מאת ד”ר גיא בכור
נזיר שאל, “האם גם לעץ האלון יש טבע של בודהא?”
ג’ושו אמר, “יש לו”.
הנזיר שאל, “מתי הוא יזכה בהארה?”
ג’ושו אמר, “הוא מחכה שהשמים יפלו”.
הנזיר אמר, “מתי יפלו השמים?”
ג’ושו אמר, “הם מחכים לעץ האלון שיזכה בהארה”.
מתוך ספר הזן של ג’ושו, תרגום מבוא והערות: יואל הופמן, בבל הוצאה לאור, 2007
שוב מופיעה כמו יבלית התפיסה הדואלית, הבינארית, הבלתי מפותחת שלנו: מבצע גדול בעזה או רגיעה; “מלחמה” או “שלום”; שחור או לבן, ואתם קוראי האתר הזה כבר מבינים שהחשיבה הזו הפוכה לחלוטין לרוח המזרח התיכון, ואופיינית לחשיבה המערבית המוחלטת, ועם זאת הילדותית שלנו. אצלנו הרי נחלקים האזרחים לאלה שרוצים “שלום עכשיו”, לעומת אנשי “מלחמה עכשיו”. אלה גם אלה טועים.
כיצד ניתחנו זאת לעומת תורכיה, איראן, הערבים ואנחנו
המזרח התיכון סולד מפתרונות, ומחבק הסדרים וניהול דינאמי של סכסוכים. כמו שלא נקבל מלחמה שתביא תועלת, כך גם הרגיעה לא תביא תועלת. האם אנו מעלים שיש, חוץ מפתרונות השחור והבן, עוד אלפי פתרונות ניהוליים? נכון, הם לא יביאו פרסי נובל נוצצים ולא תרועות של נצחון גנראלים. אך הם היחידים שיעבדו.
בדיאגרמה שלפנינו, בין שני הקצוות, ישנם אינסוף תרחישים ניידים, א-סטטיים, שמקבלי ההחלטות אצלנו יכולים להתחיל להפעיל. מה שיפה בדרך שאני מציע היא הניידות, היכולת לנוע פעם ימינה בציר, פעם שמאלה, להמתין, להשהות, ללחוץ, והנה לנו מנגנון דינמי ויעיל. יכולים להיות בו לעיתים סממנים של עימות צבאי, ולעיתים של הליכה לקראת שקט. הוא מפתיע את הצד השני בתחכומו, שכן הוא יכול להשתנות, הצד השני אינו יכול לצפות את צעדינו, לעומת הסטטיות של הקצוות. במקרה של מלחמה או רגיעה אנו מוגבלים, תקועים, לחלוטין צפויים. הרי אצלנו, כפי שראינו לפני כשנתיים, אנו גם מודיעים לאויב, מתי נתקוף אותו, איפה, ובאיזו עוצמה!
רגיעה היא כלא עבורנו, שכן נחזה בעינים כלות כיצד חמאס מתעצם! ואנו לא יכולים לעשות לו דבר.
מבצע גדול הוא כלא עבורנו, שכן אז ניפול לעומק רצועת עזה, ונצטרך להיות אחראים לה מחדש. אז בשביל מה יצאנו?
מעתה אימרו: אנו נפתח מודל התמודדות תיאורטי חדש מול עזה ומול האויבים בכלל, אשר יניח לנו להחליט מתי, איך וכיצד, ולא לאויב. זוכרים שהמלצתי לנו להיות כמו מים? עכשיו אתם מבינים.
**
נזיר שאל, “אלה שבאים כך אליך, האם אתה מלמד אותם?”
ג’ושו אמר, “אכן”.
הנזיר אמר, “אלה שאינם באים כך אליך, האם אתה מלמד אותם?”
ג’ושו אמר, “אכן”.
הנזיר אמר, “אלה שבאים כך אליך, אניח לך ללמד אותם. אלה שאינם באים כך אליך, כיצד תלמד אותם?”
ג’ושו אמר, “עצור! עצור! אין שום צורך להסביר. הלימוד שלי הוא חמקמק וקשה להבנה”.
זן והיופי שברגיעה. הפעם רגיעה מסוג אחר: מוסיקת הזן.
כבר ראינו שבכל עימות אנו צריכים לחלק את הקלפים ולא לשחק בקלפים שהאויב חילק לנו. כאשר הכרזנו נתק מעזה, אנו חילקנו את הקלפים למצרים, שתקועים במבוכתם מדוע הם אינם עוזרים לעזה, ולחמאס הכלוא בבקבוק. שני הקצוות, זה של מלחמה וזה של רגיעה, אילו קלפים שהם מבקשים עכשיו לחלק לנו.
מי מעוניין ברגיעה? המצרים, שכך ישראל תיאלץ לפתוח מחדש את גבולה עם עזה, ולכן האחריות תשוב אליה, וחמאס, שחייב עכשיו אוויר כדי להתאושש, ולהוון את שליטתו ברצועה.
מי מעוניין בעימות ובסילוק חמאס מהרצועה? אבו מאזן, כמובן, שזו הדרך היחידה מבחינתו לקבל לידיו בחזרה את רצועת עזה, ואז הוא כמובן ידרוש “מעבר בטוח” דרך שטח ישראל, ומה לא.
אילו הקצוות. רק טיפש ייפול למלכודת הקשר הבינארי. ובכן, האם אנו טיפשים?
לעומת זאת, בגישה הדינאמית, שבין הקצוות, אנו לא נופלים לפח הרגיעה, שכן חמאס לא יקבל את השקט שלו להתעצם, ואז המצרים כבר נתנו הבטחה לחמאס, שאם אין רגיעה הם יפתחו באופן סופי את מעבר רפיח; ואנו לא “משחררים” את עזה עבור הלאומיות הפלסטינית האנטי-ישראלית.
קודם כל עלינו לדאוג לאינטרסים האסטרטגיים שלנו, ואחר כך גם לטקטיים.
אז מה עם הקסאמים והמרגמות, תשאלו? כאן, אין ברירה, ויש להפשיל שרוולים ולהתחיל לעבוד כמו ביו”ש, לילה לילה, להכניס את המערכת החמאסית כולה להתגוננות, למסתור, לחשש מתמיד, גם המנהיגות. גם ביו”ש, להזכיר לכם, היתה אנתיפאדה גדולה, מהומה, אלא שאנו התחלנו במבצעי הלילה, לילה אחר לילה, עם אלפי מעצרים, עד שהשטח נרגע. אין לו ברירה אחרת. כך נשמור אצלנו גם את ההישגים האסטרטגיים של ההתנתקות ונעצים אותם, וגם נטפל בשטח ברמה הטקטית.
קדימה. לעבודה.
◄מאמרי Gplanet Prime מתרבים. הרשמו עכשיו, קבלו חודש או חצי שנה קדימה, וקיראו גם את מאמרי העבר.
יומן המלחמה מס’ 4: הטאו, עזה ואופי של מים
הנשיא עבאס נגד היושב ראש אבו מאזן. למי, אם כן, להאמין?
כלל הברזל להבנה ולניהול בעיית עזה
