ועידת השלום האיזורית, כולם משקרים לכולם. ומי יחלץ אותנו?
מאת ד”ר גיא בכור
לו היתה הועידה הזו מתכנסת לפני שלוש שנים, לאחר מלחמת המיפרץ היה בה טעם רב. נפילת סדאם חוסין והרודנות שלו, הניסוי האמריקני הדמוקרטי, שהפיל אימה על המשטרים הערביים, ומות יאסר ערפאת, כל אלה היו יכולים לבנות מערך מזרח תיכוני חדש, פרו-מערבי, הבנוי על היום שלאחר המלחמה, בדיוק כפי שקרה בועידת מדריד בשנת 1991, לאחר מלחמת המפרץ הראשונה. לאחר מפץ גדול יש נכונות לשנות מערכים, מה גם שארצות הברית נתפסה אז כמפחידה באמת, שיש להתייחס ברצינות לדרישותיה.
אלא שלמרבית הצער השנים חלפו, ההזדמנות פגה, והדבר לא נעשה. נכון הוא שהצורך בברית סונית התרחב בעקבות העלייה השיעית, בלבנון, עיראק ואיראן, אלא שכאן התרחשו תהליכים, שהופכים את הועידה למיותרת, ואולי אפילו למסוכנת.
חבל שהמנהיגות הישראלית ממשיכה לחשוב במונחים של לפני כמה שנים, מבלי להבין שהאירועים משתנים בקצב מהיר.
הועידה המזרח התיכונית המקורית היתה אמורה לדון בברית הסונית ויחסיה עם ישראל+העניין הפלסטיני, כדבק שיעניק לגיטימציה להשתתפות ישראל.
אלא שהפלסטינים וגורמים ערביים אחרים הצליחו להפוך את הסדר, והעידה תדון בעניין הפלסטיני, ורק בשוליים, אם בכלל, בברית הסונית וישראל.
הפלסטינים, בצירוף בורותה של שרת החוץ האמריקנית שנתנה לזה יד, הפכו עצמם לחסם בפני הברית הסונית כנגד השיעים, בדרישתם להישגים פוליטיים. אין הישגים לפלסטינים אין ברית סונית. כך ישראל במקום שתזכה בהישגים איזוריים תצטרך היא לשלם אותם.
מצרים, כרגיל, מודאגת מקשר הדוק מידי בין ישראל למדינות ערב, ומן הסיבה הזו משתמשת קהיר בזרוע הבינערבית שלה, דהיינו מזכ”ל הליגה הערבית עאמר מוסא, כדי לבלום קשר כזה. לכן בשבוע הקרוב יתכנסו נציגי רוב מדינות ערב בקהיר, כדי שמצרים תזהיר אותם פן ישלחו נציגים בכירים מידי לועידה. המטרה היא גם לגבש כללי התנהגות מול ישראל בועידה, מי מדבר, איך מדברים, אם בכלל. מצרים אינה מעוניינת בשום נורמליזציה ערבית עם ישראל, מעבר לקיים. כמו בפעם שעברה יתכן ויסכימו שעם ישראל ידברו רק נציגים מצרים וירדנים, שממילא יש להם כבר הסכם עימה.
כאן חברו המצרים גם לסורים. לשניהם אינטרס שהוועידה לא תעלה יפה, ועאמר מוסא נמצא הרבה בדמשק, כדי לתאם עמדות. הוטו המצרי-סורי הזה מצליח, והרבה מדינות ערביות מהססות עכשיו אם לשלוח בכלל נציגים לועידה. אם ישלחו, יהיו אלה נציגים זוטרים. כך עלול ראש הממשלה אולמרט למצוא עצמו מוקף בנציגים ערביים חסרי חשיבות. שר החוץ הסעודי, סעוד אלפייסל, עובד קשה כדי להוריד את דרג הועידה, כך שהוא עצמו לא יצטרך, חלילה, להשתתף, אלא נציגים זוטרים, אם בכלל. הוא גם הודיע לאמריקנים כי אם יהיו נציגים סעודים בועידה, לא יהיה להם שום קשר לישראלים.
לא מתלהבים. פייסל ומוסא
כאן קיים נימוק נוסף לחוסר ההתלהבות של מדינות ערב להשתתף בועידה. אם איום הדמוקרטיה הוסר מעל לראשן, והוא הוסר, כאשר האמריקנים הבינו סוף-סוף שטעו וגרמו נזק רב, בשביל מה לשלם לאמריקנים במטבע קשה ולהגיע בכלל לועידת אנאפוליס? אין צורך, אומרים המנהיגים הערביים, האיום הדמוקרטי על ראשינו כבר חלף.
