תפסת מרובה לא תפסת
מאת ד”ר גיא בכור
לעיתים רחוקות בלבד מבקרת אותנו קליאו, אילת ההיסטוריה, וכשהיא עושה זאת לא תמיד מבחינים בה. אתמול היא ביקרה את המזרח התיכון, באכזריותה, ומאז השתנה האיזור לבלי הכר. נכנסנו לתקופה חדשה בתולדות האיזור שלנו, כאשר המגדירים מתערבלים ומתחלפים במהירות בעקבות הפיכת רצועת עזה למושבת חמאס לכל דבר, לאחר שגורשו משם בבושת פנים ותוך קרבות משפילים הפונקציונרים של הרשות הפלסטינית ושל תנועת פתח. הנה כמה הפתעות מן המזרח התיכון המתפתח עכשיו לנגד עינינו. חלקן מדהימות.
הפתעה ראשונה:
עד לימים האחרונים ממש “חוגגים” אצלנו את פסטיבל הדיכאון של 40 שנות “כיבוש”, דהיינו איך העזנו לנצח במלחמת ששת הימים. יש תערוכת צילומים לכיבוש, כיצד דיכינו כל השנים את הלאומיות הפלסטינית, וכל ערוץ, כמיטב המסורת של התקשורת שלנו לשבור אותנו, התחרה בעמיתיו בהמצאת ההיסטוריה מחדש.
באמת? ומה הערובה היחידה להמשך קיום הלאומיות הפלסטינית, הממלכתיות הפלסטינית או הרשות הפלסטינית? מי הגורם היחיד המונע את נפילת יו”ש לידי חמאס גם כן? מי עוד מחזיק בחיים את העניין הלאומי הפלסטיני, לאחר שקרס בעזה? מי שומר ומבצר את שרידי הלאומיות הפלסטינית לדורותיה מפני הדור החדש של מגדירים דתיים-פוליטיים?
ישראל.
בעצם נוכחותנו ביו”ש נותרת בחיים הלאומיות הפלסטינית. אם היינו יוצאים – היה בא סוף מוחלט לאותו “עניין הפלסטיני”, כאשר הזרם האסלאמי היה שוטף גם את הגדה. זהו המקרה היחיד בהיסטוריה האנושית, שצד א’ מחזיק בחיים את צד ב’, הנלחם בו. נלחם בו צבאית מעזה, ומדינית מיו”ש. כיבוש? אימרו מהיום – הצלת הלאומיות הפלסטינית. איזה פרדוקס אכזרי!
הפתעה שניה:
הזירה הפלסטינית היא מעבדת הניסויים של המשטרים הערביים. הם יודעים שמה שקורה היום אצל הפלסטינים עלול לקרות מחר אצלם. הם מבינים היום, בפלצות שאחזה בהם, שיו”ש זו הגחלת הפלסטינית הלאומית האחרונה. הן, מדינות ערב, שרק גינו אותנו וירקו עלינו כל השנים על “הכיבוש” האכזרי הברברי שלנו, מבינות עכשיו שהן תלויות בישראל. אם אין ישראל ביו”ש, אין לאומיות פלסטינית, אין לאומיות ערבית, ואין משטרים. גורלם של המשטרים נכרך במה שנותר מן הבעיה הפלסטינית, ובישראל, המחזיקה את האצבע בסכר. אם לא תהיה ישראל לא יהיו המשטרים הערביים. אח, איזו אירוניה.
הפתעה שלישית:
מאז ומעולם הקפידו דוברי אש”ף לדבר על “העם הפלסטיני”. לעולם לא “העם היהודי” או “העם הישראלי” חס וחלילה. באלה מעולם לא הכירו, גם לא ערפאת או אבו מאזן. אך “העם הפלסטיני”? זה מובן מאליו. והנה מתברר כי מעולם לא היתה ממלכתיות פלסטינית או לאומיות כזו. באיזו יהירות ומשטמה מתייחסים היום הפלסטינים של יו”ש ל”בני עמם” הפלסטינים מעזה. באיזה שמות גנאי הם מכנים אותם, על תמיכתם בחמאס. לא עם אחד, לא ממלכתיות ולא חזון משותף. כשם שבעצם מעולם לא היתה ממלכתיות עיראקית, כך, עכשיו אנו מבינים, גם הלאומיות הפלסטינית היתה מדומיינת.
