מאת ד”ר גיא בכור
“האריס שאל אותי אם הייתי פעם במבוך בהמפטון קורט. הוא אמר שהוא עצמו הלך פעם כדי להראות למישהו את הדרך. הוא למד אותה במפה, והיא נראתה לו כל כך פשוטה עד כדי גיחוך, ובקושי שווה את שני הפני דמי הכניסה. האריס אמר שהמפה של המבוך היא בדיחה, היא בכלל לא דומה למציאות ומטעה את המבקר. המישהו שהאריס לקח היה בן דודו מהכפר, והאריס אמר: בוא סתם ניכנס לרגע פנימה, רק כדי שתוכל להגיד שהיית פה, אבל זה פשוט מאוד, ממש שטות לקרוא לזה מבוך. אז ניכנס לעשר דקות ואחר כך נלך לאכול צהרים.
סמוך לכניסה הם פגשו כמה אנשים שהסתובבו שם כבר כשלושת רבעי השעה, ונמאס להם. האריס אמר להם שהם יכולים להצטרף אליו, אם הם רוצים, הוא נכנס רק לרגע, עושה סיבוב ויוצא מיד. הם הודו לו והלכו אחריו. בדרך הם אספו עוד כמה אנשים שרצו כבר לצאת, אנשים שאיבדו כל תקווה שאי פעם ייצאו מזה, או שיראו שוב את בתיהם וחבריהם. הם אספו כוח למראה האריס וחבורתו, והצטרפו לתהלוכה, ובירכו אותו. האריס העריך שהלכו אחריו כעשרים איש בסך הכל, ואישה אחת עם תינוק, שהיתה שם כל הבוקר, התעקשה להחזיק בזרועו מחשש שתאבד אותו…
האריס המשיך לפנות ימינה, אבל הדרך נראה ארוכה, ובן-דודו אמר שזהו כנראה מבוך גדול מאוד.
הו, אחד הגדולים באירופה, אמר האריס.
מוכרח להיות, אמר הבן דוד, עברנו כבר יותר משני מיל.
גם להאריס זה נראה מוזר, אבל הוא לא הראה לשאר את ספקותיו, עד שלבסוף הם עברו ליד לחמנייה, שהיתה מונחת על הקרקע, ובן דודו נשבע שכבר ראה אותה קודם. האריס אמר: הו, לא יתכן, אבל האישה עם התינוק אמרה: דווקא כן, כי היא עצמה לקחה את הלחמניה מהתינוק וזרקה אותה קצת לפני שפגשה בהאריס. היא גם הוסיפה כי הלוואי שלא היתה פוגשת אותו כלל, והביע את דעתה שהוא מתחזה…
אחרי זמן מה האריס פרש שוב את המפה, אבל מראה המפה העלה את חמתו של ההמון, ואמרו לו שייקח את המפה שלו, ויבלבל לעצמו את המוח. האריס אמר שמאותו הרגע כבר לא היה יכול להתכחש לעובדה שהוא אינו עוד חביב הקהל.
בסוף כולם יצאו מדעתם מרוב כעס והתחילו לצעוק וקראו לשומר, והאיש בא וטיפס בסולם, וצעק להם הוראות מבחוץ; אבל כולם כבר היו מבולבלים ומסוחררים כל כך, שלא היו מסוגלים להבין את ההוראות, כך שהשומר אמר להם לעמוד ולהישאר במקומם, ושהוא יגיע אליהם.
לרוע מזלם השומר היה צעיר וחדש במקום, ולא הכיר היטב את המבוך, ולאחר שנכנס פנימה, הוא לא הצליח למצוא אותם, וגם הוא הלך לאיבוד. לפעמים הם ראו אותו רץ מהצד השני של השיחים, וגם הוא ראה אותם ומיהר אליהם, ואחרי כחמש דקות ראו אותו מאחורי השיחים, שואל איפה הם.
הם חיכו עד שהשומר הזקן סיים את ארוחת הערב שלו, וחילץ אותם משם”.
ג’רום ק. ג’רום, שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב),
בתרגומו המצויין של דני קרמן, אריה ניר הוצאה לאור, 2002
בסתיו צפויה ועידת השלום, שבאה בעצם לסכם את כהונתו של נשיא ארצות הברית ג’ורג’ בוש. היא אמורה להיות המורשת שלו, או מה שנשאר ממנה, אם בכלל. אלא שמדובר במבוך, שבו כולם משקרים לכולם. המעניין הוא שכולם גם יודעים שכולם משקרים לכולם, אך הם מעמידים פנים. למה שיתפסו כשקרנים?
