מאת ד”ר גיא בכור
“עם נחיתתה, אנטוניוס שלח לה הזמנה לארוחת ערב. היא ענתה: עדיף שהוא יהיה האורח שלה; (כדי) שהיא תיעתר.
אנטוניוס האדיב שלנו, שממנו אישה מעולם לא שמעה את המילה ‘לא’, לאחר שהתגלח לפחות עשר פעמים, הלך למשתה, כשליבו שילם, על מה שרק עיניו אכלו”.
“הגיל (של קליאופטרה) לא יביא לקמילתה, וההֵרגל לא יעפש את הגיוון האינסופי שלה. נשים אחרות מפטמות את התיאבון שהן מזינות, אך היא מעוררת רעב בעיקר כאשר היא דווקא משביעה.”
Upon her landing, Antony sent to her,
Invited her to supper: she replied,
It should be better he became her guest;
Which she entreated: our courteous Antony,
Whom never the word of ‘No’ woman heard speak,
Being barbered ten times over, goes to the feast,
And for his ordinary pays his heart
For what his eyes eat only.
Age cannot wither her, nor custom stale
Her infinite variety: other women cloy
The appetites they feed: but she makes hungry
Where most she satisfies.
(דומיטיוס על קלאופטרה, מתוך שקספיר, “אנטוניוס וקליאופטרה“)
לאחר שהסכסוך שלנו עם הערבים, ועם אותם ערבים המכונים “פלשתינאים” הפך לשולי מאז השנתיים וחצי האחרונות, איבד רובו של העולם את העניין בנו. הרבה מאוד כתבים זרים כבר חזרו לארצותיהם, או הועברו לאיזורים “חמים” יותר במזרח התיכון, בעיקר במה שנוגע לסוריה. לתהליך הזה תורם גם המשבר
הכלכלי של התקשורת בעולם כולו: להחזיק כתבי חוץ עולה יותר מידי כסף, בעיקר במקום שכבר אינו מעניין כמו ישראל. ישראל אינה עוד מוקד תקשורתי קבוע.
את תהליך קריסת המניפולציה התקשורתית הזה ליווינו באתר בשנתיים האחרונות, כך שישראל כמעט ונעלמה מן הרדאר התקשורתי בעולם, וזה כמובן טוב. אך לא טוב מאוד.
מדוע? כי עכשיו, כאשר סטיגמות בנוגע אלינו מתחילות להתעמעם, ודור חדש של צעירים מצטרף, נטול הקיבעונות של הוריו לגבינו, זה הזמן להרים את ישראל למיתוג שמעולם לא היה לנו. הגיע הזמן לפתות את העולם; לכשף אותו, וליצור לנו תדמית חדשה.
1
הרוב המוחלט של האנשים ברחבי העולם עסוק בצרות הקיומיות שלו, וזה טבעי. ישראל ממש לא מעניינת אותם, ובוודאי לא הצרות שלנו. לכל אחד יש את הצרות שלו, במיוחד בימים כלכליים כל כך קשים. ואנחנו, במקום להבין זאת, הטרדנו אותם כל השנים עם הטענות שלנו, הווכחנות והצדקנות שלנו, מרמרה, התנחלויות, מחבלים, ממש מעניין אותם. יש להם צרות משלהם. איך שר פעם אריאל זילבר (במקור זה שיר צרפתי):
“מאתיים מיליון פליטים/ ארבע מאות מיליון רעבים/ אני חושב על זה ואחר כך שוכח/ עם השן שמתנדנדת לי כבר ארבע ימים/ אני חושב על זה ואחר כך שוכח/ ככה זה בחיים”.
המאמר הזה מציע גישה הפוכה. להביא את המסר שלנו ואותנו אליהם – לא ממש הצלחנו. מה בדבר שהם יבואו אלינו? הגיע הזמן לגישה ההפוכה: הסיחו את דעתם מן הבעיות שלהם, זה מה שישראל צריכה להציע ולעשות. התייחסו אליהם, וספקו להם פיתוי.
2
מעכשיו, לא מה הם צריכים לעשות למען ישראל (הישראלים האלה, כל היום שתו לי אכלו לי, הם אומרים, ממש מעניין אותנו) אלא מה ישראל יכול לעשות למענם, וכפי שאמר דיזראלי הגאון פעם: “דברו עם אדם על עצמו, והוא יאזין לכם שעות ארוכות”. אף מילה על הצרות שלנו, יש לדבר רק על ישראל כספקית של הנאה עבורם, וכמעניקת ביטחון עצמי.
