לה-פן טוב למוסלמים?
מאת ד”ר גיא בכור
מאלג’יריה הודיע השבוע נשיא צרפת החדש, ניקולא סרקוזי, על כוונתו להקים את “איחוד הים התיכון”, דהיינו ברית כלכלית ופוליטית חדשה, שתכלול את כל המדינות הסובבות את הים התיכון, מאירופה, אסיה ואפריקה, מדינות ערביות, אירופאיות, תורכיה וישראל. בכוונתו לכנס בחצי הראשון של שנת 2008 את כל מנהיגי המדינות הללו לועידה מכוננת בצרפת, מתוך תקווה שעם השנים יתגבשו המדינות הללו במתכונת הדומה לזו של האיחוד האירופי. חזון גדול ומרשים, שנבנה על שכבות אדירות של היסטוריה משותפת: שומרית, פיניקית, יוונית, הלניסטית, רומית (הרומאים כינו את הים התיכון, סביבו הקימו את האימפריה שלהם: mare nostrum, “הים שלנו”), ערבית ועות’מאנית.
בחצי הראשון של המאה העשרים התפתח באיזור שלנו זרם נפלא, שראיתי בו הרבה יופי וסינטזה, והוא “הלבנטיניות”. אנו רואים במונח הזה מילת גנאי של עצלנות, אך אין זו המשמעות האיזורית. הלבנטיניות היא זרם תרבותי-לאומי, שחיבר בין הצרפתיות לבין הלאומיות הערבית, ומבין מייסדיו היו ערבים-נוצרים רבים. הזרם הזה חיבר לראשונה בין מזרח לבין מערב באיזור שלנו, בלבוש, בשפה, במטבח, בזמר ובתרבות. מייצגים בולטים של הזרם היו הזמרים האחים איסמאהאן ופריד אלאטרש בזמר המצרי, אשר לראשונה השתמשו בכלים מערביים עם סולמות וטונים ערביים. הזרם הזה הוליד את הלאומיות הערבית, אשר למרבית צער, גם יצאה נגד ישראל והציונות, אך לכשעצמה היתה אחת התופעות התרבותיות החשובות של העולם הערבי במאה העשרים. הלבנטיניות פרחה ושיגשגה באלכסנדריה, שם השתלבו הזרים והערבים, בלבנון, בסוריה, ובצפון אפריקה. העניין הערבי העצום ברעיון גובה בעניין מקביל בצרפת, למשל מחקריו של ההיסטוריון הצרפתי הנודע פרנן ברודל (1902-1985), אשר עסק הרבה בים תיכוניות (רק להזכיר את ספרו הנודע: La Mediterranee et le Monde Mediterraneen a lépoque de Philippe II (הים התיכון והעולם הים תיכוני בתקופת פליפ השני) ואחרים.
האם יש לרעיון היפה הזה סיכוי, והפעם עם ישראל? לדעתי התשובה חיובית, למרות הקשיים, וזאת בשל השינויים האדירים שחווה עכשיו המזרח התיכון, בחפשו אחר מגדירים חדשים. גם אצלנו היו הדים לרעיון הגדול הזה, למשל אצל הסופרת ז’קלין כהנוב (1917-1979). כהנוב כתבה כי עצם הקמת מדינת ישראל זעזעה את העולם הערבי, ופתרון לבעיה אפשר יהיה למצוא רק במסגרת מרחבית חדשה, שתטשטש את הניגוד הלאומי החד והמאיים. שנים לאחר מותה, מתחילים אצלנו סוף-סוף להבין את עולם מושגיה המורכב של כהנוב, וכגדול חוקריה ניתן להציב את פרופ’ דוד אוחנה. היתה זו הציונות האירופית שדחתה בבוז את רעיונות הלבנטיניות, ובמידה רבה הביאה אותנו היום למצב הקשה שבו נמצאת ישראל, מבודדת ודחויה.
