סוריה הולכת בקרוב לבחירות. טוב, לא צריך להגזים, רק משאל עם. לאשר בפעם השנייה את נשיאותו של “הנשיא והמפקד” בשאר אלאסד, אשר נבחר בעצם לכל ימי חייו, כמו אביו, חאפז. בכיר מפלגת הבעת’ השלטת (בעצם המפלגה היחידה המותרת על פי חוק) מוחמד סעיד בחיתאן הודיע אתמול על הבחירות המתקרבות. כמובן שבשאר אלאסד הוא מועמד יחיד.
בפעם הראשונה “זכה” בשאר אלאסד ברוב של 97.29% במשאל העם הראשון שערך לאישור כהונתו, מיד לאחר שאביו נפטר, ומשאל העם הזה התקיים ב- 11 ביולי 2000. יחסית לרוב שאביו, חאפז אלאסד קיבל, הנתון של בשאר צנוע למדי, אך בתור התחלה הוא לא רע. אביו מעולם לא ירד מתחת ל- 99.9 אחוזי תמיכה, כלומר כמעט ולא היה אזרח סורי שלא תמך באב, הרודן העריץ. להערכתי בשאר יזכה השנה בלא פחות מ- 98%, מספר שקול היטב מראש, כלומר, לא יתכן שיירד בפופולריות, מצד שני הוא לא יתיימר לעבור במהירות את אביו, אם כי אי אפשר לדעת. סוריה היא כיום המדינה הערבית היחידה, שבה המשטר קובע מראש את תוצאות “הבחירות”, כמובן על פי תיאומים והערכות זהירות מראש.
בדיחה סורית ידועה:
הגיע מועד משאל העם, והאזרח חוסין אחמד עומד בתור להצביע. יש לו שתי אפשרויות פומביות: “כן” או “לא”. שכן משאל העם בסוריה הוא בלתי חשאי. מה יצביע? פתאום עובר לו איזה ג’וק בראש, בא לו, והוא בוחר “לא” לכהונת הנשיא.
חוזר הביתה שמח וטוב לבב, ואשתו נחרדת: מה? הצבעת נגד הנשיא? תכף הבולשת החשאית תידפוק לנו בדלת, ויעצרו אותנו. אתה לא נורמלי. רוץ מהר לועדה, אולי תספיק לתקן את זה ברגע האחרון…
..רץ האזרח המבוהל, מגיע לוועדה ואומר להם: אני באמת לא יודע מה קרה לי… אם אפשר לתקן ברגע האחרון..
…אדוני… אומרים לו בוועדה…אתה יכול לחזור הביתה…כבר תיקנו את זה בשבילך..הכל בסדר..
מה המשמעות של הפולחן הזה, ולשם מה עורכים אותו פעם בשבע שנים בסוריה, אם על פי תפיסה מערבית מדובר בתהליך נלעג למדי?
יש לו חשיבות. זה בעצם הסדר הערבי הישן, שעוד נותר על כנו בסוריה, כאשר האזרחים אמורים לאשר את מנהיגותו של אסד, והוא מצידו מאשר כי הוא ימשיך וידאג להם בשבע השנים הבאות, ובעצם לנצח. תהליך זה נקרא “בייעה”, דהיינו שריד של מעין שבועת אמונים, בין השליט לנשלטים. זהו מעין חוזה. אצלנו, אומר להם אסד, לא יהיה שלום יותר מידי עם ישראל, ולא דמוקרטיה יותר מידי, ולא טרור, ולא אסלאם פוליטי. יציבות. בתמורה אתם תאשרו שוב ותמיד את שלטוני. זו התחייבות דו צדדית.
האמנם? האם הסדר ה”בייעה” מבטיח יציבות? זה לא נראה כך בסוריה. פעם העולם הערבי כולו נראה כך. כיום סוריה נשארה המדינה המפגרת ביתר בעולם הערבי כולו בנושא הדמוקרטיזציה, או לפחות השתתפות סקטורים רחבים בשלטון, קודם כל בגלל שלטון המיעוט העלווי שלה, הדוחה מתוקף היותו מיעוט כל שינוי. אפילו בעולם הערבי מלגלגים על המדינה שיש בה נשיא אחד (לנצח), מיפלגה אחת, ושני עיתונים מרכזיים, השייכים למדינה, ואשר כמו הנשיא גם הצוותים שלהם לא אמורים להשתנות לעולם.
נכון, העולם הערבי אינו מאוהב ברעיון הדמוקרטיזציה, אך בשום מקום לא נמצא מאובנות וסגירות כמו בסוריה. ליד סוריה מצרים, למשל, נראית כדינמית ומודרנית. הכל יחסי.
זהו, לכן, משטר, הנמצא במסלול התנגשות עם העולם, ועם ההיסטוריה. ההיפך מיציבות. פעם היה גרוע ממנו, זה של סדאם חוסין. אבל סדאם גמר על חבל התלייה. כמה זמן עוד נשאר למשטר הזה בסוריה?
