מאת ד”ר גיא בכור
לואי ה- 14 (1638-1715) שלט בצרפת לאורך חמישה עשורים. זה היה זמן של תחרות קנאית בין מדינות אירופה, מזימות, חתרנות ואווירת חשדנות וסודיות. לכן, חוץ מהחצר שבנה בארמון ורסאי (בתמונה), הצי שלו, והצבא, לואי ה- 14 השקיע באחת משיטות ההצפנה המתוחכמות ביותר שהומצאו.
המפענח הראשי שלו היה אנטואן רוסיניול (1600-1682, Rossignol, “זמיר” בצרפתית), ואחר כך בנו של זה ונכדו. המלך הצעיר ויועצו הערמומי, הקרדינאל רישלייה, הבינו את חשיבות ההצפנה, ועודדו את רוסיניול לפתח צופן מתוחכם. הוא הצליח, וכל המכתבים והפקודות של המלך, שנמצאו עם השנים, נשארו בלתי מפוענחים עד למאה ה- 19. רוסיניול היה כל כך מתוחכם בשבירת צופן ובפענוח, עד שעד היום, בסלנג הצרפתי, השם שלו מקביל לכלי פריצת מנעולים.
1 התעמולה ה”פלסטינית” בנויה זה עשורים רבים על קדושת ה”צומוד” (“ההיצמדות לאדמה”), ומי שמבצע צומוד הוא “צאמד”, ועוד רומנטיקת בלופים, שפעם הצליחה להונות ישראלים רבים. הערבים צמודים לעצי הזית שלהם, ועוד סיפורים שעד היום (אם כי כבר לא בהצלחה רבה) נמכרים למי שרוצה לקנות את זה במערב. במילים אחרות – הפלסטינים לא עוזבים, והזמן פועל לכן לטובתם.
זה היה הצופן, שרבים האמינו בו אצלנו, והיו מי שניסו להתמודד בהצלחה עם הצופן ולשבור אותו, והכוונה בוודאי לשגריר יורם אטינגר ולצוות הקשור בו, או לדמוגרף (ומייסד העיר אריאל) יעקב פייטלסון. מובן שהיו הרבה מיכשולים שהוטמנו בצופן, בדמות “דמוגרפים” ישראלים שקנו את הצופן הערבי בשלמותו, והטילו אימה במשך כמה עשורים על הציבור בישראל, כאילו אנחנו אבודים, או “התקשורת” הממסדית,
הממשיכה להפיץ אותו גם היום. ועם זאת, גם בעולם מתחילים להבין את הבלוף.
2 מפצחי הצופן הפלסטיני גילו שהלמ”ס הפלסטיני (שהומצא בזמן העלייה המבורכת של יהודי ברה”מ, כדי לאזן אותה בהזיות) משתמש בכמה תרגילים פשוטים, כדי לנפח את מספר הפלסטינים: למשל:
– לא מדווחים על פטירות, כך שאנשים חיים שם לנצח (פייטלסון: שני שלישים מן הפטירות אינן מדווחות). זה טוב מכמה סיבות: מנפח את מספר הפלסטינים מול ישראלים, כאילו יש פה איזו “מדינה”, ולכן מפעיל עלינו לחץ; מזכה את הרשות הפלסטינית בכספי סיוע, שכן הם מועברים לפי ראש; ומזכה את המשפחה בקצבאות הכספים, שגם כאן הן לפי ראש. זה כמובן מאפשר זיופים במערכות בחירות, כמו אלה הצפויות בסתיו לרשויות המוניציפליות.
– סופרים את ערביי מזרח ירושלים – פעמיים. פעם אחת הם נספרים אצלנו עם ערביי ישראל (ולכן יש 14.5% אזרחים מוסלמים בישראל בלבד), ופעם שנייה הם נספרים עם הפלסטינים. והופ הם נהפכו ל-
600 אלף, במקום 300.
– סופרים פעמיים את אותם פלסטינים שממשלות אוסלו נתנו להם אזרחות ישראלית מלאה במסגרת “איחוד משפחות” (בינתיים זה נבלם). הם היו 140 אלף, וכיום הם רבע מיליון, אך הרשות ממשיכה לספור אותם כפלסטינים, וישראל כערביי ישראל, וכך הם הפכו לחצי מיליון.
