מאת ד”ר גיא בכור
 

חָנֵּנִי אֱלֹהִים כְּחַסְדֶּךָ;  כְּרֹב רַחֲמֶיךָ, מְחֵה פְשָׁעָי.
הרבה (הֶרֶב), כַּבְּסֵנִי מֵעֲו‍ֹנִי; וּמֵחַטָּאתִי טַהֲרֵנִי.

Miserere mei, Deus: secundum magnam misericordiam tuam.
Et secundum multitudinem miserationum tuarum, dele iniquitatem meam.

הגישה הרווחת של הנצרות הקתולית במשך מאות שנים ראתה בברית החדשה שלה עם אלוהים כמי שתפסה את מקום הברית הישנה של היהודים עם אלוהים, ברית שהפסיקה להתקיים, ולכן הכנסיה היא “עמו החדש של אלוהים” (novus populus Dei).

בעוד שעל פי הברית הישנה של אלוהים עם עם-ישראל ישועת העולם תבוא דרך היהודים בלבד, ומהם אל ייתר העולם, הרי שעל פי הברית החדשה של אלוהים עם הכנסיה הנוצרית, הישועה תבוא ישירות אל הכנסייה האוניברסאלית, כלומר אל כלל הנוצרים בכל העולם, ולא דרך היהודים. ולכן, היהודים איבדו את תפקידם כצינור הבלעדי אל אלוהים, ודינם להתנצר, כמו כולם.

כיוון שהיהודים הם שצלבו את ישו, כדי להרוס את הברית החדשה של “אלוהים” עם “בנו”, קוללו היהודים, ופוזרו בעולם לעולמי עולמים, או עד שיתנצרו. היהודים הם בוגדנים, ולכן בתפילת “יום ששי הטוב” (בפסחא) זימרו במשך מאות שנים: “Oremus et pro perfidis Judaeis“, “הבה נתפלל למען היהודים הבוגדניים, למען יסיר האל הכל יכול את המחסום מליבם, כדי שיכירו בישו אדוננו”.

ולכן, לפי תפיסה זו, כל עוד היהודים אינם מתנצרים, ומצטרפים אל ייתר הברואים, לא תגיע הישועה. היהודים הם בולמי הישועה האוניברסאלית. ולכן, גם היום הם ממשיכים וצולבים את ישו בן זמננו כל יום מחדש.

תחילת הדרך חזרה:

השינוי ההיסטורי מתחיל את דרכו רק לאחר הקמת מדינת ישראל, עם הגעת האפיפיור החכם יוחנן ה-23. איך אפשר לדבר על סיום הברית של היהודים עם אלוהים, אם הם שבים ומקימים את מדינתם הריבונית? הרי המציאות מעידה שההגיון הקתולי הקלאסי אינו נכון עוד. זה לא קורה אחרי השואה, זה קורה אחרי הקמת ישראל.

יוחנן ה- 23 משנה את תפילת “יום ששי הטוב”, כאשר בפעם הראשונה מעולם מתייחסים אל היהודים כאל “עם”, קבוצה מוגדרת ולא סתם “יהודים”. הנוסח החדש: “הבא נתפלל למען העם היהודי, הראשון לשמוע את דבר האל”.

ההמשך החשוב של השינוי: ניקוי אשמת הצליבה

בהצהרת האפיפיור פאולוס הששי “נוסטרה אֵטאטֶה” (Nostra Aetate, “בזמנים שלנו”), 28 באוקטובר 1965, לראשונה זה 2000 שנים נוקה העם היהודי מאשמת רצח ישו. וכך נכתב בסעיף 4: “למרות שרשויות היהודים ואלה שהלכו בעקבותיהן לחצו להביא למותו של ישוע, אין להאשים ללא אבחנה את כל היהודים של אותו הזמן, או את היהודים כיום, בפשעים שבוצעו במהלך יסורי המשיח”.  

היחס אל היהודים

עוד בנוסטרה אטאטה: “אין לדבר על היהודים כדחויים או מקוללים”, אך עדיין “הכנסיה היא עמו החדש של אלוהים”. היהודים אינם עוד עמו של האל, אך אסור לשנוא אותם, מסיבות הומניטאריות. ועדיין הברית היא הברית החדשה של אלוהים, והרי זה עיקר הקתוליות.

