מאת ד”ר גיא בכור
כמה השתוממתי! הרבה יותר מאשר יוכל הקורא לדמות בנפשו, לראות אי הפורח באוויר! ויושביו אנשים היכולים להעלותו ולהורידו ולהוליכו הלאה, ככל הישר בעיניהם! והנה הוא הולך וקרב עד אשר ראיתי את צלעותיו והנה הן מערכות-מערכות, יציעים ולשכות, ורווח ביניהן, ובהם עומדים אנשים. נפנפתי את כובעי ואת מטפחתי מול האי המרחף, וכאשר התקרב אלי, הרמתי את קולי ואקרא בכל כוחי. ואז שמתי לב והנה אנשים נאספים מול עיני על האי, והם מורים באצבעותיהם אלי, ומדברים איש אל אחיו. אז הבנתי כי הם ראו אותי… הם אותתו אלי לבוא ולהגיע אל שפת הים, והאי המרחף התקרב, עד שנעמד בדיוק מעלי, ומתוכו השתלשל כסא עם שרשרת ארוכה. עליתי וישבתי על הכסא, אחזתי בו בחוזקה, ואז משכו אותי מעלה במערכת של גלגלים, ויעלוני למעלה אל האי.
ג’ונתן סוויפט, מסעי גוליבר, הספר השלישי, פרק ראשון: “האי המרחף”
יכול להיות שאנו עומדים בפני תופעה שמתרחשת פעם במאה שנים ואולי אפילו פעם באלף שנים, אך אנחנו בעיוורוננו פשוט לא רואים אותה? אי מרחף ענק שנמצא בשמיים מולנו, אך בחפשנו תמיד לנבור באדמה איננו רואים אותו למרות הצל הענק שהוא מטיל?
הנה לנו ארבעה פלאים בשכונה שבה אנחנו גרים.
הפלא הראשון
במשך ששים שנים ויותר שימש הסכסוך שלנו עם העולם הערבי טשטוש, הסוואה, להסתיר את הסכסוכים העצומים האמיתיים של העולם הערבי, בעיקר את שאלת האסלאם הפוליטי, ומה שנגזר ממנו בשאלות האתניות והדתיות הבלתי פתירות של האיזור. אנחנו היינו הדת המודרנית של העולם הערבי, כמו שהקומוניזם כיסה בשמיכה על יוגוסלוויה והסכסוכים של הבלקנים, וברית המועצות על סכסוכי הקווקז.
אנחנו היינו הפתרון של העולם הערבי, המפלט שלו, ההצלה שלו. יש להבין, אם לא הייתה ישראל, הכל היה מזנק ועולה החוצה, ומתפרץ כמו תיבת פנדורה.
מדוע מאה שנים? שכן הלאומיות הערבית, שדחתה את עולם הח’ליפות והדת, היא כבר בת מאה שנים, ועכשיו מתחולל מהפך. ומתי בפעם האחרונה הרימו השיעים את הראש במזרח התיכון? במאה העשירית, עם האימפריה הפאטמית, שהקימה את מוסד אלאזהר האדיר בקאהיר. דהיינו זו מחזוריות של 1000 שנים, שכן תהליך דומה של הרמת ראש שיעית מתחיל לקרות גם עכשיו. אין ספק שאילו תהליכים עצומים, המשנים לחלוטין את מגדירי הכוח והחולשה, המרכז והשוליים במזרח התיכון. יש להם השפעה עצומה עלינו, ועוד תהיה להם.
אלא שבשל תהליכים שאירעו בשנים האחרונות, בעיקר קריסת עיראק, התרופפות ואף קריסת המשטרים הלאומיים, והזינוק במעמד האסלאם הפוליטי בעולם כולו, וכן בגלל שנים של התקרבות לישראל, אירע בשנות האלפיים מהפך: הסכסוכים הפנימיים כה גדלו בעולם הערבי, עד שאנחנו כבר לא יכולים לכסות עליהם ולהסתירם! הסכסוכים הדתיים, האתניים, בין הערבים לבין עצמם פשוט מיזערו את הסכסוך שלנו.
היום, מרבית המשטרים הערביים יראו בנו גורם הרבה יותר ידידותי להם מאשר למשל, השיעים בעיראק, באיראן או בלבנון; או הג’יהאד, ואפילו האסלאם הפוליטי הנפוץ. הרי זהו מהפך! מבחינת רוב המנהיגים הערביים, בדילמה בין אולמרט לאחמדינג’אד – אולמרט עכשיו!