הנשיא בוש משקר להיסטוריה, ומנסה לחלץ איזשהו הישג, לאחר שהרס את המזרח התיכון. הוא כבר יודע שאת עניין איראן ישאיר למי שיבוא אחריו, אך מעמיד פנים שעוד יטפל בה.
שרת החוץ שלו, קונדוליסה רייס, מהגרועות שנראו פה בחצי המאה האחרונה, משקרת לבוס שלה, כאילו יש פה איזה סיכוי להישג. הרי הועידה הזו צפויה להיכשל, אם בכלל תצליח להתכנס בהרכב רחב. היא יוצרת כל כך הרבה סנטימנט שלילי באיזור, ועוד לפני שהתכנסה, היא כבר מלבה התארגנויות מחודשות של טרור נגד שיראל.
שרת החוץ רייס משקרת לישראל, כאילו יש פה איזו פריצת דרך. למעשה היא מבקשת להקריב את ישראל, כדי לטשטש את הרושם הנורא של הכישלון בעיראק.
שרת החוץ רייס משקרת גם לעצמה, כאילו אם תיפתר “הבעייה הפלסטינית”, יגרור הדבר את פתרון ייתר הבעיות במזרח התיכון או בטרור העולמי. ממש אכפת לשיעים בעיראק אם לפלסטינים, אותם הם ממילא שונאים, תהיה מדינה או לא.
ראש הממשלה אולמרט מעמיד פנים כלפי הפלסטינים, שכן בתוך תוכו הוא יודע שאין שום סיכוי כרגע להניע תהליך, כאשר אין לו מה להציע להם.
שרת החוץ לבני מעמידה פנים כאילו אם תהיה מדינה פלסטינית, תשכון השלווה בין העמים. ואיך היא מתייחסת למה שמתרחש בשטח שהוא כבר פלסטיני כולו, בעזה?
ראש הממשלה אולמרט מעמיד פנים כלפי הציבור בארץ, כאשר הוא אומר: “תם עידן האין פרטנר. מעכשיו יש לנו פרטנר”. הוא יודע שאבו מאזן לא שולט אפילו על המוקאטעה שלו, לא על יו”ש, ובודאי לא על המדינה הזרה מבחינת ממשלת פיאד, רצועת עזה. אם זה פרטנר, מהו מצב שבו אין פרטנר?
אבו מאזן מסדר את האמריקנים ואת ישראל, כאילו יש לו יכולת לשלוט בעניינים. הוא יודע שיפרוש בקרוב, גם הוא רוצה איזו מורשת, להשאיר גרגיר בהיסטוריה. משהו מעשי מזה? אין שלטון מרכזי בכלל; הפרלמנט נשלט על ידי חמאס גם ביו”ש, וממשלתו של אבו מאזן היא סטיה מהכרעת הבוחר הפלסטיני, שרצה את חמאס.
חמאס משקר לעצמו ולפלסטינים כאילו הביא להם איזו ברכה. חמאס החזיר את הפלסטינים ששים שנה אחורנית, ללא תקווה, מבודדים בעולם, ללא שאיפות לאומיות.
מדינות המפרץ הודיעו כי יגיעו לועידה, אך עכשיו הם מחפשות מוצא כיצד לא להגיע, ואם אין ברירה, להגיע בייצוג הנמוך ביותר. הן מסדרות את האמריקנים, וכמובן את ישראל. ועידת שלום? איזה שלום? האם סעודיה תיפתח בפני ישראלים? האם אי פעם יגיע לכאן באופן פומבי בכיר סעודי? כמה מדינות במיפרץ מוכנות לקבל ישראלים, אך דרך הדלת האחורית.
“המזרח תיכון החדש”, בראשותו של הנשיא שמעון פרס מנסה להחיות את עצמו, בדמות יוזמות של אנשי עסקים, כסף אירופי כמו זבל, וזכרונות מטושטשים של פארקים תעשייתיים, כפרי נוער וספורט, רכבות שלום שטסות משום מקום לאין מקום, ומה לא. העשור הקודם מנסה לסדר את העשור הזה.
המזרח התיכון מסדר את עצמו. משחק ב”נדמה לי”, כאילו יש פה איזו אפשרות לנורמליות, להתקדמות; אך בפנים הכל יודעים שבאיזור הזה, מוכה הקיטוב האתני, השנאה הלאומית, הטרור הרצחני, מכוניות התופת, הפחדים, השמרנות וההיסטוריה הרועמת, הרבה תקווה עדיין לא נראית באופק.
ומי יסיים את ארוחת הערב שלו, ויחלץ אותנו מחגיגת העמדות הפנים הזו?
דרישת שלום ממר קרפד בוש, או “המזרח התיכון ואיך להרוס אותו בשמונה שנים“
מאמר מחודש נובמבר 2006