הסיסמה צריכה להיות בסגנון “ישראל – ההשראה שלי”, כשהיא אוצרת בחובה הרפתקה, רומנטיקה, “אוריינט” (מזרח) ו”אוקסידנט” (מערב), יופי, מטבח, שמש, עבר ועתיד, הזדמנות למשהו אחר, חוויה, מיסתורין, אולי אפילו כסף ועושר. ישראל היא שובבה, זה המוניטין שלנו, ושובבות מצודדת ומושכת רבים. אנחנו נמשכים לאנשים שובבים כמו למגנט.
אם תדברו על התדמית שלכם, זה לא יעניין אף אחד. אך אם תדברו עליהם – תיוולד בתוך כך התדמית הרצויה שלכם; אם נעשה אידיאליזציה של עצמנו – ישנאו אותנו. אם האחרים יעשו אידיאליזציה שלנו – הם יאהבו אותנו. זה הסוד.
המילה “הסברה”, למשל, היא חלק מהטעות. שנים הסברנו והסברנו, מילים ומילים, ואת מי זה מעניין? אל תסבירו דבר. תתעניינו בהם, תציעו להם פיתויים הרלבנטיים להם, והם יבואו. “תסבירו” להם, הם יילכו.
אותו שיר מטריף, I put a spell on you, “הטלתי עליך כישוף” (במקור של הזמר סקרימינג ג’יי הוקינס) בשלושה ביצועים נשיים מפורסמים, וכל אחד אותנטי לגמרי, למרות שהשיר בוצע לראשונה בידי גבר. הראשון של נינה סימון (1965), איטי ודרמטי. באמצעות האמנות, אנחנו נכבשים (Ars longa, vita brevis); באמצעות האמנות אפשר לכשף (1:05).
3
נכון, הצלחנו להעביר בעולם את המסר שישראל היא מדינת היי טק. זהו, הם כבר יודעים שבישראל אין גמלים ברחובות, אך התוצאה היתה, אבוי, של קינאה. לא אוהבים מצליחנים, אתם לא יודעים? זה לא אומר שיש להפסיק עם המיתוג הזה, אך כל אחד בעולם שואל את עצמו, ומה יוצא לי ממנו? אך אם המסר הוא
שישראל היא ההשראה שלי, בהחלט יכול לצאת. אם אסע לשם כתייר, משהו מההצלחה של ה”ישראל הזאת” אולי ידבק גם בי. ישדרג אותי. ייתן לי. לפחות אני אהנה ממנו קצת.
4
הרבה אנשים בעולם חשים שחסר להם משהו, אותו הם לא יודעים ממש להגדיר, ואם ישראל תיתן את התחושה שהיא יכולה לספק את אותו “משהו”, הצלחנו. הכוונה שישראל תענה על התשוקות הכמוסות של כל אחד ואחד: זה משועמם, זה חמדן, זה מתאווה, ההוא עצוב, והאחר מתוסכל. מי שיידע להציב פיתוי, ויממש אותו, יזכה לעוצמה אדירה. כן, אני מציע שנפתה אותם להגיע לכאן, ומי שיגיע לכאן,
יבין.
ליבם של הרבה אנשים בעולם גס בכסף. הכוח משעמם אותם, וכך גם השיגרה, אפילו המין. הם מחפשים חוויה אחרת לגמרי, אולי רוחנית, אולי דתית, אולי אנושית, אולי אקזוטית ואולי כזו הקשורה באמת, ולא בצביעות הרגילה של חייהם, חוויה שלא הכירו. הם מחפשים קסם, ואת זה אנחנו יכולים לספק עם האנושיות שלנו, היצריות והיצירתיות. יש לנו כאן את הקסם, אבל לא זיהינו אותו עד כה.
5
מבחינתנו כל תייר הוא שגריר, משום שהוא רואה את המציאות במו עיניו, לא את השקרים שמאכילים אותו אחרים. זו הסיבה מדוע פרויקט “תגלית” הוא כה דרמטי: מי שמגיע לכאן מבין, ורובם מגיעים בהתחלה בעיקר כי זה ממומן. להגיע אלינו זה גם להתעניין באתרים שלנו באינטרנט, ולהיפתח למסרים שלנו. אם נדע להציב תקווה לאיזו “הנאה”, הרי שזו תהיה חזקה מכל הספקות, החרדות והדעות הקדומות. זו תהיה חדירה גם למי שהקיף את עצמו כבר בגדרות של שנאה או בערות בנוגע אלינו.
הצלחנו בשנה החולפת להביא לישראל 3.5 מליון תיירים, כמעט ארבעה מליון. המשימה שלנו היא להגיע עכשיו לחמישה מליון. מבחינתנו הרווח הוא כפול ומכופל. בשונה ממדינות אחרות, עבורנו זו גם חשיפה ולגיטימציה, ולכן יש מקום לסבסוד התיירות.
הביצוע השני הוא של בט מידלר, היתולי ומבריק (0:45), כאן כמכשפה ממש, מתוך הסרט “הוקוס פוקוס” (1993), על נקמתן בת זמננו של שלוש מכשפות, שהועלו על המוקד לפני מאות שנים.
