מאת ד”ר גיא בכור
מידי פעם מתפרסמות ידיעות על דיאלוג מתקרב בין חמאס לבין אבו מאזן, פגישות חשאיות של ג’יבריל רג’וב בביירות עם נציגי חמאס ועוד. לא. אין זה קל, וזה גם לא צפוי להיות קל. מדובר באסון של המזרח התיכון, בקללה שמלווה אותו, ובמידה רבה גם אותנו.
*
האסלאם, כמו היהדות, הוא גם דת וגם מדינה, ומכאן שהוא שואף בעצמו להיות השלטון. המדינה הערבית הקלאסית שהוקמה לאחר מלחמת העולם הראשונה דאגה לדחות את האסלאם הפוליטי, והיא נוסדה על חורבנו, הרי האימפריה העות’מאנית-התורכית היתה ח’ליפות אסלאמית. הילאומיות הערבית ביטלה אותו לגמרי, התעלמה ממנו, כשם שכיום הוא שואף לבטל ולהתעלם ממנה. לכל היותר השאירה אותו כשריד תרבותי ובלתי מאיים על השלטון.
רק מדינה אחת עשתה באיזור שלנו את המהלך המושלם: מזהות בין דת לבין מדינה לניתוק מוחלט בין דת למדינה, וזו כמובן תורכיה.
ן————————————————————————–ן
זהות בין דת למדינה הפרדה בין דת למדינה
זוהי תורכיה, שכיום מנסה המפלגה השלטת בה לצעוד חזרה לעבר הצד הימני של הדיאגרמה, ואילו אנחנו, ייתר מדינות המזרח התיכון, כולל ישראל, כולנו תקועים בתפר המדמם הזה שבין צד ימין לצד שמאל, בשעה שמרחב השינוי אינו גדול כל כך. כך גם בישראל: פעם יש לנו ממשלה בעלת אופי חילוני יותר, ופעם ממשלה עם שותפות דתיות יותר, ובהתאם לזה הטלטולים מצד לצד. זה מוסיף וזה מבטל
.
באסלאם התופעה הרבה יותר מקוטבת, שכן עד לפני מאה שנים שלט כאן האסלאם הפוליטי, כאמור בצורת ח’ליפות לכל דבר. השלטון העות’מאני היה גם הדת וגם המדינה. החיבור הזה שבין שני הקצוות הוא הקללה של המזרח התיכון, כאשר הוא הופך את שני המחנות, הלאומי והדתי לשני הפכים, שתי תפיסות שכל אחת מנסה למחוק לגמרי את רעותה, לבטל אותה. אילו שני מחנות שיש ביניהם בוז הדדי, פחד הדדי ויהירות הדדית. זה הרי אינו מכיר בזה.
כשם שהלאומיות מחקה לגמרי את האסלאם הפוליטי במאה השנים האחרונות, כך שואף האחרון לעשות לה, ונראה שהוא גם מצליח במלאכתו.
האסלאם הפוליטי רואה בלאומיות תופעה זרה, מיובאת, מערבית ומושחתת, של מוסדות מיובאים כמו דמוקרטיה, חוקה ושלטון החוק. במובארק כמו בבשאר אלאסד הוא רואה כופרים, שאינם שייכים לאיזור, שלטון פרעוני-אלילי, המושתת על כפייה אימפריאליסטית. יש בו בוז גדול ללאומיות ולארציות הלאומית.
ואילו הלאומיות רואה באסלאם הפוליטי תופעה מנוונת השייכת לעבר, שאינה מתחברת עם התהליכים העולמיים, זאת לעומת הצבא, הלאומיות והמיפלגה שנתפסו כתופעה צעירה, רעננה, מחדשת. הלאומיות בזה לאסלאם של הדורות הישנים, אתתורכ, גמאל עבד אלנאצר ומחדשים אחרים ראו בלאומיות את הצלת אומת האסלאם, החיבור הנכון שלה אל העתיד. הם ייסדו דת חדשה, הדת של המדינה, שבה הם כמובן כיהנו ככוהנים הגדולים.
שתי המערכות הללו לא נפגשו, כשלכל אחת הנביאים שלה. אצל האסלאם הפוליטי חסן אלבנא, סייד כותוב, ואחרים; אצל הלאומיות מישל עפלק הסורי, צאטע אלחוצרי העיראקי, מוחמד חסנין הייכל המצרי, והוגים פן ערביים נוספים.