התייחסות ראשונה אל מדינת ישראל:

בשנת 1974 נאלצת הקתוליות להתייחס לתופעת מדינת ישראל המודרנית, והיא מסרבת לאמץ אותה מסיבה דתית, אותה נבין בהמשך. נקבע מאז ועוד היום: “יש להבין את קיומה של מדינת ישראל וקשריה הפוליטיים לא בפרספקטיבה דתית, אלא ביחס לעקרונות המוסכמים של החוק הבינלאומי”. כלומר: הקמת ישראל אינה מחזירה את הברית בין העם היהודי לבין אלוהים, שכן היא אירוע מודרני – חילוני. אין לה השלכות דתיות.

ההיסטוריה מכה שוב: על ביקורו המסוכן של האפיפור בארץ הקודש

עץ הזית הבוכה, והטיהור של הנוצרים במזרח התיכון
 

הקושי מתגבר

השינוי ממשיך עם האפיפיור החכם יוחנן פאולוס השני, שקבע בביקור חסר תקדים בבית הכנסת הגדול של רומא (13 אפריך 1986): “אתם אחינו הבכורים”. נגמר ויכוח הבכורה בן אלפיים השנים: היהודים הם הבכורים.

בנוסטרה אטאטה התייחסו ליהודים רק אחרי היחס להינדואיזם, הבודהיזם, והמוסלמים. לא, אמר פה יוחנן פאולוס: “עם היהדות יש לנו יחס קירבה שאין לנו עם שום דת אחרת”. “היהדות היא השורש שלנו”. הנצרות מתחילה להבין שהיהדות קיימת, משגשגת, וחוזרת ומתרכזת בארצה. שיבת ציון זו, הנראית וגלויה לעין, יצרה קושי תיאולוגי עצום.

כִּי-פְשָׁעַי, אֲנִי אֵדָע; וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד.
לְךָ לְבַדְּךָ, חָטָאתִי, וְהָרַע בְּעֵינֶיךָ, עָשִׂיתִי:
לְמַעַן, תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ – תִּזְכֶּה בְשָׁפְטֶךָ.

Amplius lava me ab iniquitate mea: et a peccato meo munda me.
Quoniam iniquitatem meam ego cognosco: et peccatum meum contra me est semper.

השלב החדש והנוכחי: דצמבר 2015

חמישים שנים חלפו מאז נוסטרה אטאטה, והכנסיה פרסמה החודש מסמך היסטורי חדש ומהפכני מאין כמוהו. ברצותה להתקרב אל היהדות, ואולי אל עצמה, נכנסה הנצרות הקתולית לסחרור עצמי, ולבעיית זהות כמוה לא ידעה אלפיים שנים. ובעיקר: אם היהדות, שהיא הברית המקורית, חוזרת לארצה ולעצמה, מה, בעצם, הצידוק בנצרות? הנצרות נכנסה לפרדוקס “אלוהי”, והיא כאילו מבקשת מהיהדות שתפתור לה את הבעיה המהותית. אין זה קל כאשר הקתוליות ננטשת במסות אדירות בעולם כולו, וצריכה להוכיח את עצמה.

המסמך החדש והרשמי של הכנסיה הקתולית פורסם ביום 10 בדצמבר 2015, והוא נקרא בשם המפתיע (ובהמשך נבין מדוע): “המתנות ויעודו של אלוהים – בלתי ניתנים לשינוי”, וניתן לקרוא את כולו באנגלית כאן. 

1

השגת הישועה

הגאולה על פי היהדות נעשית בברית המיוחדת שבין אלוהים לעם ישראל, ומעם ישראל אל ייתר האנושות, אך הנצרות טענה שהקשר החדש הוא בין אלוהים לכנסיה הנוצרית של ישוע, שבה שותפים בני האנושות כולה, כלומר, אין צורך בחוליה המקשרת של העם היהודי.