– הרשות ממשיכה לספור כל פלסטיני שעזב את יו”ש והיגר, אפילו אם עברו עשרות שנים. בישראל שמו של אדם נגרע אוטומאטית ממרשם התושבים לאחר שנתיים. שם, פלסטיני שהיגר לצ’ילה לפני 30 שנים, עדיין רשום כאזרח מלא. זו כמובן פיקציה. הנתונים של הרשות הם פיקציה, אך זה לא מפריע ל”תקשורת” אצלנו להפיץ אותם, ללא שום בדיקה.
– מתעלמים מן הילודה שצנחה באופן תלול (2.7 ילדים לאם ערבייה ביו”ש, לעומת 3.1 ילדים לאם יהודיה בישראל, וכ- 6 ילדים לאם יהודיה ביו”ש), וממשיכים להונות דמוגרפים ישראליים, שעדיין יש שם פצצה דמוגרפית.
– ולבסוף, וזה הנושא שלנו היום: מסתירים בצופן סוד חמור וקפדני את ההגירה המואצת של ערבים מיו”ש, ואם אפשר היה, גם מעזה.
3 החודש התפרסם מאמר שמאפשר הצצה רגעית ונדירה אל העולם האפל של ההצפנות הערביות. כתב אותו עיתונאי פלסטיני הכותב מאמרים כלליים בשם בילאל ד’אהר. המאמר הועתק בשורה של עיתונים פלסטיניים ואתרי רשת, וזכה לשיתופים גבוהים ולתמיכה רבה ברשתות החברתיות (בסגנון “זה המצב”, “נכון”). ומה הוא כתב? (התרגום שלי):
“יש הגירה פלסטינית פעילה, במיוחד מן הגדה המערבית וירושלים, ויש כוחות שמעודדים את ההגירה. לא רק ישראל מעוניינת בה, אלא עוד מדינות משתתפות בכך.
כאשר אנו נכנסים לכפר פלסטיני באיזור רמאללה, למשל הכפר דייר דבוואן, נראה שהבתים שם דומים לארמונות; אלה לא סתם וילות. אך ברוב המקרים או שהבתים לא מאוכלסים, או שגרים בהם קשישים וקשישות, משום שבניהם, שבנו את הבתים האלה, היגרו לחו”ל, ובמיוחד לארה”ב.
אומר אחמד מכפר רמון, גם הוא במחוז רמאללה (סמוך לעופרה, רימונים ומעלה מיכמש – ג.ב.) שסיים את בית הספר התיכון בתחילת העשור: מספר הבוגרים בכיתתו היה 44, מתוכם נשארו ברמון ארבעה בלבד. כל הארבעים האחרים היגרו לארה”ב. ‘אנחנו, ארבעת האחרונים, תמיד מדברים עם חברינו בארה”ב, והם אומרים לנו – בואו (גם אתם) לארצות הברית, יש פה עבודה, כסף, וחופש, והחיים מעולים. ופה, אנחנו חיים חיים אומללים. יש מחסומים ישראליים, אין עבודה, ואם יש, אז השכר מועט מאוד.
אין עוד חתונות בכפר רמון. למי נערוך חתונות, לזקנים? אין עוד צעירים, שיערכו חפלות חתונה, וירימו את החתן על כתפיהם. רוב הצעירים עזבו’.
ועוד אומר אחמד: ‘יש ברמאללה משרד נסיעות שמסדר אישור של כמה שעות לצעירים, כדי שייצאו לקונסוליה האמריקנית בירושלים, כדי שייערכו ראיון ויקבלו ויזה. הם מקבלים ויזה בקלות, ומוזר שהתוקף שלה לשלוש שנים. האם יש ויזת תייר לשלוש שנים?’ נראה, ממשיך הכותב, שארה”ב עוזרת בהגירת הפלסטינים.
