חתרני ומסוכן: האם נשאר הומור במרחב הערבי ההרוס שסביבנו?

מאת ד”ר גיא בכור

(התמונה למעלה, שיחה שלי עם ענק הקולנוע המצרי והערבי, פריד שווקי, מצרים, 1989)

מהפיכות לא אוהבות יותר מידי הומור, משום שהן אוהבות שליטה. מהפיכות דורשות מחוייבות, קשיחות והתמדה, בעוד שהומור הוא תמיד השתחררות, ולו גם לרגע, מן השליטה, מן השורה ומן השגרה. עמנואל קאנט טען שהומור הוא התפרקות מן המתח, סוג של פריקת עול, ולכן שום מהפכה אינה אוהבת זאת, בוודאי לא הרוח הרעה הנושבת כיום בעולם הערבי, ומקפיאה כל צחוק. הצחוק הוא חתרני, ולכן בלתי נסבל. פרויד דיבר על יסוד הפחד, שהצחוק עוזר לנו להתגבר עליו, בעוד שכל מהפכה דווקא מעוניינת בפחד, דרכו שולטים, אחרת היא עצמה תיעלם. במילים אחרות, הומור הוא אויב המזרח התיכון האביבי.

ההומור משחרר משליטה ולכן הוא כוח בפני עצמו, ששום כוח שלטוני דיקטטורי לא יסבול, משום שבסאטירה המגחכים, כלומר השליטים, הופכים למגוחכים. הצחוק הוא אנטי תיזה לעריצות. הוא מביא לידי ביטוי את האינדיבידואל ולא את הקבוצה; את הפרטי והאישי, ולא את הקיבוצי; את האמת, לא את הנפיחות; את הרצון לחיות ולא למות “מות קדושים”; את אי-הסדר במקום הסדר; לכן הוא איום.

לא במקרה אנחנו אומרים “צחוק משחרר”, הרי צחוק בריא יכול להדביר מזיקים ומחלות. עכשיו, כאשר האיזור שלנו הופך למדכא – אין בו שום מקום לשחרור. הצחוק הוא חירות; הוא חומר גלם; והוא כלי נשק.

לכך צריך להוסיף את האסלאם הסלפי, קנאי ואלים, ההולך ומכסה את המרחב הערבי סביבנו, כמו שמיכה שחורה. במאלי, למשל, שם השתלטו הסלפים, נאסר הצחוק כליל, ומי שייתפס צוחק, ישלם במלקות. לנשים, וזה כבר מובן מאליו בחלקים גדולים של המרחב סביבנו, אסור לצחוק בקול רם, מסיבות של צניעות, וח’ומיני היה אומר שהצחוק אינו חלק מן האסלאם “הנכון”. הצחוק גורם תחושה טובה, בעוד שח’ומייני טען שבעולם הזה האדם המוסלמי אינו אמור ליהנות, שכן זה יקרה רק בעולם הבא. הצחוק הפרוע סתר, מבחינתו, את הצניעות, את המוסר ואת המוסכמות, ואם הוא גורם תחושה נפשית טובה, אין בו צורך. כך היה גם בחלק מן הנצרות של ימי הביניינים, וזכור הסרט של אומברטו אקו “שם הורד”, שם הניסיון לחסל את הקומדיה והצחוק מביא לרצח. גם הרומאים לא התלהבו מהצחוק וקבעו ש”הטיפש תמיד צוחק” (In risu agnoscitur fatuus).

זו הסיבה מדוע מרבית הקומיקאים או הסאטיריקנים שעוד נותרו במצרים המתאסלמת במהירות – מאוימים, כמו השחקן עאדל אימאם שנשפט לכלא, אך זוכה ברגע האחרון בערעור, או הסטיריקאן המצרי באסם יוסף, שנגדו נפתחה חקירה של הפרקליטות (כלומר צרות) על “העלבת מורסי”. האסלאם הפוליטי השולט כבר בחלק גדול מן העולם הערבי לוקח את עצמו ברצינות תהומית, ואין הוא מוכן לפשרות.

האם אתם רואים את ארדואן צוחק צחוק משוחרר? את מורסי, משעל או ח’ומייני? משטרים אסלאמיים נזעמים וחמורי סבר, מדכאים, קשוחים, נעלבים-תמיד ואלימים, הקשורים באיזה נצח  מיסתורי, שאף פעם לא יגיע. הרצינות היא אצלם מבחן למידת הטוב שבאדם, בעוד שתומס קרלייל קבע שאדם שצוחק מכל הלב, ולו פעם אחת בחייו, לא יכול להיות רע לגמרי. גם אצלו הצחוק הוא אמת מידה למידת הטוב שבאדם – רק הפוך. הצוחק הוא האנטי-גיבור.