במלחמת המפרץ האחרונה כמעט כל המשטרים הערביים התפללו שישראל תשמיד את חיזבאללה, על המסר השיעי והאסלאם הפוליטי שהוא מבשר, וכמה הם הצטערו שלא עשינו זאת. חלק מן המשטרים אף אמרו לישראלים זאת במפורש. לא בשבילנו הם רצו זאת, בשביל עצמם. הם קיוו שאולי שישראל תעשה שוב את העבודה בשבילם. אך לא, גם אם היתה ישראל מחסלת את חיזבאללה, זה לא היה משנה הרבה את תמונת המצב במזרח התיכון כולו. הזמנים השתנו.
אם בעבר אנחנו מזערנו את הסכסוכים הפנימיים, הם היום ממזערים את הסכסוך הישראלי-ערבי.
הפלא השני
לפתע פתאום מתברר האופי המלאכותי, השקרי, המנופח לחלוטין של הסכסוך שלנו עם הערבים. מתבררים גבולותיו האמיתיים, ומבחינים שמישהו טרח כל כך הרבה שנים לנפח אותו עד לכדי בועה.
הסכסוך שלנו הפך להיות כמו כסף באינפלציה: ככל שניפחו אותו יותר, כך איבד יותר מערכו.
לפתע פתאום גם מתברר האופי הנורא של הסכסוכים הפנים-ערביים, בין הלאומיות הערבית לבין האסלאם הפוליטי, בין הסונים לשיעים, בין מוסלמים לנוצרים. עיראק היא אנדרטה חייה לסכסוכים הבוערים הללו.
כאילו מישהו בא והרים את המסך, ומתגלה נרטיב שונה לגמרי ממה שהכרנו. זהו כר עצום לפעולה ישראלית. אנחנו בעולם חדש! עלינו על האי המרחף, ופתאום לאפינו נחשף אוויר פסגות אחר, שניתן להשתמש בו, ולהתחיל לפעול הכללים השתנו.
הפלא השלישי
בהתאם לכך, העניין הפלסטיני איבד מן הסמליות העולמית שלו. הילד ההרוג מוחמד אלדורה מגיע לבית המשפט, ואין עוד סמלים, אין עוד התפעמות עולמית, יש ניתוח ענייני, קר, שמיום ליום מצביע יותר ויותר שהוא פשוט נהרג בידי בני עמו. מדת מקודשת הפך העניין הפלסטיני לסתם סכסוך מקומי, לא הכי חשוב, שאין לו שום השפעה על מה שמתרחש במקומות אחרים, אלימים הרבה יותר, במזרח התיכון. יאסר ערפאת בגאונותו ידע להפוך את הסכסוך למקודש, באיזון עדין שביצע בין טרקלינים בינלאומיים לבין השטח הבוער. הפלסטינים של היום אינם יודעים לעשות זאת. ואם העולם תמך בהם קודם כל בגלל הסימבוליות, דהיינו שהיהודים הקורבנות הופכים אחרים לקורבנות, הם איבדו את המוטיב הזה. זהו פלא, שצפיתי אותו וכתבתי עליו, אך לא האמנתי שיקרה כל כך מהר.
הפלא הרביעי
גם הנראטיב הישראלי הוא סימבולי של עם המשתקם מן השואה, וגם הנראטיב הפלסטיני הפך לסימבול, ושניהם התחרו זה בזה על דעת הקהל ועל רישום ההיסטוריה. ואם הסימבול הפלסטיני הולך ומתכווץ, ומסמליות זה הופך לסתם עניין מקומי, הרי שהסימבול הישראלי הולך וגדל! השניים איזנו זה את זה בעבר, ובשל היותם סותרים הם ביטלו זה את זה הדדית. אך ברגע שנשמט האחד מרמת סמליות – השני גדל.
לכן אנחנו מבינים כיצד יכול להרשות לעצמו נשיא צרפת לבטל למעשה את בעיית הפליטים הפלסטינים, ובוודאי שלא להפילה על ישראל, ועוד לאמר אתמול לראש הממשלה אולמרט בפאריז משפט שהיה בלתי אפשרי בעבר, בשל הסיכול ההדדי בין הסימבולים הישראלי והפלסטיני; משפט שהוא כמעט פלא בפני עצמו: “הקמת מדינת ישראל היא האירוע המשמעותי ביותר של המאה העשרים”.
הערה אינפורמטיבית: האתר שלנו מתקיים – בזכות המודעות שבו◄
קבלו את המאמרים על בסיס יומי, לאימייל הפרטי שלכם. מעל 2,000 איש כבר רשומים. הרישום בחינם, מאובטח ופשוט
על הדת הפלסטינית
מדריך לצייד דרקונים: ישראל ומלחמתה במפלצות המזרח התיכון
גורל העם היהודי, ונקמת ההאשמי האחרון
