היסטריית השחיתות
תפסת מרובה לא תפסת
מאת ד”ר גיא בכור
נמאס כבר לשמוע את הטיעון הרדוד, בשאלה מדוע קרסה הרשות הפלסטינית לאחר מותו של ערפאת, ועברה לידי חמאס בבחירות דמוקרטיות. בדרך כלל תשמעו את הטיעון: “שחיתות” של הרשות. אני לא מכיר משטר ערבי אחד שנפל בגלל שחיתות, כי מה שבעינים מערביות יכול להצטייר כשחיתות, הוא דבר אחר לחלוטין אצל המשטרים הערביים, הרבה יותר מתקדם ומתוחכם. מה שיאסר ערפאת הצליח לבנות ברשות שלו היה כה משוכלל, מיוחד ומתפקד, עד שהמילה הקטנה “שחיתות” פשוט תעליב את המבנה כולו.
אלא שהכל היה בנוי סביב האיש עצמו, ערפאת, וכאשר מת, הכל פשוט קרס. ואבו מאזן? אין לו שום עניין לבנות אפילו רבע ממה שקודמו בנה, ולכן אין לו גם הרבה סיכויים מול עוצמתו הארגונית והחברתית המלכדת של חמאס.
כמו כל מנהיג אחר, כאשר הגיע יאסר ערפאת לשטחים באמצע שנות התשעים, הוא החל לכונן במהירות מעגלי כוח סביבו. חלק ממעגלי הכוח הוא הביא איתו מבחוץ, פרי עבודה של עשרות שנים באש”ף. לפנינו תאוריית המעגלים, שכל שליט ערבי מכיר היטב:
במרכז נמצא השליט, וסביבו במעגלים הולכים ומתרחבים כל גורמי החברה עד לאחרון האזרחים. הם כולם סובבים את השליט. ככל שנמצאים קרוב יותר לשליט, כך המעמד עולה. כיוון שלערפאת לא היו בנים כמו למשל סדאם (עודיי וקוסיי), אסד (באסל ובשאר) או מובארק (עלאא וגמאל) הוא לא קידם קרובי משפחה (להוציא אחיו ג’מאל), אך היו הפונקצניורים צבאיים-בטחוניים, שליוו אותו קבוע (הוא מינה אותם לראשי מנגנוני בטחון הפנים: נאצר יוסוף בשתאווי; ראזי ג’באלי; ג’ומעה ראלי; עבד אלרזאק אלמג’ידה; חאג’ אסמאעיל צרצור; ג’מיל אחמד; מצבאח צקר; ג’בריל רג’וב; מוחמד דחלאן; אמין אלהנדי; תופיק טיראווי; פייצל אבו שרח; מחמוד אבו מרזוקי, ועוד. אלה היו בסיס המשטר, סביב ערפאת. סביב אלה הופיעו אנשי הכספים, למשל פואד שובאכי; מוחמד רשיד, ג’אוויד אלרוסיין, אבו עלאא ועוד.
סביבם הגיע מעגל המושלים, כולם מן הפונקציונרים הבכירים של פתח וצש”ף, ראשי המונופולים הגדולים, ועוד מינויים אזרחיים. סביבם הפוליטיקאים הקבועים כמו סמיר רושה; יאסר עמרו; נביל שעת’; אחמד קריע (אבו עלאא); אנתיצאר אאלווזיר (האישה היחידה בכל המנגנון, בשל היותה אשתו של אבו ג’יהאד), יאסר עבד ראבו, סאאב עריקאת, עזמי שועייבי; זכריא אלארא, ועוד.
סביב אלה הופיעו כל הארגונים החברים באש”ף, כלי התקשורת, הרדיו הפלסטיני, הטלוויזיה הפלסטינית והמנגנונים המפעילים אותם, הכל קיבלו הוראות מבפנים; המונופולים הגדולים – חשמל, מים, מלח, תקשורת, תשתית, מלט ועוד; הכסף: ערפאת שלט בכל המערכת באמצעות התקציבים; ולבסוף החזון המלכד, של מדינה פלסטיני ובירתה ירושלים. הכסף, החזון ו”רוח המאבק” הידקו את מערכות הכוח כולה.
שימו לב שהמעגלים בתאוריה הינם אליפטיים, ונמצאים בתנועה מתמדת. כל שליט ערבי מנייד את האישים שסביבו בהתאם למידת האיום עליו. נניח שג’יבריל רג’וב היה צובר יותר מידי עוצמה מקומית באיזור מוצאו, הר חברון, ערפאת היה מעביר אותו מתפקיד לתפקיד, ומנייד אותו. קצב הניידות ישיר למידת האיום. סדאם חוסין נאלץ לנייד כל שלושה חדשים את ראשי הדיביזיות שלו, מחשש שיפילו אותו, שכן אם תהיה הפיכה, היא תבוא תמיד מן המעגלים הקרובים. כך יוצא שאם מדובר באליפסה, היום אדם אחד קרוב לשליט, מחר הוא יהיה רחוק, וחוזר חלילה.
סביבם, במעגלים הולכים ומתרחבים הופיעו גורמי הכוח המאתגרים, בסוג של תפיסה מורכבת: האוכלוסיה וצרכיה; ישראל ותהליך השלום; והחמאס והג’יהאד. כך בנה ערפאת מנגנון ניהול בין האוכלוסיה שלו, לבין ישראל ותהליך השלום, ואל מול המול החמאס והג’יהאד. כל אלה הפכו למעגלים שנעים סביבו. שלא ביודעין הפכו גם ישראל וגם חמאס לאלמנטים שנעים סביב הראיס. אצל שליטים ערביים היו אלה, כמובן, גורמי כוח אחרים: אצל סדאם הסונים שלו, השבט שלו, בני העיר שלו, בני הדודים שלו. אצל אסד – העלווים.
זו תפיסת המעגלים, שבה רק אדם אחד יודע ושולט על כל המעגלים כולם. כך בנויים המשטרים בעולם הערבי, וכך בנה יאסר ערפאת בהצלחה את שלטונו. החיסרון המרכזי של השיטה הוא: מה קורה כאשר האדם במרכז נעלם מסיבה זו או אחרת. או אז כל המעגלים משתבשים. המנהיגים הערביים הצליחו להשתיל בהצלחה את בניהם אחריהם, אך לערפאת לא היה למי להוריש, והוא גם לא היה מעוניין להכין המשכיות פוליטית. התוצאה היתה שכל המבנה המתוחכם הפסיק לתפקד. השתבש.
ואז בא חמאס, ולקח את הכל.
אנא, עזרו לאתר, והמליצו עליו בפורומים ובתגובות שלכם באתרי הדעות והאקטואליה. הנסיון מלמד שרבים מתייחסים לכך. הדריכו את הרבים שעדיין לא שמעו על האתר שלנו.
סלאם פיאד וארבעים השודדים
יאסר ערפאת – האיש שרצה הכל. שלוש שנים וחשבון היסטורי
הזמן השאול, ותוכנית השלבים של חמאס
