מדינת האיזולירבנד: מאסון המכביה ועד ורסאי, מחומה-ומגדל ועד אנאפוליס

הסוד של מפח הנפש הישראלי

מאת ד”ר גיא בכור

1981, סיני, שנה לפני העברת החצי השני של סיני לידי המצרים, ככתב צעיר (מאוד) של גלי צה”ל, הייתי אמור להמשיך מסורת, ולכסות את התנהלותו של הרמטכ”ל, אז רפול. זו היתה מסורת בגלי צה”ל שהכתבים הצעירים, מתעסקים גם בזה. אני כבר נכנסתי לכיסוי שוטף של המזרח התיכון, אך גם זה היה חלק מתפקידיי. עם החודשים יצא לי להתיידד עם רפול ואפילו חיבבתי אותו ואת מוזרויותיו. דוגמה למוזרות משעשעת, שרק מעטים הכירו? כיוון שהוא היה מטיס את המטוסים הקלים בעצמו, הוא היה לוקח טרמפיסטים במטוס, למשל אני, ככתב גלי צה”ל, או איזה אמן שהיה מגיע איתו לבדר יחידה במקום רחוק, והכוונה היתה בעיקר לסיני.

הטיסות היו יוצאות ממרכז הארץ, ולפני הטיסה היה יושב רפול בחדר האוכל הצבאי, ומאיץ באורח התמים לאכול עוד ועוד. אני הרי כבר ידעתי מה יקרה, ולכן כמובן לא אכלתי כלל. גם לא רפול.

עד היום אני זוכר בדרן ידוע (בלי שמות), שעבר את “הזובור” הזה. רפול היה מתרומם עם המטוס מעלה מעלה, ואז, שובר כלפי מטה בפתאומיות. בטנו של האורח המסכן היתה מתפוצצת, וכל ארוחת הבוקר שלו היתה מזנקת החוצה. רפול היה מתגלגל מצחוק. 

באותה שנה, 1981, התקיים איזה סיום קורס גדול בסיני, והרמטכ”ל יצא לשם בטיסה, ואני איתו. כל כתב של גלי צה”ל לא היה יוצא למשימה בלי איזולירבנד, אותו גליל סלוטייפ שחור ודביק מפלסטיק, שכן את המקרופון של גלי צה”ל היינו מצמידים למקרופון הראשי באותו איזולירבנד. בכלל, אני חובב איזולירבנד, המשמש לכל מטרה, מייד תבינו למה.

רפול היה אמור לנאום, ומייד לעזוב את המקום בטיסה חזרה. השיקול שלי היה כדלקמן: לאחר הנאום אני אמור להעביר את ההקלטה של עיקריו ליומן הערב של גלי צה”ל דרך הטלפון. אך אם אחכה עד לאחר הנאום, אפסיד את הטרמפ האווירי, ואצטרך להתגלגל במשך שעות ארוכות מסיני לתל אביב. סיוט. מה אעשה?

עם הגעתנו הצמדתי מיד את המיקרופון באיזולירבנד למיקרופון הראשי, כאשר למטה, במן מכתש עצום, נמצאו מאות טנקים מסודרים בשורות, ואלפי אורחים וחיילים. אירוע עצום בגודלו. החלטתי שתוך כדי הנאום אנתק את המיקרופון שלי, ארוץ להעביר, כך שעד שרפול יסיים את הנאום, אני אעביר מה שאעביר. וכך היה.

רפול נאם, ותוך כדי נאומו הגיע הרגע לפרק את המיקרופון. אלא שאז התברר שמערכת ההגברה היתה עצומה ורגישה, וכל רחש זעיר ליד המיקרופון נקלט, והשמיע הד גדול. כאשר ליפפתי חזרה את סליל האיזולירבנד הדבוק, כדי לקחת את המקרופון שלי, נשמע רעש כזה: כחחחחחחחח…. כחחחחחחחח….. שכן רעש פירוק האיזולירבנד נקלט במקרופון הראשי, והרעש הדהד בעוצמה אדירה בכל המכתש הענק. איזו מבוכה.

אלופי צה”ל, שעמדו לצד רפול, הפכו אדומים מרוב כעס, אלא שאני (צריך לזכור: טירון ובמדים), נחוש במשימה, המשכתי לסובב חזרה את ליפופי האיזולירבנד,,, כחחחחחחח……  והגבעות העצומות מרחוק עונות בהד נורא: כחחחחחחח……

“עזוב את זה מייד!”, סינן לעברי בכעס גלוי אחד הבכירים. רפול הפסיק לרגע את הנאום. “לא”, אמר בשקט, ואת זה לא אשכח גם היום, “תן לו, יש לו משימה”. רפול, על כל מוזרויותיו והשתובבותו, ברגעים הקריטיים היה גם בן אדם. הוא הבחין במצוקתי, ולא אשכח לו את זה. 

אני רואה באירוע הזה אירוע סמלי ואפילו מכונן. לא נעים לי לאמר לכם, אבל אנו מדינת איזולירבנד. הרוב זמני, ניתן לפירוק מהיר למרות הרעש, ומאולתר. מה המשמעות של איזולירבנד? שאפשר היה לעשות זאת עם ברגים, כמשהו קבוע, הנדסי, הכל נכון. אבל אפשר על המקום לשלוף איזולירבנד, והופ, זה עובד! המוח היהודי ממציא לנו פטנטים!