6
ראו למשל את סרטי התעמולה החד-מימדיים ברובם, שאנחנו משגרים לאוסקר, אך האמת שהסכסוך הזה כבר לא מעניין איש, ההיפך, ישראל לכשעצמה היא המעניינת. יש בה קדושה, רוחניות והרבה רגש. גן העדן נמצא בתוכנו, לא בשדות זרים, ואנחנו בבחינת שלם, העומד בפני עצמו, ולא רק אם הוא מוצג יחד עם הערבים.
אנחנו חיים לפי העקרונות שאנחנו מטיפים להם, יש בנו להט, התלהבות, אין כאן זיוף, ואנחנו יכולים לספק את מה שאנחנו מאמינים בו. זה שווה המון. בעידן של חיפוש רוחניות, אנחנו אוצר, רק לא ידענו את זה עד היום. למשל, מי ייקח תיירים זרים ליהודה ושומרון? עד היום הסתירו את זה, כאיזו גיבנת בגלל עריצות
“הסכסוך”. ההיפך, את זה בדיוק הזרים מחפשים: את השורשיות, את הלהט, האמונה, הרוחניות; כל מה שמזכיר להם את ילדותם, כל מה שהם לא. תיירות ביו”ש? הברכה הגדולה ביותר, הפוך למה שחשבתם. זו החשיבה ההפוכה של מאמר זה. ריגוש.
בחישה בסכסוך – אאוט. ישראל העומדת בזכות עצמה – אין. אלה הזמנים החדשים.
לא העתיד שלנו צריך לעניין אותם, אלא דווקא העבר שלנו, שהוא חלק מהם. ולכן אני מציע שמעכשיו, כשנציין את גילה של ישראל נכתוב: 3065. זה הגיל האמיתי שלנו. מספר אחד, מפץ רעיוני גדול. המספר הזה לבדו, מביא אותם אליכם. מאתגר לבדו את הקיים.
7
ואם הנושא הפוליטי בכל זאת עולה: בבקשה, היפכו את השולחן. למה לשחק עם קלפים שאחרים חילקו? הסיפור שלנו פשוט מאוד: בשנת 1920 החליטה ועידת סן רמו העולמית, שחילקה את העולם לאחר מלחמת העולם הראשונה, ששטחי ארץ ישראל ימסרו למנדט בריטי זמני, כדי לכונן את ה”בית הלאומי
לעם היהודי בארץ ישראל”. הגבול והמפה הרשמיים כללו את כל עבר הירדן המערבי, את כל המזרחי (כלומר ממלכת ירדן של היום) והגולן, כמעט עד לדמשק.
היה זה שר המושבות הבריטי, ווינסטון צ’רצ’יל, והערביסטים לורנס איש ערב וגרטרוד בל, שחתכו (ועידת קהיר) בשנת 1921 את שטח עבר הירדן המזרחי על דעת עצמם, שללו אותו מהיהודים, ונתנו אותו כדי שישמש כמדינת הערבים, וזו ממלכת ירדן. החלוקה יהודים-ערבים כבר נעשתה.
ב- 1923 נחתך גם הגולן ללא סמכות, והועבר למנדט הצרפתי, ולכן נהיה אחר כך “סוריה”; ולבסוף חתכו עוד במעט שנשאר ליהודים, עם תוכנית החלוקה (1947), ושוב נתנו לערבים. הבריטים הרי הצטערו על הצהרת בלפור, ועשו כמעט הכל כדי לנגוס ככל שביכולתם משטחי היהודים. זה היה גזל.
ולכן, כאיזה תיקון של הגזלה הזו, על המצב הקיים להישאר, עם שטחי יהודה, השומרון והגולן, משום ששטחים אלה הם חלק מזכותם ההיסטורית הבינלאומית המובטחת של היהודים, על מה שנישאר להם, זה הרי רק חלק מארצם. אין כאן שום כיבוש, הרי מדובר על שטחי הבית הלאומי לעם היהודי בארץ ישראל, כה פשוט.
זיכרו: מי שעומד על דעתו בגאווה – מכבדים אותו. מי שמחפש פשרות – בזים לו. מי שמדבר על זכות, מכבדים אותו. מי שמדבר על שטחי ארצו כנדל”ן – בזים לו. הזכות היא שלנו, זה חלק מהמיתוג החדש. אחד המשפטים הלא נכונים הוא: “תהיה חכם, אל תהיה צודק”. אין הרסני מזה. הההיפך, תהיה צודק, ואז תהיה חכם.
