“היום השלישי”: הפתעות מלחמת לבנון – שנה אחרי
מאת ד”ר גיא בכור
במרבית שנות התשעים שקעה הפוליטיקה שלנו במלכודת ה”רוצה” או “יכול” לגבי יו”ר הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת. חלק אמרו שהוא רוצה, אך לא יכול, אחרים טענו בהתלהבות שהוא לא רוצה אבל יכול, וכך הלאה, כל האפשרויות. ערפאת שיחק היבט בעמימות שטווה סביבנו, ואשר בה, כמובן, הלכנו לאיבוד.
שנים הופעתי בתוכניות רדיו וטלוויזיה בשאלת הרוצה או לא יכול, עד שנמאס לי. כאשר פרצה האנתיפאדה בשנת 2000 שיניתי קו באופן ברור, וקבעתי בתוכנית טלוויזיה לראשונה את הביטוי: “בלתי רלבנטי” לגבי ערפאת. הרי מה זה חשוב אם הוא רוצה או לא יכול, העיקר הוא מבחן התוצאה.(בעוד עשר שנים אגלה לכם מאיפה שאלתי דווקא את המונח הזה, לא כרגע). הביטוי נקלט מהר מאוד, ובעצם כולם החלו להשתמש בו לגבי יאסר ערפאת “הבלתי רלבנטי”. המהלך הושלם.
דרך אגב, השינוי לגבי ערפאת לא היה קל כלל לאחר התקוות העצומות של אוסלו, והוא גרם לי נזקים, שכן ערפאת היה הכהן הגדול של “הדת” הפלסטינית (קיראו את המאמר על הדת הזו, דת שרבים אצלנו נמנו על חבריה, כולל פרשנים ופוליטיקאים ישראלים רבים, עד שהמירו את דתם). אני זוכר איך פנה אלי מגיש ידוע מאוד בטלוויזיה בכעס, בחדר האיפור, על שאמרתי על ערפאת “בלתי רלבנטי” ואמר בזעף שהכאיב לי: “מה קרה לך, גיא בכור, התחלקת על הראש? השתגעת?”
לאחר שנים ראיתי אותו שוב בטלוויזיה, והזכרתי לו את הסיפור, איך מדינה שלמה הבינה לבסוף את העניין, כולל הוא עצמו, אם כי באיחור. הוא שתק.
נו, כנראה שבכל זאת לא התחלקתי על הראש.
*
יש לנו שני שבויים, חיילי צה”ל, בשטח לבנון, המוחזקים בידי ארגון חיזבאללה. בפועל, למרבית הצער, מדינת ישראל הרימה ידיים בנושא שחרורם, ותכף נבין מדוע.
כאשר בשנות השמונים היו לנו שבויים על אדמת לבנון, אצל ארגון פתח, לא היה טעם לפנות לממשלת לבנון הריבונית, שכן היא לא יכולה היתה לעשות דבר. היתה זו ממשלה חלשה ובלתי מתפקדת. אנחנו רצינו, לבנון לא יכלה לעזור.
היום המצב השתנה לגמרי. ממשלת לבנון של ראש הממשלה פואד סניורה ריבונית, אחראית, ומחוזקת, בוודאי לאחר ריסוק חבורת הטרור במחנה הפליטים הפלסטיני נאהר אלבארד, שבצפון המדינה. זו ממשלה מהחזקות שידעה לבנון בתולדותיה, ומהחשובות שבהן. האם היא יכולה ללחוץ על חיזבאללה להביא לשחרור רגב וגולדווסר?
אין זו שאלה פשוטה. היא לא תיתן הוראה, והם ישוחררו, אין זה עובד כך. אך היום יש משא ומתן קדחתני בין הפרו-סורים בלבנון לאנטי-סורים, משא ומתן שכולל מרכיבים רבים: נשיאותיים, פרלמנטריים, ביטחוניים, כלכליים וכספיים. יש טריפת קלפים מדינית בפנים הפוליטיקה הלבנונית.
