מאת ד”ר גיא בכור, אוניברסיטת הרווארד
הרעיון, שנולד ב- Gplanet, לאפשר לישראלים הגרים בחו”ל להצביע לכנסת, בתנאי שיירשמו בקונסוליות הישראליות ברחבי העולם – קורם עור וגידים, ולמעשה יש כבר הסכמה קואליציונית אודותיו.
זה טוב מאוד, ועדות להשפעה הגדולה של האתר אותו אתם קוראים, ואני ממליץ לחזור ולקורא את המאמר המקורי בעניין.
אלא שיש צורך במאמץ גדול עוד יותר, שיתלווה להישג הצבעת הישראלים בחו”ל.
הגישה בישראל עד היום היתה של כמעט עוינות כלפי ה”יורדים”, בוודאי התנשאות, ראו בהם חלשים ונרפים, והגיע הזמן לגישה חדשה לגמרי: של מי שמדינת ישראל מבקשת אותם, תרתי משמע.
הרעיון החדש הוא שמדינת ישראל פשוט תגיע אליהם, לבתיהם, ולא תחכה שהם יגיעו לקונסוליות שלה או לכאן.
לא מסובך לאתר כתובות של מאות אלפי ישראלים בארצות הברית, ולהקים מאגר ממוחשב. רבים כבר רשומים בקונסוליה. ואלה שלא רשומים חברים במועדונים, בקהילות, במנויים על עיתוני הישראלים שם, מגיעים לבתי כנסת, ונמצאים ברשתות חברתיות באינטרנט.
מתנדבים של מדינת ישראל, נניח 100 מתנדבים מגיעים ל- 100 בתים, זה כבר עשרת אלפים משפחות, מודיעים על בואם מראש, דופקים בדלת, ומסבירים עם חיוך שמדינת ישראל היא עדיין המדינה שלהם, למרות שכיום היא שונה מזו שהכירו, בוגרת יותר, והיא מזמינה אותם להצליח ולהיבנות יחד איתה.
הם יציגו סרטונים, להראות מיהי ישראל של היום, בהיי טק, באפשרויות, בחברה שהשתנתה, החיים שבה, במיסוי היורד, בתרבות העסקית שהשתנתה לגמרי, ובעידוד חזרת הישראלים. ישאירו את הסרטון, יתנו מתנה סמלית ויפה מן המדינה, וחוברת עם כתובות באינטרנט, איך ממשיכים מכאן: אם לשמירת קשר, אם לקהילתיות, אם לתמיכה, ואם חזרה למולדת. אם יעבור החוק להצבעת ישראלים, יסבירו, כמובן, כיצד מממשים אותו, וייפרדו לשלום.
אין צורך ליותר מזה.
אני מבטיח לכם שמשהו יתעורר אצל ישראלים ששוהים בחו”ל כבר שלושים שנה ויותר, רבים מהם ממורמרים על שישראל לא נתנה להם הזדמנויות, חלקם כבר החלו להתרחק לגמרי, והקשר הלך ודהה עם השנים.
משהו יתעורר בהם, הניצוץ ידלק, הקשר יתודלק, זו מדינת ישראל שהפעם באה אליהם. היא זו שדפקה בדלתם, וביקשה אותם לחזור, או לפחות להתחבר מחדש. משהו השתנה. הם עזבו אותה, כל אחד מסיבותיו, אך הפעם היא חוזרת אליהם. מדובר על עניין רגשי, אמוציונלי, עדין מאוד, עניין שבלב.
אני קורא לך, אני יודע שאתה שומע אותי, מתוך “קפה בגדאד” (1987, ביצוע ג’ווטה סטיל):
דרך מדברית מווגאס לשום מקום,
מקום טוב יותר מאיפה שהיית,
מכונת קפה שצריכה קצת תיקון,
בבית קפה קטן, ממש מסביב לעיקול.
אני קורא לך,
האם אינך שומע אותי?
אני קורא לך.
רוח חמה נושבת ממש מולי,
התינוק בוכה ואיני יכול לישון.
אבל שנינו יודעים ששינוי עומד להגיע,
הולך ומתקרב, שחרור מתוק.
אני קורא לך,
האם אינך שומע אותי?
אני קורא לך.
דווקא בזמן משבר כלכלי עמוק מאוד בארצות הברית, שלעומתו החיים כאן צבועים בורוד (בעצם “אמריקה” זה הפעם כאן!), דווקא על רקע גל אנטישמיות ואי-נחת ליהודים שם, ועל רקע שאלות מתגברות של זהות עצמית, בוודאי בדור הצעיר, זהו הזמן לחולל מהפך בחזרה לישראל.
אין לוותר על שום משפחה, ולהגיע למקומות הנידחים ביותר. אין לכם מושג כמה הם ידהמו מן ההשקעה ויהיו אסירי תודה.
נכון, מדובר בהשקעה שהממשלה והסוכנות יצטרכו לעמוד בה, אך כל ישראלי שחוזר יכניס בסופו של דבר למדינה הון עתק לעומת ההשקעה שהושקעה במבצע הזה.
יום אחד נסעתי במונית בניו יורק, והנהג היה ישראלי-לשעבר בן כששים, ששוהה שנים ארוכות בניו יורק. הוא אמר ברגע של גילוי לב: החיים בארצות הברית הם כמו “ורד בלי ריח” (הוא אמר זה דווקא בערבית עממית: “וורדה בַלַ ריחה”). החיים שם טובים, אבל חסרים את הדבר היקר והחשוב ביותר: תחושת השייכות.
הגיע הזמן להגיש את הורד האמיתי לישראלים שלנו שנמצאים שם, עם כל הלב, ובכנות מלאה. בגישה סבלנית ועם הרבה אהבה, נעורר בהם מחדש את מה שכמעט כבר נרדם. אם הדבר יעשה, ונכון, ההצלחה תפתיע את כולנו, ובמיוחד אותם.
◄האַצטרולָב המיסתורי, וכיצד נקרב את היורדים שלנו חזרה ארצה?
◄האם יש עוד מקום לקיום יהודי ביבשת אירופה החולה? מכתב אל יהודי היבשת הישנה
Is there still room for a Jewish existence in the European continent