כדי להנות מן המאמרים המיוחדים של האתר, כדאי להצטרף אל מועדון Gplanet Prime. המינוי הינו לחצי שנה או לשנה. במסגרת המינוי קוראים את כל המאמרים הסגורים שפורסמו עד היום, וממשיכים קדימה לתקופה נוספת. ניתן לקרוא את תנאי הרישום ולהירשם – כאן.
קלאופטרה: הביצוע השלישי (2010) הוא של נטאשה אטלס, זמרת ערבייה אירופית, בעלת שורשים יהודיים (ואפילו ישראליים) לא ברורים. כאן זה כבר ביצוע מיזרחי-ערבי מבריק. כל אחת מכשפת בדרכה (2:15-2:24), ואנחנו נכבשים. כל אחת מעוררת את הרעב דווקא כאשר היא משביעה.
הביצועים כה שונים, ובכל זאת, אני אוהב את כולם, כל ביצוע בדרכו המטריפה.
8
מהו מיתוג: לגרום שאנשים יחושו חוויה רגשית כלשהי, כאשר ישמעו את השם “ישראל”. כך ממתגות חברות עיסקיות את עצמן: קוקה קולה זה “כיף”, רולקס זה “יוקרה”, אפל זה “חדשנות”, סמסונג זה “נלחמים ולא מוותרים”, אלפא רומאו זו “השתובבות”, וכך הלאה, בלי קשר של ממש למוצר עצמו. כל המיתוגים האלה הם מלאכותיים, ועלו הרבה מאוד כסף וזמן. מישהו יצר את זה, שום דבר כאן אינו מקרי או טבעי.
ומה המיתוג שלנו? מלחמות וחדשנות. שניהם אינם מותגים טובים, משום שהם מרחיקים את הזרים: ממלחמות מפחדים, ואת מי שהצליח יותר מידי – שונאים. כן, הם מפחדים מאיתנו, בגלל ההייטקיות הזו.
המיתוג שלנו יכול להיות: ישראל תורמת לי הנאה, ביטחון עצמי, ולכן היא חשובה לי. ישראל יכולה להעצים אותי. עוד ייצא לי משהו ממנה.
9
זה אומר חזרה (repetition). את המיתוג הזה יש לפרסם שוב ושוב, כן להוציא כסף ממשלתי, כפרסום תודעתי. בדרך כלל אנחנו מוציאים על מסעי פרסום נקודתיים, וזה נכון, אך מה עם המיתוג? המותגים הגדולים מוציאים כסף גדול על המותג כערך, אחרת הוא ישקע. מותג הספורט האדיר “אדידס” נפל כמותג, כמעט חוסל, ונולד בחזרה. “אפל” נפל, כמעט נעלם, וקם. זה אפשרי, עשו ועושים את זה. למה לא אנחנו?
זה אומר להט, וזה אומר הרבה רגש. ראו את הדוברים שלנו בעולם: דיפלומטים מבוגרים ברובם, המדברים בשכלתנות. לא, המדיה אוהבת רגש ודרמה. אבל את זה לא מלמדים במשרד החוץ, כנראה.
למדור הקריקטורות החדש של מושיק גולסט בג’יפלאנט
הרצאה של ד”ר גיא בכור באירוע העסקי שלך
10
יש לנו כל כך הרבה מרכיבים מלהיבים, כל כך הרבה רגש, אמנות ויצירתיות (Charm בא מן המילה הלטינית Carmen, “שיר”, אין לכם מושג מה האמנות שלנו יכולה לחולל אצל אנשים בעולם), אך לא ידענו לחבר אותם יחד ברמה תפקודית, למסע תודעתי אחד: שישראל משמעה נתינה למי שבא בשעריה; שיש לו המון מה להרוויח ממנה עבור עצמו. שישראל היא בעצם הוא עצמו.
מה שעשינו עד היום היה דווקא לגרות את מנגנוני ההגנה של העולם, עם הווכחנות והטענות שלנו. ההיפך, יש להסיח את דעתם, ולהחליש את מנגנוני ההגנה שלהם. ואת זה עושים רק אם רואים הכל בעיניים שלהם; זה הכישוף. אז כשפו אותם, ולא תאמינו עד היכן נגיע.
זה היה סוד כוחה הפרדוקסלי של קלאופטרה: לא אנטוניוס יחזר אחריה בטריטוריה שלו; היא תפתה אותו בטריטוריה הקסומה שלה; לא הוא חושב עליה, היא חושבת עליו;
לא היא תגיע אליו, הוא יגיע אליה.
היא סיפקה ביטחון עצמי ותחושת חשיבות, היא העניקה להט ורוחניות. היא ענתה על התשוקות, אך תמיד נשארה מסתורית. היא ידעה לכשף, ועכשיו גם אנחנו יודעים איך.
“נשים אחרות מפטמות את התיאבון שהן מזינות,
אך היא מעוררת רעב בעיקר כאשר היא דווקא משביעה”.