מאת ד”ר גיא בכור
“ילקוט הכזבים” מספר על מורדוך הדייג, שלקח פעם את חבריו לשיט לילי בכינרת. הם התחילו לצחוק עליו ואמרו ”אתה לא גבר, נראה אותך זורק את פנס הלוקס שלך למים”. מורדוך התעצבן, וכדי להוכיח להם, זרק לבסוף את הלוקס למים. “נו, מי לא גבר?’ שאל. ‘ השיבו לו החבר’ה: ”אתה לא גבר, כל אחד יכול להשפיע עליך’.
אותו היגיון עובד אצלנו באשר לתקשורת ודרישותיה במלחמה האחרונה. נניח, כעניין תאורטי, שהרמטכ”ל דן חלוץ היה מחליט על פתיחה במהלך יבשתי גדול בלבנון, תוך המתנה ראויה ובהיערכות מצויינת, התוצאה היתה יכולה להיות הרוגים רבים, שקיעה בבוץ הלבנוני, לבנוניזציה, והצעקה התקשורתית היתה מגיעה עד לשמיים, איך שקענו מחדש בבוץ. התוצאה: ועדת חקירה והאשמות קשות: “אולמרט, פרץ וחלוץ תתפטרו”.
יחליט הרמטכ”ל לעשות את ההיפך, לתקוף אווירית בלבד, לחסוך בחיי אדם, וזאת בפעולת בליץ מהירה, ומה התוצאה? ועדת חקירה, והאשמות קשות: “אולמרט, פרץ וחלוץ, תתפטרו”.
במילים אחרות, כל מה שממשלת ישראל עושה כיום בתחום משמעותי כלשהו, עלול להסתיים בדרישה תקשורתית לועדת חקירה, ולא משנה מה ואיך. הדרישה לועדת חקירה הופכת לדבר העיקרי; מפונקציה, למטרה בפני עצמה; מן ה”איך” אל ה”מה”.
מסקנה זו מביאה אותנו להרהור עגום על התקשורת בישראל, המתיימרת לייצג את הציבור. לאור מלחמת הקיום בו היא נתונה, כאשר אין עתיד כלכלי ברור לשום כלי תקשורת במדינת ישראל, לא כתוב ולא אלקטרוני, יש צורך בריגושים עצומים כדי למכור, ומה יותר מן הריגוש האולטימטיבי הקדום: הוצאה להורג בכיכר העיר.
זה התחיל בקמפיינים תקשורתיים נגד “השחיתות”, ממשיך בדרישה לעריפת ראשים לאחר דו”ח וינוגרד, ויימשך, שאיש לא ישלה את עצמו, גם בממשלות הבאות, ובכל תחום.
כך קורה שהתקשורת מתחפשת לדורשת את טובת החברה והמדינה, בעוד שהיא דאגת בעיקר לגילדה ולקיום שלה. הפרדוקס כאן הוא שאולי תהיה עלייה מסוימת במכירות, וגם זה זמני בלבד. אך התקשורת מרגילה את הציבור לסף גירוי עוד יותר נמוך. ונניח שהממשלה הפעם תתפטר, מה תהיה הדרישה הבאה של התקשורת, נניח בממשלה הבאה: שראשי הממשלה לא רק יתפטרו, אלא שגם ייגררו חיים לאחר מכוניות נוסעות? ואולי אין צורך בכלל במנהיגים חדשים, בממשלות ובחברי כנסת? אולי אפשר להסתפק ישר בועדת חקירה, וזהו?
מצב אבסורדי זה, שאינו קיים בשום מקום אחר בעולם, מחייב את בכירי התקשורת לחשיבה חדשה, לבגרות, ולאיזונים אחרים ביחסים שבין הקיום הגילדאי לבין הקיום החברתי והלאומי. התקשורת עלתה על סחרחרה, שמזנקת לגבהים יותר מידי גבוהים, והתוצאה עלולה להיות התרסקות הדדית: חברתית ושל התקשורת עצמה.
היתה תקווה שחשיבה אסטרטגית כזו תיעשה על ידי “מועצת העיתונות”, בראשותה של שופטת בית המשפט העליון בדימוס דליה דורנר. זו היתה הזדמנות פז שארגון יכול להמציא את עצמו מחדש, ובאמת להועיל לשולחיו: הן החברה הישראלית והן התקשורת.
אך הועדה שהוקמה לצורך כך החטיאה את המטרה, וקבעה, בגדול, שהתנהלות התקשורת בזמן המלחמה האחרונה היתה תקנית; מרבית הבעייתיות היתה לדעתה בעודף פטפטת דווקא של קציני צה”ל.
הועדה הסתכלה על הפרקטיקה המקומית, הצנזוריילית, של שידור זה או אחר, אך החמיצה את התמונה הרחבה, שבה תקשורת בעידן פוסטמודרניסטי מקבעת נצחונות או הפסדים, יוצרת תודעה שלילית או חיובית, ובעצם משרטטת את מראית פני הדברים. ומראית עין זו הופכת לדבר עצמו.
הם החמיצו הזדמנות פז לחשיבה רב-מערכתית ואובייקטיבית של התקשורת על עצמה, ועל הכוונים הבעייתיים שאליהם היא נמשכת יותר יותר; בעייתיים לה, ולחברה בה היא מתפקדת.
מאמרים קשורים: “השמים נופלים”