מאת ד”ר גיא בכור
בסוף השבוע נזכרתי בדמותו האקסצנטרית של חוקר הספרות והשירה העברית, שנודע בלשונו החדה והביקורתית, פרופ’ ברוך קורצוויל (1972-1907), אשר כתבתי על תרומתו לשיח הציבורי בישראל בספרי “חוקה לישראל, סיפורו של מאבק” (הוצאת מעריב, 1996). קורצוויל היה דמות טראגית, והוא התאבד בתלייה באופן מפתיע. בכל מקרה נזכרתי בסוף השבוע האחרון בדמותו, לאור אימרה שנהג לאמר, ואני סבור יותר ויותר שהיא נכונה: “עירוב תחומים זו שקיעה של תרבות”.
מה שמתרחש אצלנו בשנים האחרונות זה לא רק עירוב של תחומים זו אנדרלמוסיה, ויש צורך דחוף בכללים מחייבים, בהפרדה. כאשר בית המשפט העליון שואף להיות גם הממשלה, גם הפרלמנט, גם הפרקליטות, גם הגיאוגרפים משרטטי גדר הביטחון, גם המשטרה וגם צה”ל; כאשר התקשורת שואפת להחליף בעצם את מקבלי החלטות, וכאשר מקבלי ההחלטות שואפים להיכנס לתחומה של תקשורת; או כאשר רשויות המימשל מתערבלות בינן לבין עצמן במהומה גדולה (ראו מקרה מחפשי העבודה מאפריקה). התוצאה היא רדידות שפושה בכל, אנשים עוסקים בתחומים שאין להם מושג בהם, והתוצאות שאנו מקבלים בסקטור הציבורי – בהתאם. כבר כתבתי, כזכור לכם, על האגדה בשתי הממלכות. הסקטור הציבורי נובל, קודם כל בגלל תופעת עירוב התחומים.
דוגמה מובהקת לכך ניתן לראות בחזיון הדי מדהים, אם תחשבו על זה, של פרשיית סוף השבוע, בכל הנוגע לידיעה בא-שארק אלאווסט על עסקת מליארד הדולר בין סוריה לאיראן, עיסקה שלא היתה. הרי ידיעה כזו היתה עוד עלולה להתגלגל לכדי מלחמה.
מה גלגוליה של הידיעה הזו אצלנו? אתמול עסקתי בגלגולי הידיעה בעולם הערבי.
כאשר פורסמה, היא הגיעה אלינו. בואו נלמד כמה סודות מקצועיים.
שבת הוא יום גרוע מבחינת התקשורת הישראלית, יום בו היא נתפסת בחולשה, ויש היודעים להשתמש בכך. יום גרוע משום שהעיתונאים, ברובם המכריע, אינם עובדים. לכן בחדשות ברדיו, כמו גם באתרי האינטרנט, אין הרבה חומר. אני עוד זוכר את הימים של שנות השמונים, כאשר במוצאי שבת, בשעה 8:00 כמדומני, הקריין משה חובב היה מתיישב וקורא בקולו הערב את סיכום חדשות סוף השבוע ב”קול ישראל”.
זהו יום פריחת חדשות החוץ, המגיעות דרך הסוכנויות. ואם יש ידיעת חוץ הרלבנטית לביטחון שלנו – רוב הסיכויים שהיא תככב בראש המהדורות. אם זו ידיעת איום על ישראל, למשל מכיוון חיזבאללה או מסוריה, הידיעה הזו גם תשודר שוב ושוב, לעיתים עשרות פעמים (וגם על המאזוכיזם האופייני שלנו, הגובל בשינאה עצמית, כבר כתבתי בעבר). כך קרה בדיוק גם עם הידיעה של א-שארק אלאווסט. במילים אחרות, המדיום יוצר את ההוויה: הידיעה מודגשת בשל חוסר בחומר ראוי, מתנפחת, וקובעת בלי כוונה סדר יום ציבורי. הידיעה מתנתקת מעצמה, והופכת חומר גלם ישראלי. מידיעה היא הופכת לרגש, לאיום, לתודעה.