והנה, המסמך החדש קובע, בהסתמך על מייסד הדת לאחר הסתלקות ישו, השליח פאולוס עצמו (שאול התרסי)(ב”איגרת אל הרומאים”) כי אין קטיעה או שינוי בישועה, וכי הישועה תמשיך לבוא מן היהודים. אלוהים הפקיד בידי ישראל משימה (mission, מיסיון), והוא לא הביא את תוכניתו המסתורית לישועה לכלל העמים. זוהי ההלכה היהודית ממש.

המסמך ממשיך: אם כן, פאולוס עצמו מאשר שאלוהים לא התנער מן הקשר שלו לעמו הנבחר, כאשר קבע “המתנות ויעוד אלוהים הם בלתי ניתנים לשינוי” (האיגרת אל הרומאים, 11:29), כלומר הישועה היא עדיין באמצעות המסלול היהודי.

וכאן המשפט הפרדוקסאלי, בו הנצרות מגיעה עכשיו לדרך ללא מוצא, והיא מודה בכך: “ולכן, זה שהיהודים משתתפים בישועה האלוהית הוא מוחלט מבחינה דתית, אבל איך זה יתכן בלי להכיר במפורש בישוע? זה נשאר ויישאר תעלומה אלוהית תהומית”. 

ועדיין, איך מיישבים זאת באופן מעשי? Deus ex machina, באופן פלאי ואלוהי, יום אחד “כולנו נתאחד”, כלומר כלל העמים יחד עם העם היהודי. אך ברור שהסתירה לא ממש יושבה. יותר מזה: הגאולה צריכה להיות אוניברסאלית אך “הכנסיה לא מטילה ספק בהימשכות האהבה בין אלוהים לעם הנבחר של ישראל”. כלומר גאולה לכל, אך יש יחס מועדף לעם ישראל, כמו הורה שאוהב את כל ילדיו, אך ילד אחד הוא מעדיף במיוחד.

2

בעיית הניצור – המיסיון

ה”שליחות” (“מיסיון”) של הנצרות הקתולית היא לנצר, כלומר להכניס לברית החדשה את כלל העמים, ולכן גם את היהודים, ואז תגיע הגאולה לעולם.

המסמך החדש מכיר לראשונה ב”שליחות” של היהודים מול אלוהים, אך מה עם “השליחות” של הנוצרים מול אלוהים? איך הן מסתדרות ביחד? האין שליחות מבטלת שליחות? לא. והנה ההלכה החדשה: “אנו בהחלט מבינים שמה שמכונה ‘השליחות אל היהודים’ היא עניין עדין ורגיש ליהודים, משום שהיא נעוצה בעצם קיומו של העם היהודי”. במקביל, השליחות של הנוצרים גם היא עצם קיומם.

ולכן, מעכשיו הכנסיה הקתולית תתייחס אל היהודים אחרת מאל שאר אומות העולם, ואין לנצר אותם, אם מכבדים את הברית שלהם, המקבילה. “במונחים מעשיים, זה אומר שהכנסיה הקתולית לא תנהל או תתמוך בשום עבודת מיסיון מעשית המכוונת כלפי היהודים”. זה חדש.

בנצרות יש שני מונחים: “מיסיון” (שמכוון מהקהילה החוצה) ו”עדות” (המכוונת מהקהילה פנימה). ויחד עם זאת, “כאשר יש דחייה עקרונית של מיסיון מאורגן ליהודים, הנוצרים נקראים להעיד על אמונתם גם ליהודים, אם כי הם צריכים לעשות זאת בשפלות רוח וברגישות, בזוכרם שהיהודים הם נושאי דבר אלוהים, ובמיוחד לאור הטרגדיה הגדולה של השואה”. שימו לב להבדל: “נושאי דבר אלוהים” (גם כיום), לעומת “הראשונים לשמוע את דבר האל” (בעבר).

המסמך מקבל לראשונה גם את המיסיון היהודי, ועדיין, הם סותרים זה את זה. אז איך המסמך מיישב זאת? שוב, ההתערבות האלוהית הבלתי מובנת: “כאן אנו נתקלים במסתורין של עבודת אלוהים, שאינה עניין של מאמצים מיסיונריים לנצר יהודים, אלא ציפיה שהאל יביא את שעת (הגאולה), כאשר כולנו נהיה מאוחדים”, ומיסיון יתחבר עם מיסיון. ועדיין אין הסבר אנושי אלא אלוהי.

