

מדוע פסיפס? שכן הוא יכול להישמר לנצח. בניגוד לכל עיטור דקורטיבי אחר, בית כנסת שאמור להיות נצחי, חיפש קישוטים שיחזיקו לתמיד.

הפסיפס מורכב ממאות עד אלפי אבנים צבעוניות, המסודרות בסדר הנכון, ומלוטשות ממעלה, כך שניתן לדרוך עליהן. האבנים הללו הן הפיקסלים של העולם העתיק: ככל שהיו ביצירה יותר אבנים, כך עולה העומק של היצירה שתתקבל, והיא תהא צבעונית ומורכבת יותר. הפסיפס אמור לעורר הנאה לעין ולרגש; כאשר דורכים עליו ברגל יחפה, למשל בבתי המרחץ של הזמן העתיק, אמורים גם ללטף ולחוש את היצירה, לא רק לראותה.

קיימות לפחות שלוש שיטות עבודה להכנת הפסיפס:

השיטה הישירה: האמן מרכיב את הפסיפס על האובייקט (קיר או רצפה) באופן ישיר, אבן אחר אבן. זו היתה השיטה הנפוצה בעולם העתיק, אם כי היא אינה נוחה. האמן נמצא בשטח עצמו, כאשר הזווית לא תמיד נוחה. אך הוא רואה בעין כל העת כיצד מתקבלת התמונה.

השיטה הבלתי ישירה: האמן או האומן מכין את הפסיפס במקום אחר, ואז מדביק אותו לרשת בד, ואת המערך הזה הוא מעביר אל הפרוייקט. זו השיטה הנהוגה בשימוש המוני של פסיפסים, למשל כיום בחדרי אמבטיה.

שיטת הביניים: כאשר גם רוצים לראות את העבודה כפי שתיראה בסיום, וגם לא לעבוד במקום, בונים את המערך על פלטה קשיחה, ואז מעבירים את הפלטה ומקבעים אותה לפרוייקט.

בכל מקרה יש לחשב באופן מתמטי כמה אבנים ידרוש הפרוייקט, גודלן, המרחקים ביניהן ומרחק מינימום להפרשי קור וחום. זהו שילוב של חישוב מתמטי-גיאומטרי וכישרון אמנותי.