כל מספר שנים ניצב ראש ממשלה אחר בישראל מול אותה דילמה: חיילים או אזרחים הנחטפים בידי אוייבי ישראל, כאשר הוא נאלץ ללמוד מחדש לא רק את הנושא המוסרי הנורא הזה, אלא גם את הגישה שיאמץ: האם לנהל משא ומתן, האם לשחרר אסירים, כמה וכיצד, אם בכלל. רק בישראל תלויה השאלה הכל כך חשובה הזו באישיותו הספציפית של ראש ממשלה, ללא שום רצף או המשכיות בינדורית, בעוד שאין כמעט מקבל החלטות בישראל שאינו נתקל בה, לצערנו, בזמן זה או אחר.
נשאלת השאלה האם לא הגיע הזמן שממשלות ישראל יאמצו דוקטרינה אחידה, רבת שנים ועל-ממשלתית כמדיניות ממלכתית בשאלת החטופים הישראלים העתידיים. קו מנחה שכזה יביא תועלת רבה למקבלי ההחלטות אצלנו, שכן הם לא יצטרכו לעמוד בפני הדילמות המוסריות כבדות המשקל בכל פעם מחדש, אלא יונחו על ידי הדוקטרינה: הם ישמרו עליה ולא פחות מכך היא תשמור עליהם. למקבל ההחלטות בישראל יהיה קל יותר לאמץ מדיניות נוקשה, שכן תמיד יוכל לטעון שזו הדוקטרינה המקובלת בישראל.
בשאלה הזו קיימת אצלנו היסטוריה. מול חטיפות המטוסים של שנות השבעים המדיניות היתה נוקשה, של אי ניהול משאו ומתן בשום תנאי, כשהדוגמה הבולטת היתה אנטבה. אלא שבשנות השמונים המדיניות השתנתה וחטיפת חיילים הובילה לשחרור אלפי אסירים פלסטיניים, מדיניות שנותרה על כנה עד היום.
דומה שהגיע הזמן לחזור לדוקטרינת היסוד של הממשלה בנושא, זו שאסור לנהל כל משא ומתן, ולו גם עקיף לשחרור חטופים ישראליים. הסיבה פשוטה: ברגע שאוייבי ישראל יבינו שממשלת ישראל לא תעניק שלהם שום הישג – אם זה במשא ומתן יוצר לגיטימציה ופירסום, ואם זה בשחרור אסירים, נעלם בזאת התמריץ להמשיך ולחטוף ישראלים. על פי מדיניות השחרור המאסיבי של אסירים הבינו אויבי ישראל כי די לחטוף אזרחי או חייל כדי להוריד את מדינת ישראל כולה על ברכיה. באמצעות חטיפה פשוטה וקלה ישראל כולה הושפלה והפכה לבת ערובה בידיהם. אסור שמדיניות זו תמשיך שכן מדינה אינה יכולה לשמש בת ערובה, ובכל מקרה משמעות הדבר עוד ועוד חטיפות בעתיד. חמור מכך, למחבלים קל היה לבצע פשעים כנגד ישראל משום שהם בנו על שחרור עתידי שלהם בעסקת חילופין. אם יידעו כי עסקה שכזו לעולם לא תתקיים, ישקלו פעמיים האם לבצע פשעים אלה.
בשנים האחרונות התגייסה חברת פרלמנט בריטית לשחרור עבדים בסודאן. היא גייסה סכומי כסף כדי לפדות את העבדים, ואכן היא ניהלה משא ומתן בסודאן עם סוחרי העבדים לאור המצלמות, דבר שהביא לשחרור קבוצות עבדים, בעיקר נשים וילדים. והנה מתברר כי מספר החטיפות לעבדות זינק באופן תלול מאז שהיא החלה לפדות את העבדים, כיוון שסוחרי העבדים הבינו שיש כסף, והחטיפות הפכו לענף מכניס. אותו הגיון עובד גם באשר לחטיפת ישראלים מסיבות לאומניות.
החוליה החלשה בתפיסה זו היא מה יקרה עם החטופים הנוכחיים, שכן במדיניות אפס משא ומתן הם עלולים לשלם את המחיר. אפשרות אחת היא לפרסם את הדוקטרינה הנוקשה כבר עכשיו, ולנסות לשחרר את החטופים בכוח, אם אפשר, בלא שום הכרה בצד החוטף; והשניה לפרסמה עכשיו, אך להחילה מיד לאחר שהפרשה הנוכחית תסתיים, בבחינת עד כאן ולא עוד.
לו הדוקטרינה היתה כבר ברורה ומוכרת לאוייבי ישראל סביר להניח שהם לא היו נחטפים בכלל, וכל הדילמה המוסרית הבלתי אפשרית הזו אפשר והיתה נחסכת מאיתנו.
(פורסם בידיעות אחרונות)