הפתעה רביעית:
המדינה הפלסטינית התפוגגה אתמול בקול דממה דקה. הרעיון הזה, שמבחינה דמוגרפית או גיאוגרפית לא היה מעולם בר תוקף, אומץ על ידי חוגים ישראליים רחבים, שבעייפות החומר שלהם פשוט קנו את הנראטיב הפלסטיני מבלי להשקיע קצת מחשבה ביכולת המימוש שלו, והרעיון הזה היום התפוגג. איש לא מדבר על כך עוד בעולם, וסביר להניח שכך יקרה גם בישראל. חמאס אף פעם לא היה מעוניין באמת בחזון הלאומי של אש”ף, פרי שנות החמישים וההשתחררות מהאימפריליזם המערבי. ח’ליפויות אסלאמיות עניינו אותו יותר, ועם בריחת הפתח ברח גם החזון שלו. עזה תישאר עוד שנים רבות מן מובלעת שאינה שייכת לאיש, טריטוריה מוגדרת של יאוש, וכדור משחק בידי מעצמות איזוריות, או שתסתפח ותישאב לאיטה למצרים, פתרון לא רע בכלל.
הפתעה חמישית:
רווח עצום להסברה הישראלית. איזה ארגון מרצים בריטי עוד יעיז לדבר על סיום הכיבוש, כאשר מעשי הזוועה שביצעו חיילי חמאס הוקרנו בכל העולם? כאשר פוטנציאל הסכנה שלהם כה בולט ומוחשי? כאשר הפלסטינים באיוולתם הפכו עצמם מן החלשים במשחק הזה, וערפאת הקפיד על תדמית זו, לחזקים? לאלימים? לטרוריסטים? חמאס מימש את כל הפחדים הישראליים, ואלה אף הצטלמו בעולם כולו. עכשיו צריך לרכב על הגל הזה, לעוד הרבה שנים.
דרך אגב, עכשיו מתברר מה שטענתי כאן תמיד, שלמרות המשחק בדמוקרטיה, אין בעולם הערבי שום הבנה של הערכים הללו. דמוקרטיה זה לא רק הצבעה בקלפיות, דמוקרטיה זהו מצב נפשי. פשעי המלחמה הנוראים, שבוצעו בשבוע האחרון בעזה צריכים להיחקר בטריבונלים בינלאומיים, ואת האחראים יש להעמיד לדין. את הדרישה הזו צריכים לדרוש קודם-כל כל אותם ארגונים בינלאומיים שידעו למתוח ביקורת ארסית על ישראל, על הרבה פחות מכך. דרך אגב, מדוע עדאלה שותק? האגודה לזכויות האזרח? מפגיני בילעין? האנרכיסטים? כל אותן עמותות אנטי יהודיות, המתיימרות לבקר אותנו על פשעי הכיבוש?
הפתעה ששית:
שוב מתברר כי בפתח המנהיגים בורחים ראשונים, ומקריבים את חייליהם. כך היה עם מפקד חטיבת קסטל, חאג’ איסמאעיל צרצור, אשר בשנת 1982 ברח ראשון מן המערכה בדרום לבנון, ובעקבות זאת קרסה החטיבה שלו מול צה”ל. כך היה בשנת 1948, כאשר המנהיגות הפלסטינית דאגה קודם כל לעצמה, כאשר נמלטה ראשונה מן השטח, והביאה לבריחה המבוהלת של הנכבה. לא יאומן, אך זה דפוס פעולה די קבוע אצלם. אפילו בחמאס לא האמינו כמה קל יהיה להם לסלק שם את כולם.
אכן, הכוחות אומנו וחומשו על ידי האמריקנים, אך כאשר המפקדים בורחים ראשונים למצרים או לרמאללה, לא נשאר מי שייתן את הפקודות!