הפוליטיקאים למדו כבר סוד מקצועי נוסף. בשבת קל להם להכניס תגובות וידיעות, שכן לתקשורת אין ממילא מה לשדר. שימו לב כיצד בשבת בבוקר ובצהרים תמיד תשמעו בחדשות מה עשה פוליטיקאי אלמוני או ח”כ פלוני. כך גם באתרי האינטרנט. ועכשיו נחבר: מהר מאוד הגיעו תגובות חברי הכנסת והשרים על הידיעה של א-שארק אלאווסט, כאשר המגיבים לוקחים בחשבון שמדובר בשבת. הם גם יודעים שאם הידיעה הזו תשודר עשרות פעמים, כך גם תגובתם. רווח פרסומי נקי. כמה זמן כיכבה תגובתו של שר מסויים אתמול בראש מהדורת האינטרנט של Ynet ? שעות. ביום רגיל היא היתה מגיעה לשם לחצי שעה, אם בכלל.
במהירות להגיב ולהיצמד אל הגל שיצרה הידיעה המקורית, איש לא בדק מהי ידיעה זו , מי מסתתר מאחוריה ואיזה אינטרסים היא מגלמת. אין גם צורך. המדיום, התקשורת, היא העיקר. התגובה חשובה יותר מן ההוויה עצמה, מה גם שממילא אין לתגובות המהירות הללו שום חשיבות. זהו עירוב תחומים המערב עסקנות מפלגתית ואישית, ענייני מדינה ותקשורת, שכלתנות ורגש. אחריות ופרסום.
כיוון שהכל אצלנו הוא פוליטיקה פנימית, נגזרה מיד ידיעת א-שארק אלאוסט לשאלות קואליציוניות, מבלי שמישהו טרח לברר האם יש בכלל מצע לעמוד עליו! זיכרו מה הזהיר קורצוויל: עירוב תחומים הוא שקיעה של תרבות.
כאן נגזרת תופעה נוספת. הרצון הקיומי של התקשורת לבלוט, להתקיים, לחיות, וזאת בעידן בו הכל מאויים, העיתונים, אתרי האינטרט, הערוצים הטלוויזיוניים המפסידים. כך נולד הרצון להפחיד בכל מחיר, וכבר כתבתי על כך, שכן הפחד מוכר, לבקר בכל מצב, כפי שקרה לנו במלחמה האחרונה, למכור. אני מבקר משמע אני קיים.
בשל הצורך במהירות, ובלחץ התחרות, הכל דפיס, על משקל אימרתו של השופט ברק הכל שפיט. איש לא בודק את הידיעות. מפרסמים, ומייחסים למקור. זהו.
לאט לאט גם נעלם תפקיד הפרשן, המומחה, ואפילו העורך, שכן זה עולה לתקשורת הרבה כסף, וזה איטי. התקשורת שלנו הופכת לסוכנות ידיעות, שפשוט שופכת פנימה הכל, ללא סלקציה. הידיעות מתרדדות. גוגליזציה של הכל. החשוב מתערבל עם המעניין, הנכון עם השקרי. הכל ראוי לפרסום. גם אם התקשורת תדע שהידיעה היא שקרית, גם אז היא ראויה לפרסום, שכן עיתון סעודי פרסם אותה.
אנא מכם, תקשורת ופוליטיקאים. בידקו לפני שתפרסמו, הצליבו נתונים לפני שתגיבו, הפעילו שיקול דעת. אחריות. אחרת אנו עוד עלולים להסתבך במשבר, במלחמה, שאותם ניצור במו ידינו, כפי שבהחלט יכול היה לקרות בסוף השבוע האחרון.
אנא עיזרו לאתר, והמליצו על המאמר הזה לחברים. הם יודו לכם. איך עושים זאת? באמצעות הכפתור: המלץ לחבר כאן למטה.
לא דיווחת – לא עשית
הפנס לוקס של מורדוך