מעניין שבשני המקרים כל צד ראה את עצמו בעתיד המזהיר של הערבים, כתקווה, כהתחדשות (נהדה): הלאומיות כסמל החדשנות והקידמה; האסלאם כתפארת העבר השבה ופורצת.
בהכירם את הכוח הגלום בהם, כוח חיובי ושלילי, שני הצדדים פוחדים זה מזה. האסלאם הפוליטי פוחד מן השליטים הלאומיים ומיידם הארוכה; הלאומיות פוחדת מעוצמת ההטפה לדת ומהכוונה של האסלאם לשלוט גם במדינה.
לשניהם עולם שלם שבראו, ואין מפגש בין העולמות האלה: הלאומיות שבראה מרחבים כלל-ערביים של שאיפה לאיחוד, האסלאם הפוליטי שלו התורה והסדר הדתי שלו. אלא ששני העולמות הללו גם מנותקים מן המציאות במידה רבה: סדר של כל דת תמיד יהיה מרוחק ממציאות רווחת בשל היסוד האלטרואיסטי שלו, וכך גם הסדר הלאומי.
שתי התפיסות האלטרנטיביות של העולם הערבי שתיהן קולקטיביות, כופות את דעתן על הפרט, מחייבות. אין בשתיהן מרחב לפרט, לשאיפותיו ולמאוויו. הוא חייב לציית לקול ההמון. כך שבמידה רבה שתיהן הפוכות, אך משתמשות באותן שיטות שליטה.
*
איתרע מזלה של הרשות הפלסטינית, והכל טרי בה, קרוב, חפוז ונזיל. אך לפני כעשור הוקמה, כמשטר לאומי ערבי קלאסי, על מוסדותיו, וארגוני בטחון הפנים שלו; והנה תוך עשור זכה בה האסלאם הפוליטי בבחירות כלליות, ולאחר מכן גם השתלט לגמרי על רצועת עזה. אלמלא צה”ל, היה חמאס שולט זה מכבר גם ביו”ש. התהום העמוקה המפרידה בין שתי תפיסות העולם במזרח התיכון כולו, חצתה את הרשות הפלסטינית לשתי ממלכות: ממלכת הלאומיות, וממלכת האסלאם הפוליטי. האסון של המזרח התיכון הוא הקללה של הפלסטינים. הוא הפך להיות השבר הסורי-אפריקני שלהם.
דיאלוג בין חמאס לפתח? עכשיו אתם מבינים. לא מדובר כאן בשני פלגים יריבים שאולי ידברו, או בסוגיית כבוד שנפגע בצד זה או אחר. לגמרי לא. מדובר בשני הרים גבוהים, שתי תפיסות עוינות שאינן נפגשות,שתי האלטרנטיבות הקיימות של המזרח התיכון, ובייחד הן גם הקללה שלו.
חמאס לא יוותר לעולם על ההישג שלו ברצועת עזה, ופתח, נציגת הלאומיות הפלסטינית, לא תשפיל את עצמה לעולם לוותר על עזה.
לא האסלאם הפוליטי הוא האסון, ולא הלאומיות. האסון הוא התחרות הזו שאינה נגמרת, השאיפה ההדדית לחיסול השני, הכתישה היומיומית הבלתי פוסקת בין דת לבין מדינה, כתישה שבה נשטף מבלי משים גם עתידם של הפלסטינים.
זו הסיבה מדוע הייתי ספקני באשר לממשלת האחדות הפלסטינית מראשיתה, שכן מן הבחינה ההיסטורית היא בלתי הגיונית.
ועל זה היו הפלסטינים אומרים: “בינ חאנא ומאנא – ד’אעת לחאנא”, דהיינו “בין חאנא למאנא אבד לנו הזקן”.
מעשה באחמד שהיו לו שתי נשים: חאנא הזקנה ומאנא הצעירה. כל אחד רצתה שייראה כמוה. הזקנה תלשה את שערותיו השחורות, כדי שייראה זקן; והצעירה את שערותיו הלבנות, כדי שייראה צעיר. ואילו אנחנו היינו אומרים: יצא קרח מכאן ומכאן (בבא קמא ס’).
הערה אינפורמטיבית: בזכות המודעות – האתר שלנו מתקיים