יש הגירה פלסטינית פעילה גם מירושלים, לארה”ב ולדרום אמריקה, רבים היגרו לוונצואלה. כמו כן מהגרים רבים מצעירי בית לחם והאיזור לדרום אמריקה, ובחודשי חופשת הקיץ שומעים הרבה אנגלית וספרדית, של אלה שבאו לבקר (את מי שנשארו).
יש מאות אלפי פלסטינים שהיגרו, והנתונים מראים על לפחות 400 אלף, שהיגרו מהגדה המערבית בעשורים האחרונים. יש מחקרים רבים על ההגירה הפלסטינית בעברית, אך קשה למצוא מחקר אחד בערבית.
הרצון להגר ברצועת עזה הוא אפילו כפול. לפי מחקר שערך בחודש יוני האחרון “המרכז הפלסטיני למחקרים פוליטיים ולסקרים”, 45 אחוזים מתושבי הרצועה רוצים להגר, לעומת 22 אחוזים בגדה. בזמן מלחמה המספרים האלה עולים מאוד.
מה הסיבות לרצון להגר? 40 אחוזים מצביעים על חוסר בעבודה כסיבה הראשית. רק 23 אחוזים מדברים על קושי החיים תחת כיבוש. 12 אחוזים בשל חוסר בביטחון ו- 9 אחוזים בשל חוסר חירות וחיים דמוקרטיים (כלומר בשל הרשות).
באופן טבעי, הצעירים הם אלה שחושבים על הגירה, והם אלה שמהגרים”.
4 המספר של לפחות 400 אלף בעשורים האחרונים נתמך בידי מחקרים (נדירים) של חוקרים פלסטיניים, במסגרת פורומי מחקר עולמיים. הדמוגרף הפלסטיני מוסטפא חוואג’ה מציין במחקריו בשפה האנגלית שבין השנים 1967- 2008 עזבו בממוצע כל שנה כעשרת אלפים פלסטינים, רובם מיו”ש. המכון הנורווגי FAFO: ההגירה השלילית הפלסטינית מגיעה עד 2 אחוזים מן האוכלוסיה בשנה, וזו הסיבה שיש מעט מידי גברים בגדה, מה שיוצר בעייה קשה לנשים בגיל נישואין, שרבות מהן כבר לא מתחתנות.
הלמ”ס הישראלי: בין השנים 1967 ועד 1993 עזבו מיו”ש ומעזה 258,000, כ- 9,950 בשנה, 14 אחוזים מכלל האוכלוסיה. לאחר תהליך אוסלו והגעת מחבלי תוניס החלה בריחה מן הגדה ועזה: לפי נתוני המינהל האזרחי של יו”ש בשנים 1994-2007 עזבו 321,239 פלסטינים, כלומר הקצב זינק ל- 22,000 בשנה.
על פי נתוני מעבר הגבול הירדניים (מעבר כראמה, היחיד מהגדה לירדן) (מופיע אצל חוואג’ה, עמוד 3): בשנת 2007 היה המאזן ההגירה שלילי – של 59,861 בשנה. בשבעת החודשים הראשונים של שנת 2008, היה מאזן ההגירה מיו”ש (כלומר יוצאים פחות נכנסים) שלילי ב- 63,386. בשמונת החודשים הראשונים של שנת 2009 מאזן הגירה שלילי של 44,000.
על פי משטרת הגבולות שלנו, הנתונים דומים ומאשרים: כעשרת אלפים עזבו בממוצע בשנה בשנים 2000-2003, ואז, בעקבות האנתיפאדה, המספרים החלו לזנק: 12,000 ב- 2004, 16,000 ב- 2005, 25,000 ב- 2006, 59,800 בשיא של שנת 2007.
האם פלסטינים גם נכנסו? רק בשני מקרים: כאשר ממשלת ישראל התירה ל- 45,000 מחבלי אש”ף להגיע לשטח בעקבות אוסלו, כולל ערפאת ואבו מאזן, ואלה, כמובן, נשארו (לאן הם יילכו? איש לא ירצה אותם), ועוד 150,000 פלסטינים “חזרו” מן המערב בעשור אוסלו, אך רוב אלה שבו ועזבו.