למה ללכת רחוק? איפה עוד בעולם מקמבנים גשר לספורטאים האומללים של העם היהודי, ואת הגשר הזה בונים מאזיקונים (!), זה אסון המכביה (1997). איפה עוד בעולם שמעו על שיטת הפל-קל (כבר השם מרמז: קומבינה), ועוד מעמיסים עליה משקלים עצומים? זה לא נגמר רק באסון ורסאי (2001). רצפות בניין סורסקי, בניין הספריה המרכזית של אוניברסיטת תל אביב בנויות בשיטת הפל-קל. ועל זה מעמיסים עכשיו טונות של ספרים. ואפשר להמשיך עוד. בונים את נתיבי איילון? אז חושבים חמש שנים קדימה. עוד לא מספיקים לגמור את הפרוייקט, וכבר צריך להרחיב אותו, אך ירחיבו בחשיבה של עוד חמש שנים קדימה, לא חמישים. ישובים יהודיים ברצועת עזה? הופ, מקמבנים אותם החוצה, והיום הם כבר מתפוררים.

ואת גדר הבטחון כבר גמרנו? משנת 2000 עדיין עובדים. מקמבנים טווחים, מתברברים עם בג”ץ, שגם הוא בשיטה הישראלית, נכנס למה שאינו מבין בו. האם נשיא בית המשפט העליון הוא גיאוגרף? משרטט גבולות? מודד מוסמך? מומחה לדמוגרפיה, לביטחון? אך הוא קבע כסמכות אחרונה את התוואי.

השיטה הישראלית קובעת שאת האדם הלא מתאים יש להצמיד לתפקיד שבחלק מן המקרים אין לו מושג בו, ואם הוא במקרה מתאים, לפטרו מייד! רק לפני כשנה ניהל מלחמה (!) שר ביטחון שאין לו שום קשר לא לענייני צבא, ביטחון או המזרח התיכון. הוא אפילו לא התעניין בכך. את האינתיפאדה השניה ניסה לדכא שר לבטחון פנים שהיה מרצה להסטוריה אירופית באוניברסיטה, ללא שום קשר לענייני בטחון, צבא או מזרח תיכון. האם שרי התיירות אצלנו מבינים בתיירות? שרי התחבורה? רוב שרי הבריאות? החשב הכללי שהיה עסוק כל היום בחיפוש שחיתות שבכלל לא היתה, ומי ימלא את תפקיד החשב הכללי?

לפני שנים ניסו להביא לארץ את רשת ההמבורגרים האמריקנית “וונדי’ס“, אך הישראלים לא אהבו את הטעם, וזה לא הלך. כאשר ביררו עם המנכ”ל הישראלי (בלי שמות), נדהמו הבעלים האמריקנים לשמוע, שהוא בכלל צימחוני, ומעולם לא טעם את המוצר אותו שיווק, והכל אמת.

זו, גבירותי ורבותיי, התרבות הישראלית, מימי חומה ומגדל, הפלמ”ח ואפילו מלחמות ישראל. אין חשיבה של מדינה, לטווחים של 200 שנים, אלא טווחים של הרגע, מקסימום סוף הקדנציה. אנחנו מקמבנים. איך? אני שולף לך איזולירבנד, הופ-הופ, וחיברנו את זה. אתה רואה? סתם נלחצת.

זה הבוז המוטבע בנו למומחים, בהם אנו רגילים לראות טרחנים, אלה שצועדים בדרך המקצועית הארוכה. בשביל מה, אם אפשר ישר לחתוך ולקצר? 60 שנים, ועוד לא הבנו שהדרך הארוכה היא הקצרה ביותר, והדרך הקצרה תתברר כארוכה. הבוז למומחים, למהנדסים, ליועצים המקצועיים, למומחי הביטחון שזה עיסוקם, למזרחנים, להיסטוריונים, למתכננים, ולכל שאר בעלי המקצוע (להוציא המשפטנים שפורחים אצלנו, אך זו צרה למאמר אחר).

בשביל מה, למשל, אני עוסק כבר 28 שנים יום ולילה בענייני המזרח התיכון, אם המדינה שלי עושה בדיוק להיפך ממה שאני ממליץ, כחוות דעת מקצועית? מילא, אם היתה מצליחה, אך היא צועדת מכישלון לפיאסקו, מתבוסה לעוד מהלומה. אך על מה אני מלין? את מבני הפל-קל הקיימים כבר פרקו? את המתכנן שלחו לכלא, אך חורבות עמלו עדיין בשטח, כפצצה מתקתקת.

זה הקשר בין חומה ומגדל לפל-קל, בין אסון ורסאי לאסון המכביה, בין החידלון הנורא של תאונות הדרכים, אובדן ים המלח, היעלמות החופים, הקסאמים בשדרות, מלחמת המיפרץ (לאחר ששתינו מים נגד חומר כימי, במה אטמנו את הבתים?) ואנאפוליס: הכל מחובר באיזולירבנד.