מדוע מתערב הנשיא המצרי חוסני מובארק בסכסוך בלבנון? מדוע שוב יוצאת סעודיה בגלוי נגד נסיונו של חסן נסראללה להשתלט על לבנון, כפי שיצאה נגדו בזמן המלחמה האחרונה?
השליטים בעולם הערבי מודאגים יותר ויותר מהרמת הראש של האסלאם הפוליטי, שאינו מסתיר את כוונתו להשתלט על השלטון במדינות ערב. מדובר בארגונים כמו חמאס, הג’יהאד, האחים המוסלמים, וחזיתות ההצלה האסלאמיות למיניהן, הזוכים לפופולאריות עצומה, על חשבון המדינות והמשטרים הלאומיים הקיימים. ארגונים אלה מנצלים בציניות את ההמונים, שאינם מבינים כי לארגונים אלה אין כל אחריות ושום כוונה ליטול אחריות על גורל העמים. כך בדיוק הרי אירע עם תנועת חמאס, אשר המצור הבינלאומי שגררה על הפלסטינים מביא עכשיו לאסונם.
בינואר השנה הדהים החמאס את העולם הערבי, כאשר גרף את הקופה, והשתלט על הרשות הפלסטינית, אותה רשות שישראל עודדה את הקמתה כדי שדווקא תלחם בחמאס. אך לפני שנה הוכתה גם מצרים בתדהמה, כאשר בבחירות הדמוקרטיות לפרלמנט המצרי זכו נציגים השייכים למפלגת “האחים המוסלמים” (מפלגה זו אסורה בהשתתפות בבחירות באופן ישיר, אך חבריה מתמודדים כ”עצמאיים”) בכ- 20% מן המושבים בפרלמנט המצרי, ובסביבות 30% אם מצרפים אליהם מועמדים עצמאיים הנוטים אל האסלאם. ניתן לומר “רק” 20 אחוז, משום שתנועת “האחים המסלמים” לא הציעה מועמדים בכל מחוזות הבחירה. באותם מחוזות שבהם התמודדו מועמדים שלה זכתה התנועה האסלאמית בלא פחות מ- 65% מן המחוזות. הסחף האדיר אל האסלאם הפוליטי בא כמובן על חשבון מפלגתו של הנשיא מובארק, המפלגה “הלאומית הדמוקרטית”, אשר מצטיירת כתשושה ופחות רלבנטית לרצון האוכלוסייה.
וכך, בלחץ ארצות הברית, היתה מצרים לעוד מדינה ערבית המבצעת ניסוי דמוקרטי, וזה מסתיים בסחף ואולי בעתיד אף בניצחון אפשרי של האסלאם פוליטי. כאמור הדת הפוליטית אינה מסתירה את כוונתה לעלות לשלטון בעולם הערבי על סולם הדמוקרטיה, וכאשר תגיע אל השלטון תהדוף את הסולם, ותבטל בכך את אותה דמוקרטיה מערבית.
שני ניסויים דמוקרטים גדולים נערכו בעולם הערבי בשנים האחרונות, ושניהם נסתיימו במפח נפש גדול ובזינוק האסלאם הפוליטי: הראשון, באלג’יריה של 1992, אז זכתה מפלגת “חזית ההצלה האסלאמית” בלא פחות מ 82% מן הקולות, ואלמלא התערב הצבא מיד וביטל את תוצאות הבחירות היתה אלג’יריה הופכת למדינת הלכה אסלאמית. בעקבות הביטול הזה פרצה מלחמת אזרחים במדינה שנמשכה עשור. השני, כאשר כפו האמריקנים דמוקרטיה בעיראק, וגם זו נוחלת לפי שעה מפח נפש, כאשר המפלגות האסלאמיות והעדתיות חוזרות, ומלחמת אזרחים נוראה משתוללת במדינה.
כיצד יוכל העולם הערבי לפתור את הדילמה המעיקה עליו כל כך, לפיה עליו להצטרף אל העולם הדמוקרטי, אך הוא גם יודע כי מי שינצל את הדמוקרטיה החדשה יהיה האסלאם הפוליטי, שעשוי לזכות, לעלות לשלטון, ולבטל את הדמוקרטיה. כיצד להתיר את הפלונטר המשתק את המזרח התיכון כל כך הרבה שנים, ולפיו דמוקרטיה אמיתית חייבת להסתיים בחוסר דמוקרטיה? שלפיו העתיד חייב להסתיים דווקא בעבר?
תורכיה של אתאתורכ (בתמונה) הציעה מודל חילוני של הפרדה מלאה בין דת למדינה, מודל שהן העולם הערבי והן ישראל דחו אותו, בשל זיקתה ההדוקה של הדת במזרח התיכון לדיני המעמד האישי והמשפחה. אך הפרדה בין הדת לפוליטיקה עשויה להעניק את התשובה המיוחלת.
כל משטר ערבי מתמודד עם התנועות האסלאמיות הרדיקליות שלו בעצמו, וכן עם הדילמה האם להניח להן להשתתף בבחירות הפרלמנטאריות. אך אם במסגרת של אמנה כלל איזורית, בחסות מעצמות העולם, יחליטו כל הפרלמנטים הערביים על הפרדת הדת מן הפוליטיקה, דהיינו שמוכרז ומוצהר כולי-עלמא שלמפלגות דתיות, או למי שתומך במצע שלהן בעקיפין, יהיה אסור מעתה להשתתף בבחירות פוליטיות – הרי שבכך עשויה להיפתר הדילמה. אמנה כזו תעניק לגיטימציה לתהליך כולו, תאפשר לחברות הערביות להישיר מבט חופשי בפעם הראשונה אל עתיד דמוקרטי בלתי מאיים, ובסך הכל לא תשמש פגיעה בדת עצמה או תכפה חילון על העולם הערבי. אמנה כזו תקבע, והעולם הערבי עשוי להבין זאת, כי הדת, כל דת, היא מכובדת, אצילית ורצויה, אך בליבות האנשים, בתפילה, במוסר ובבתי האל. לא בבתי הפרלמנט.