הפתעה שביעית:
כמה קל לשכתב את ההיסטוריה, ואכן גם ההיסטוריה הפלסטינית של חצי המאה האחרונה, מאז הקמת תנועת פתח בסוף שנות החמישים בכווית, דרך אש”ף, פשוט מתפוגגת. ההיסטוריה הפלסטינית נכתבת עכשיו מחדש על ידי מזוקנים מכוסי ראש במדים שחורים, כאילו לא היה קיים דבר לפניהם. ערפאת? מישהו מההיסטוריה. בעוד חמש שנים בעזה גם את זה בקושי יזכרו. יש בכך לקח היסטורי. הפתח שיכתב את ההיסטוריה שלנו, כנגדנו. מלחמת השחרור, הפליטים, הפשעים-לכאורה. כיצד הוא חש כאשר מישהו אחר עושה לו בדיוק את אותו דבר?
הפתעה שמינית:
הפחד הגדול ביותר של יאסר ערפאת היה למות לא רלבנטי, כמו חג’ אמין אלחוסייני ואחמד שוקיירי, קודמיו למאבק הפלסטיני לדורותיו. את המורשת שלי לא ימחקו אחרי, היה נוהג לאמר, אני בניתי לאומיות פלסטינית. אני עשיתי היסטוריה. שנתיים וחצי לאחר מותו, והוא הכי פחות רלבנטי במזרח התיכון, הוא ומורשתו. מה שעשה הוא לקודמיו, עושים לו אחריו יורשיו בהנהגה הפלסטינית, ובאותה מידה של חריצות, כמוהו.
הפתעה תשיעית:
מעולם לא ראיתי באבו מאזן דמות היסטורית, כריזמטית או סמכותית. הוא תמיד היה פקיד, ולמעשה נבחר על ידי האמריקנים בשל דברים מתונים-יחסית שאמר על האנתיפאדה האחרונה. אך במשבר הנוכחי, הקיומי לו ולחזון הפלסטיני, האיש פשוט נעלם. לא שלח את עשרים אלף הלוחמים המאומנים שלו, לא נתן הוראות בזמן והפקיר את אנשיו, למרות שידע את ממדי הסכנה. אך מה לנו כי נלין על אבו מאזן הוותיק? להיכן נעלמה כל אותה שכבת דור הביניים של הנהגת פתח? מוחמד דחלאן, ג’יבריל רג’וב, סופיאן אבו זיידה, ורבים אחרים? כמה דיברו עליהם אצלנו. איש מהם, מסתבר, לא קורץ מחומר של מנהיגים. פתח קרס כבר לפני שנים, שכן דור המשך אמיץ פשוט לא היה לו.
ההפתעה העשירית:
בעינים פקוחות נכנס חמאס למלכודת היסטורית ממנה הוא לא ייצא. איני מבין איך חמאס שכח את הכלל הבסיסי ביותר במזרח התיכון: לעולם לא לשאוף למאה אחוזים, וחמאס השתלט במאה אחוזים על הרצועה. באיזור כאוטי, מריר ושואף נקם, מי שחותר למאה אחוזים, סופו שיקבל אפס אחוזים. מאה הוא מספר מוחלט וכך גם אפס; שניהם קרובים זה לזה. וחמאס מתיימר היום להנהיג מעל מליון איש, בתחתית המדמנות של העולם, ללא אהדה ערבית, בינלאומית או אחרת (אם נתעלם מאיראן הרחוקה). חמאס, בחזונו למאה אחוזי שליטה בפלסטין, עוד יוביל את עמו, וזו מסורת בציבור הפלסטיני הזה, לעבר אסון וקריסה מחודשים. גם הפעם, כמו בשנת 1948, זו תהיה תוצאת עבודת ידיהם, למרות שבמיטב המסורת הפלסטינית, הם ניסו ועוד ינסו להפיל זאת עלינו.
פוטיומקין מבקר ברמאללה
לכודים בכישוף