בשנות התשעים פרחו לרגע באיזור שלנו רעיונות “המזרח התיכוניות” ו”הים תיכוניות”, למשל במצרים. היו אלה אינטלקטואלים גדולים כמו לוטפי אלח’ולי ואחרים, שחיפשו אחר מגדיר, שישלב את ישראל, מבלי לאיים על הזהות הערבית. כמו תמיד במזרח התיכון הפתרון הטוב ביותר הוא התחליף, מבלי לאיים על הקיים. אלא שאז, ברגעים התרבותיים הרגישים, נחתה האנתיפאדה של שנת 2000, והכל קרס ברעש גדול. היום, כאשר האסלאם הפוליטי בזינוק, ויש איום שיעי ממזרח, מחפש המימסד הסוני הגדול משקל נגד, שיווי משקלי חדש, שיאזן את עוצמת האסלאם הפוליטי, ויחבר סוף סוף את האיזור שלנו גם למערב, וזו הים תיכוניות. להחזיר את העוצמה למערב המזרח התיכון במקום למזרח, כאשר היום מי שקובע את המתרחש באיזור שלנו הן איראן, עיראק והמיפרץ הפרסי.
מטרותיו של סרקוזי באשר למהלך ברורות:
ראשית לכל בעיית ההגירה המוסלמית העצומה לארצו. כך, באמצעות השקעות ענק במדינות הערביות של המגרב (יש האומדים את עלות התוכנית ב- 300 מליארד דולר, מה שמחייב את שיתוף ארצות הברית), מקווה סרקוזי לבלום את ההגירה הערבית צפונה. הרעיון הזה לא חדש, והוא נוסה כבר ביוזמת ברצלונה, אך הפעם יש כוונה ליצור ישות פוליטית-כלכלית משותפת, ולא רק סיוע חוץ כמו בתהליך ברצלונה. לדעתי כאן הצרפתים ייכשלו.
אין מדובר עוד בשאיפות קולוניאליות של צרפת באיזור. הפעם זו ברית של מאויימים: כן, גם האירופים מאויימים מאוד על ידי גלי ההגירה והטרור, כפי שמדינות ערב מאויימות כלכלית, בטחונית ולאומית.
שנית, צינון הסכסוך הישראלי-ערבי ומציאת מגדירים חדשים, שיעקפו את הסכסוך בממדיו הקיימים או יסייעו לו. כאן לדעתי יש סיכוי לא רע, שכן כאמור אנו בשעת כושר: העולם הערבי מחפש חיזוק במערב כנגד אימת האסלאם הפוליטי, השוקל להכריע אותו. ישראל יכולה להרוויח הרבה מן התהליך הזה.
שלישית, סילוק בעיית תורכיה. סרקוזי מתנגד נחרץ להכנסת תורכיה לאיחוד האירופי, ודרך הברית החדשה הוא מבקש לשלב את תורכיה, אך לא באיחוד.
מותר להעלות רעיונות חדשים, אשר יפלחו מחדש את הגדרות המזרח התיכון ואירופה, ואפילו רצוי. היוזמה הצרפתית החדשה במקומה, אם כי יש לעבד אותה לעומק, כאשר אפילו סרקוזי עדיין אינו יודע מה בדיוק הוא רוצה.
עם קריסת הלאומיות הערבית, עם הפיכת הסכסוך הערבי-ישראלי לשולי לעומת סכסוך גדול ממנו הסוני-שיעי, ועם הפופולאריות העצומה של האסלאם הפוליטי, יש מקום למגדירים חדשים. יש מקום לחיבורים תרבותיים מזרח-מערב חדשים, ואין להסס בכך, למרות הקשיים. רצוי שישראל לא תאיץ את התהליך, פן תפחיד את השותפים הערביים, אך לעקוב אחריו בעניין ולראות לאן הוא מתפתח: בוודאי.
וראו את הטרגדיה: כמו כל תהליך חשוב במרחב שלנו, אנחנו בישראל אפילו לא שמענו עליו. במה כולם עוסקים אצלנו היום, יום השנה למלחמת לבנון? במה שהיה. שקועים כרגיל בעצמנו, בקרתנות שלנו, ברחמים עצמיים ובשינאה עצמית. ומתי נתעניין במה שיהיה? במשהו שהוא קצת מעבר לחוטם שלנו? האם בכלל יישאר לנו זמן לפתוח חלון אל הים התיכון?
הבלדה על המזרח התיכון החדש
אנא סייעו לאתר, והמליצו על המאמר הזה לחבריכם