“הנוצרים נקראים לשים את מבטחם בידי אלוהים, שיבצע את תוכניתו האוניברסאלית לישועה בדרכים שרק הוא יודע. הנוצרים הם עדים לישו, אך הם עצמם אינם נדרשים ליישם את הישועה לאנושות”.

בתקשורת העולמית צויין החודש בהרחבה שהנצרות הקתולית מוותרת בזאת על המרת הדת של היהודים, וזה נכון. אך הנצרות אינה פועלת מעוצמה, אלא דווקא מחולשה תיאולוגית. לא על היהודים חושבת הכנסיה, אלא על עצמה, ועל הכרח צידוקה מחדש.

3

האם הברית החדשה מבטלת את הישנה?

המסמך החדש קובע חד משמעית: “הברית שאלוהים הציע לישראל בלתי ניתנת לערעור”, ואלוהים “מעולם לא התכחש לה”, וזו התקדמות. ועוד: הברית החדשה אינה מבטלת את הברית הישנה, ולא “מיישמת אותה” כבעבר, או “מעניקה לה מימד חדש של משמעות”. זו התקדמות ניכרת, שכן יש הכרה מלאה בדרך היהודית.

הכנסיה מכירה כאן בטעות שנעשתה בעבר, למשל בידי מרקיון במאה השניה, שטען כי עם הופעת הברית החדשה, הברית הישנה “התיישנה”, שגורלה למוג לאור זוהר הברית החדשה, “כשם שאיש לא זקוק לאור הירח כאשר מופיע אור השמש”. אך הם גם מציינים שגישה מתבדלת זו מעולם לא היתה הדרך הרשמית של הכנסיה, והרי מרקיון נודה לבסוף מן הכנסיה.

אז מה הקשר בין שתי הבריתות ושני הספרים? פעם הציע אוגוסטינוס: “בברית הישנה נחבאת החדשה, ובחדשה ניגלית הישנה”, אז מה במסמך החדש? “הנוצרים חייבים להכיר בכך שהקריאה היהודית של התנ”ך היא אפשרית, ושתי הקריאות בלתי ניתנות לצמצום”.

ועדיין: אם הברית הישנה קיימת, בשביל מה צריך את זו החדשה, “כשם שאיש לא זקוק לאור הירח כאשר מופיע אור השמש”. ואם היא נשארת, הרי היא בלעדית של עם ישראל. עוד סתירה לוגית עמוקה מכיוונו של המסמך, שלא הגיעה לעימות, כל עוד היחסים היו מרוחקים.

4

רומא וירושלים

כיוון שהיחסים בין הנצרות והיהדות חזרו להתקרב, כאשר הנצרות היא זו המתקרבת, בחפשה את שורשיה ואחר זהותה הלא-ברורה לאחר כל כך הרבה שנים, ירושלים מתחזקת, ורומא נחלשת.

המסמך מציין שמאז 2002 נערכות פגישות של ראשי הכנסיה עם נציגי הרבנות הראשית בישראל, פעמים בירושלים ופעמים ברומא, עד כדי יצירת ידידויות אישיות. רומא היתה מקלט בן מאות שנים לכנסיה, אך חזרת העם היהודי לארצו מחזירה לירושלים גם את המרכזיות הדתית.

כל זה לא היה קורה אם מדינת ישראל לא היתה קמה, והרי זה חזונו של משה הס (“רומא וירושלים”, 1862), שהיהדות שתחזור למדינת ישראל כלאום וכדת – וכך היא תביא גאולה לעולם. אם כן, מדינת ישראל היא התגלגלות עם ישראל הקדום, הצינור אל הגאולה, וזו הסיבה מדוע כל כך קשה היה לותיקאן, ובמידת מה גם היום, להכיר הכרה תיאולוגית במדינתנו. אם רומא תכיר דתית בירושלים, תיטול בכך ירושלים את מקומה.

הנצרות החלה בירושלים ונדדה לרומא, ועכשיו היא חייבת למצוא את עברה ואת עתידה בירושלים, שוב אצל היהודים.

על נהרות בבל: הגיע הזמן לקבל בחזרה לעם היהודי את צאצאי אנוסי ספרד. מדובר במליונים