אלא שאף אחד מהם אינו מתייחס לשני שבויינו. אם עניין השבויים היה נכנס לתוך קלחת ההסכמים החשאיים, היינו מקדמים מאוד את עניינם, אך אין זה המצב.
אם כך, מדוע ישראל אינה לוחצת בעניין? להערכתי האישית משתי סיבות:
– ישראל מעריכה שממשלת סניורה חשובה לישראל, ועומדת מול אתגר חיזבאללה, ולכן אין טעם להכביד עליה עוד. הטיעון הזה נכון, אך חוטא לעניין השבויים, שכן איש אינו מעלה כלל את עניינם, וכאמור הם לא חלק מן ההסדרים הלבנוניים הפנימיים. ואולי דווקא הפוך, הישג לבנוני בנושא, מול חיזבאללה, יכול להעניק עוצמות נוספות לממשלת סניורה?
– לבנון היא כמו מחלה מדבקת. כל כך נמאס לנו מהמעורבות שם, מהתסבוכת הבלתי פתירה, מהרוע הבלתי מוסבר, שרבים מתקשים לפתוח את הפצע הזה מחדש. הוא טראומטי כל כך, מן העבר הרחוק, הבינוני והקצר.
שימו לבכם להערכה הצולבת הבאה:
בעבר: ממשלת לבנון לא היתה יכולה
ישראל רצתה
כיום: ממשלת לבנון יכולה
ישראל אינה מתלהבת
אנו תופסים את נושא השבויים בעניין הומניטארי. במערכת הערבית זהו נושא פוליטי.
אני מציע טקטיקה של לחץ כפול ומתוחכם: הן על ממשלת סניורה והן על חיזבאללה, כדי לקדם את שחרור השבויים שלנו. למה שלא נשתמש בתכסיסי העורמה הסודיים של המנהיגות השיעית באופן מהפכני – כנגדה? לעשות לה ח’ודה או תנפיה?
ממשלת סניורה נאבקת באומץ מול מתנגדיה, שאינם בוחלים ברצח ובחיסולים, בזה אין ספק, והיא אינטרס ישראלי, אמריקני ומערבי חשוב מאין כמוהו. אך ממשלת סניורה נזקקת לסיוע כלכלי, פוליטי ודיפלומטי בינלאומי, ראו המאמר על לבנון הנובלת. אם נצליח שעניין השבויים ייכנס ל“דילים” הלבנוניים הפנימיים, יביא הדבר לתנופה מחודשת. הדילים האלה מסוכמים עכשיו, כך שזה הזמן לפעול.
למה הכוונה: אם סניורה יתפוס את עניין השבויים כמנוף הכרחי להגיע להישגים כלכליים או ביטחוניים בינלאומיים, הוא כבר ימצא את העסקה מול חיזבאללה של “תן לי ואתן לך”. חיזבאללה בצרות, נזקק ללגיטימציה ולהישגים. סניורה בצרות. זה מצב לא רע להכניס משתנה חדש לפוליטיקת הדילים הלבנונית, וזהו עניין השבויים שלנו, מה גם שהחלטת או”ם תומכת בשחרורם, כך שיש לגיטימציה בינלאומית בנושא. במאמר על שחרור הישראלי דניאל שרון צפיתי ששחרורו סביר, שכן לבנון נזקקת לגרמניה צבאית וכלכלית, והוא נשא אזרחות גרמנית, ואכן הוא שוחרר. ומה היה קורה אם ממשלת גרמניה היתה מתנה סיוע כלכלי ללבנון בהתקדמות בנושא השבויים שלנו? אהה.
ממשלת לבנון היא הריבונית על כל 10,452 הקמ”ר של המדינה, זו צריכה להיות המאנטרה שלנו, ומכאן שאת הדרישה לשחרור השבויים יש להפנות קודם כל ובעוצמה רבה אליה, ולא רק לאיזה ארגון הפועל בשטחה.