מעבר לזה, במהלך השנה האחרונה החל האיום השיעי להצטמצם בממדיו, אם כי הוא עדיין מטריד מאוד את המשטרים הערביים. עיראק שקועה בתוך עצמה, חיזבאללה אינו מפחיד כמו שחשבו, ואיראן עושה מאמצים עצומים לשכנע את העולם הערבי שתוכנית הגרעין שלה אינה צבאית. מן הסיבה הזו אמור להגיע היום הנשיא אחמדינג’אד לסעודיה, להשתתף בועידת אופ”ק. המטרה: להסביר לסעודים,שדת האסלאם רואה בנשק גרעיני אסון, האסור באיסור חמור, וכי זו היתה הוראתו המפורשת של מייסד המהפכה האימאם ח’ומיני, שאין לסטות מהוראותיו בעניין. האיראנים מוכנים לתת את ההסברים הדתיים בכתב, ולצורך כך הם מקדמים מפגש של בכירי הדת האיראניים עם בכירי הדת הסעודיים.
הסעודים נוטים לקבל את ההסבר, אם כי הם דורשים שיתוף פעולה גרעיני בין מדינות ערב לבין איראן כאמצעי של בקרה, אך גם של סולידריות.
בדבר אחד מאוחדים המשטרים הערביים: הם אינם מעונינים להיכנס לנושא הפלסטיני מחדש. הוא כבר לא מעניין אותם, ולהיפך, הם רואים בו איום. אם בעבר הם תפסו את הפלסטינים ככלי נגד ישראל, היום הכלי הזה, חמאס, מופנה כנגדם. אז למה בכלל להיכנס לזה? ולמה שאנחנו נדאג למדינה הפלסטינית שתקום, אם הפלסטינים בעצמם אינם מטפלים בכך, שאלו לאחרונה נציגים ערביים את האמריקנים. שהפלסטינים יהיו עסוקים בהרג הדדי, בקידום האסלאם הפוליטי, ואנחנו נטפל בהקמת המדינה שלהם? למה שנעשה את זה?
לכך יש להוסיף את המשא ומתן עם הפלסטינים עצמם. כצפוי, אין אפשרות להגיע אפילו להצהרה מוסכמת ישראלית-פלסטינית לקראת הועידה, שכן קיימים פערים עצומים בין הצדדים, וחוסר אימון. הודעת הפלסטינים שאין להם שום כוונה להכיר בישראל כמדינה יהודית, זרעה דמורליזציה אצל הצד הישראלי, וחוסר אימון בתהליך, אפילו חשדנות, כאילו שהדבר לא היה מובן מאליו. הסברו של סאאב עריכאת לכך היה עוד יותר גרוע, שכן, הסביר, מגדירים דתיים אינם מקובלים עוד בדיפלומטיה, כלומר הפלסטינים אפילו לא מכירים ביהודים כלאום. הם לכל היותר – דת בעיניהם.
כרגע לא רק שהישראלים יודעים שהפלסטינים אינם מסוגלים לקיים דבר, אין אפילו יכולת לגבש הסכמים תיאורטיים.
לאור תמונת המצב הקשה הזו, שאין בה הרבה פתח תקווה, כרגע, אם כי יש בה הרבה יציבות, אני שואל אתכם: הייתם נכנסים לועידה הזו מלתחילה?
למה דומה הדבר: למלחמת לבנון האחרונה. גם שם נכנסו ללא מחשבה תחילה, מבלי לסכם מראש איפה עוצרים ומהם היעדים. נכנסים, ומה שיהיה יהיה. אז האסון היה צבאי, ועכשיו הוא מדיני.
כיוון שכבר נקבעו מועדים לוועידה, וכישלון כזה הוא צורם, יש להודיע שהועידה נדחית עד לאביב, ולאט לאט לרדת מהעניין.
ואני שואל כאן בתמיהה אמיתית, למה יש צורך בועדות חקירה, בהפקת לקחים ובצער רב, כפי שקרה גם במישור הצבאי, אם מראש ניתן להבחין בכשלים? לכאורה אילו שני נושאים שונים, הצבאי והפוליטי, אך בעצם, שום דבר לא השתנה אצלנו: אותה חובבנות של המנהיגות (הבאה לידי ביטוי גם בחוסר האונים עם המורים), אותו חוסר קשר עם המציאות ותמימות בלתי קדושה, שעליה אנו רגילים כבר לשלם בדם.
וכבר קבעו חז”ל? “די לחכימא ברמיזה, ולשטיא בכורמיזא“, דהיינו, החכם מבין ברמז, אך הטיפש זקוק לנבוט בראש כדי לתפוס.
האם נרשמתם כבר לקבלת התראה על כל מאמר חדש באתר שלנו,
ישירות אל האימייל שלכם? עיזרו לי להגיע ל-3,000 נרשמים (רשומים כבר 2,850).
דרישת שלום ממר קרפד בוש, או המזרח התיכון, ואיך להרוס אותו בשמונה שנים
מקורות פלסטיניים: ישראל התחייבה בכתב לפרק את מרבית ההתנחלויות ביו”ש
קונדוליסה רייס: על העיוורון