דווקא אצלנו, היהודים, יסוד ההומור העצמי הוא מרכזי, בהיותו כלי הנשק של החלשים, וחלק מן הביקורת העצמית שכה מפותחת אצל היהודים והישראלים. חג פורים, למשל, הוא חתרני (“עד דלא ידע”), אנטי תיזה לכל המקובל כל השנה, אבל הוא מביא להשתחררות, להתפרקות, ולו לרגע. השתחררות כזו לא נמצאת במרחב הערבי חמור הסבר שסביבנו. למה זה חשוב? משום שמי שיודע לצחוק על עצמו, בסופו של דבר ינצח. ומי שאין לו הומור עצמי – יפסיד.

העלטה הולכת ומכסה את הטריטוריות (ספק אם הן עוד מדינות) שמקיפות אותנו, והאורות הולכים וכבים, אם כי מידי פעם עדיין רואים איזו הבלחה של נקודת אור זעירה, פה ושם, של קולות צחוק רחוקים. עם גוויעת הלאומיות הערבית, גוועו גם פרצי הצחוק. איך רוצים שמישהו יצחק בסוריה, המתקרבת ל- 100,000 הרוגים ולחצי מליון פצועים? אפילו רוואר טושֶה  כבר לא צוחק.

יום אחד, כאשר יחזור הצחוק, זה יהיה סימן שעלטת השמרנות מתפוגגת. כך קרה, למשל, עם הסרט ההוליוודי “חמים וטעים” (באנגלית – Some like it Hot) (1959) שבישר את סוף עידן השמרנות האמריקנית של שנות החמישים, ולכן הוא בבחינת התפרצות חברתית. מדובר באחת הקומדיות המשעשעות ביותר שנוצרו (לא במקרה, עבודה של יהודים, כמו הכוכב טוני קרטיס או הבימאי בילי וויילדר), שם שני גברים הנרדפים בידי המאפיה, מתחפשים לנשים, בקומדיה של טעויות.

התהפכות התפקידים בין גברים לנשים, מפתיעים ומופתעים, היא היסוד לצחוק, למשל סצנת הסיום הבלתי נשכחת בסרט, שבה המליונר אוסגוד מודיע לג’רי, המחופש לאישה, שהוא עומד להתחתן “איתה”. ג’רי המבוהל מחפש תירוצים שלא להתחתן, אך אוסגוד מתעקש לדחות את כל הסיבות, עד שביאושו הוא מסיר את הפאה, זורק את הפצצה, ומודיע שהוא גבר; אך אוסגוד ממשיך להתעקש, וקובע בלי למצמץ: “לא אמורה להיות בעייה… אף אחד לא מושלם!” (“Well, nobody’s perfect“).
 

הרצאה של ד”ר גיא בכור באירוע העסקי שלך? 

לא תמיד כיסה כך החושך את המזרח התיכון, ובתקופה המלוכנית (וגם אחריה) היה בית הקולנוע המצרי סוג של מפלט לאומללים, שבאו לצחוק לכמה דקות, ומלך הקומדיה היה איסמאעיל יאסין (1915-1972), הקומדיאן המטורף, שהיה חביב עלי כבר בילדותי, כאשר בערוץ הראשון היו מקרינים בימי ששי את הסרטים המצריים. כמו ב”חמים וטעים”, גם הוא מרשה לעצמו את משחק התהפכות המינים: כאן הוא מתחפש לרקדנית בטן, כדי להימלט מן המשטרה, והוא מחולל בחתונה של זוג מגוחך.

אך במקום לברך את הזוג, הוא דווקא מקלל אותם, עם קול העורב שלו. רקדנית בטן צעירה מאוד (“פיירוז הקטנה”), נציגת הכלה, מקיימת איתו תחרות מי מוצלחת יותר כרקדנית, עד שהוא, אבוי, נתפס בידי המשטרה. יאסין שלפניכם הוא גאון במימיקה, בפארודיה על שפת בריוני הרחוב, מוסד החתונה, והכפר העממי-מידי. סוג הומור כזה לא יעלה עוד על הדעת במצרים האדוקה של היום.