יותר מכך, בהפניית האחריות לממשלת ביירות יש גם לקח לעתיד: אם יתרחשו בעתיד חטיפות נוספות, תהיה זו כבר אחריותה, לרדוף, ולפתור את הבעיה בעודה באיבה. הדרום הרי נשלט בצורה הדוקה בידי צבא לבנון ויוניפי”ל.
על חיזבאללה: ניתחתי כבר באתר שלנו בחודש יולי, שחיזבאללה אינו מעוניין לשחרר את שבויינו, שכן הוא זקוק להם כגחלת הלוחשת האחרונה של הסכסוך שלו עם ישראל, סכסוך ממנו הוא חי ומתפרנס. כיום אין לי כבר ספק שזהו המצב.
אם כך, מדוע לא להשתמש בכך, דהיינו להכריז בוקר וערב שחיזבאללה אינו מעונין לשחרר אותם?
הטחת האשמה הזו מביכה את חיזבאללה, שטוען כי הוא שוקד על חילופי שבויים, וממש מאלצת אותו להוכיח את ההיפך. כיצד יוכיח את ההיפך? בהתקדמות מסוימת בנושא, שמבחינתנו זה הרבה.
את מה שאני עשיתי באתר, על ממשלת ישראל לאמץ, כלומר הקו הרשמי שלנו יהיה: חיזבאללה אינו מעוניין לקדם עיסקה, שכן הוא זקוק לשבויים בשל חולשתו. ויש לחזור על כך שוב ושוב. אם כך ייעשה, תוך כחודשיים-שלושה נוכל לראות תוצאות, שכרגע קשה לצפות אותן, אך כל שינוי כאן הוא לטובה.
לצערי, הבכת הנשיא האיראני אחמדינג’אד באופן פומבי בניו יורק בעניין השבויים, כולל השאלות הילדותיות של כתב ערוץ 10, אינן מסייעות. זה כבר נכנס לתחום הבעייתי של הכבוד.
נכון הוא שלהערכתי חיזבאללה ריבוני להחליט בנושא השבויים, והוא אינו נזקק לאישור איראני בנושא. לאיראנים גם אין כל-כך זמן לטפל בכך, אם כי הם כמובן מתעניינים. אך הבכת אחמדינג’אד קשרה אותו לעניין באופן אישי, כך שבחיזבאללה יצטרכו עכשיו לבדוק בכל מקרה אצל האיראנים מה הרגישויות שנוצרו להם בפרשה, וחבל, כי את זה יכולנו לחסוך. המלצתי בעבר להוריד פרופיל בפרשה, בשל כללי הסוחרים, שבהם מתנהלת הפרשה, אם כי אני מבין את המשפחות שעושות הכל ברמה הבינלאומית למען יקיריהן. אני מאמין שכל אחד היה פועל כמותן.
האם הצעדים שאני מציע כאן יעזרו בודאות? איש לא יחתום על כך, והרי התוכנית הזו מחייבת הרבה עבודה. אך זוהי טקטיקה חדשה, בראש אחר, במים שעמדו לגמרי.
איך אני יודע שיש לה סיכוי? כי אני חושב כרגע כמו נסראללה וכמו סניורה, מבין את הרגישויות והמצוקות שלהם, ופועל בהתאם. דווקא משום ששניהם במצוקה, הם יכולים להיות פתוחים לפקטורים חדשים שנכנסים למערכת האיזונים והריסונים הפנימית והנסתרת ביניהם, הנמצאת ממש כרגע בהתעצבות מחודשת.
לעבודה.
הערה אינפורמטיבית: בזכות המודעות – האתר שלנו מתקיים
חמש סיבות מדוע לידיעה על שבויינו בעיתון א-נהאר – אמינות נמוכה
הזייה ושמה נסראללה: על התבוסתנות הישראלית
צבא לבנון אז והיום – זכרונות עם פוטנציאל חיובי (כולל תמונות נדירות)
