מאת ד”ר גיא בכור
מעשה בשתי מדינות שכנות, אך עוינות למדי: מדינת ירושלים, השוכנת אי שם בין הררי הכסף הציבורי והמימשל, שם מתנהלים האזרחים בנחת, לאיש לא אצה הדרך, והניהול המסורתי נעשה, בדרך כלל, דרך קשרים, פרוטקציות, פתקים וקריצות עין. בירת המדינה הזו שוכנת על גבעת כסף ציבורי, המכונה גבעת רם. שם גם שוכן לב הממלכה, המכונה בג”ץ.
זו ממלכה עתיקה, האחראית על הרבה כסף שאינו שלה, אלא של הציבור, כלומר אין לו אבא ולכן ניתן לעשות בו ככל שרוצים. זו ממלכה מזרחית מקומית, מסתגרת בהרים, ובדרך כלל מתבדלת מאומות העולם, בהן היא רואה סכנה גדולה. תושבי הממלכה העצלה הזו אוהבים מאוד תוכניות, אך בכך הם בדרך כלל מסתפקים, כי הם מתעייפים מהר. ואכן, בארבע אחר הצהרים רוב תושבי הממלכה אוהבים ללכת הביתה לנוח, ולראות טלוויזיה.
לעומתה מתנהלת במדינת תל אביב חברה אחרת לגמרי, שבה לעולם לא ישנים, הכסף פרטי, הניהול שבה הוא אכזרי, לעיתים מרושע, ומושתת על יעילות בלבד. קשרים קיימים, אך אוי ואבוי למי שלא עומד בקצב. בירת הממלכה הזו היא הבורסה לניירות ערך, והיא עוברת יותר ויותר לדבר באנגלית. היא בינלאומית, גלובלית ומחוברת נון-סטופ לשווקים הבינלאומיים. הם גם מחוברים יותר ויותר אליה. זו היתה יכולה להיות ממלכה עשירה, אך, אבוי, היא משועבדת לממלכת ירושלים זה עשרות שנים.
ממלכת תל אביב בנויה על סקרנות, השתלבות, אם כי היא לעיתים גם רדודה. כל כולה סדר חדש, המצאה עצמית כל יום מחדש, ולאזרחיה אין זמן, שכן הם עסוקים בעיסקה הבאה, בארוחת העסקים הבאה, או בחתירה בלתי מוסברת לשיפור הדיור שלהם. בעוד שבמדינת ירושלים עדיין מאמינים בדולר, במדינת תל אביב כבר עברו לשקלים. מדינת תל אביב בוערת, יוקדת, מתהפכת פעמיים ביום, מדינת ירושלים שלווה מאוד, ואפילו קפואה.
במשך חמישים שנה היתה מדינת ירושלים המדינה החזקה מבין השתיים, והיא שלטה במדינת תל אביב, והכניעה אותה לגחמותיה. כיצד שלטה מדינת ירושלים? בעיקר בשתי דרכים: היא הטילה מיסים גבוהים ואכזריים על אזרחי מדינת תל אביב, שנאנקו תחת עול הכיבוש הכבד. היא סיפרה לאזרחי תל אביב שהיא עושה זאת למענם, אך בינתים היא התעשרה. הדרך השנייה היתה השלטון המוחלט של בית המשפט העליון. כיוון שתל אביב היתה מדינה כבושה על ידי ירושלים, לא היתה לאזרחיה שום יכולת דיבור. מדינת ירושלים שלטה על הממשלה המשותפת, הצבא, התקשורת, בתי המשפט והמפלגות, והאליטות שלה ניהלו את סדר היום המשותף. מדינת תל אביב חרקה שיניים, שילמה את דמי החסות, ושתקה.
עם השנים החלה מדינת ירושלים, כפי שקורה בדרך כלל עם אימפריות חסרות אחריות, להתנוון. מוסדותיה שותקו, פקידיה העייפים שיתקו את עצמם בביקורת ובתככים אין קץ, ובית המשפט העליון התנתק מן המציאות. והיתה זו שוב מדינת תל אביב שהצילה את מדינת ירושלים. אזרחי תל אביב החרוצים עבדו עוד יותר קשה, ולמרות השיתוק של האימפריה, הם הצילו אותה, והזרימו לה כספים רבים כמס. מדינת תל אביב הצילה את מדינת ירושלים מעצמה.
אלא שאז קרה דבר מוזר. אזרחי מדינת תל אביב, לראשונה בחייהם, החליטו למרוד.
בפעם הראשונה שמו תושבי תל אביב לב לכך שמדינת ירושלים ששלטה בהם עשרות שנים – חדלה לתפקד. וכיוון שמדינת ירושלים הפסיקה לתפקד, היא מתקשה להגיב על המרד.
אלפי סטודנטים ממדינת תל אביב החלו להפגין ברחובות נגד משטר העריצות של מדינת ירושלים העשירה, שאינה מוכנה לחלק את העושר עם מי שהעשיר אותה; עשרות אלפי מילואימניקים ואזרחים מתל אביב החליטו למחות ברחובות נגד המלחמה ההזויה, מוסדות פרטיים קראו תיגר על שלטון העריצות של מוקדי השליטה של מדינת ירושלים (מינהל מקרקעי ישראל, רשות המיסים, הביטוח הלאומי, בג”ץ, המועצה להשכלה גבוהה, ועוד), והמרד מתפשט. המוזר עם אזרחי מדינת תל אביב שהם אינם רוצים כלל חלק בקופה הציבורית, וזה הפליא את אזרחי מדינת ירושלים. אזרחי מדינת תל אביב ביקשו שחרור ממשטר עריץ, שעסוק במטרה אחת: לבלום אותם ואת רווחתם.