אפשר לאשר זאת עם נתונים אירופיים ממדינות שונות: באירופה יש 242,000 פלסטינים (נתוני 2010), 15,000 בשוודיה, 20,000 בדנמרק, אלפים רבים בנורווגיה, ולזה יש להוסיף מספר דומה בארצות הברית (215,000, מרכזם בשיקגו) ובאמריקה הלטינית (600,000, 300,000 מתוכם בצ’ילה). לאן מעדיפים הפלסטינים להגר? (סקר של שנת 2009)? 35 אחוז לאירופה, 21 למדינות המפרץ, רק 16 אחוזים לארה”ב ו 14 אחוזים לקנדה.
מאז אין לנו נתונים, אך המאמר של ד’אהר מעיד שהמגמה הזו רק מתעצמת. ראו, למשל, דף המסביר לפלסטינים איך עושים הגירה לקנדה, ויש עניין ער. וכמה מהגרים כיום בשנה מיו”ש? אין נתונים רשמיים, וברור שהמגמה שם היא להמעיט. יש האומרים 4,000, ויש המגיעים ל- 10,000 (המספר הסביר) עד 15,000.
לפלסטינים רבים, בניגוד לערבים אחרים במזה”ת, יש ביד אוצר: תעודת “פליט” שהנפיקה להם אונרוו”א. עם תעודה כזו “האיחוד האירופי” חייב לקבל אותם, על פי האמנות הבינלאומיות, אך רבים מהם אינם יודעים זאת. כמה מוזר, הפליטים הנצחיים התקיימו ככלי מערבי נגד ישראל, ועכשיו יהפכו כלי נגד
המערב.
אבירי היכל שלמה, ופסק ההלכה האסלאמי, הקובע שעל הפלסטינים להגר
5 המצב הזה יוצר לרשות ולאש”ף דילמה: אם יתחילו לדבר על התופעה – יתברר שניפחו את מספר הפלסטינים במיליון, והם יאבדו את יכולת התעמולה; ואם לא ידברו – הדימום רק יתגבר. בכל מקרה – הם מפסידים.
זו חברה, כמו באירופה, שבה תמיד ידחיקו את הבעיות, אז איך יטפלו בהן? הפוך לגישה הישראלית של הצפת הבעיות, אפילו באופן מוגזם. אנחנו מציפים, ולכן מטפלים בזמן. אוייבינו רואים בכך חולשה, והם אינם מבינים שזו דווקא עוצמה.
זו גם דילמת המוכיח בשער (כמו הנביא יונה), שתמיד יפסיד: אם יוכיח, והחברה תתקן דרכה בזמן, הרי שהוא נביא שקר, והוא יקרוס; ואם יוכיח, ולא תתקן דרכה, הרי שהוא נביא אמת, אך היא תקרוס.
מי פיצח את צופן ורסאי? אטיין באזרי (Bazeries, 1846-1931), הוא זה שפיצח את אלפי הדפים עם המספרים חסרי המשמעות, שהתגלו בוורסאי. איך הוא עשה זאת? למרות שהיו אלפי מספרים שנכתבו לאורך הדפים, באזרי הצליח לספור 587 מספרים שונים. בתחילה חשב שהמספרים מחליפים אותיות, אך לשווא. אחר כך חשב שהמספרים מייצגים צירוף של שתי אותיות עם צליל אחד, והוא חיפש את הצירופים הנפוצים בשפה הצרפתית, es, en, ou, de, nt, ושוב מפח נפש. הניחוש השלישי הצליח: אולי אלה עיצורים, ולא צירוף של אותיות. הוא חיפש את המספרים הנפוצים ביותר, 124, 22, 125, 46, 345, וניחש שהמילה הנפוצה תהיה “האוייבים”, וחיבר בין המספרים למילה.
הצלחה.
Les – 124
en – 22
ne – 125
mi – 46
s- 345
כמו בתשבץ הוא החל לשבץ במילים אחרות את העיצורים שחשף, וכך התגלו חלקי מילים או מלים שלמות. זה לא תמיד היה פשוט, משום שרוסיניול עיטר את הצופן שלו בכמה מוקשים, למשל, מספר אחד, שהיה מוחק את קודמו, ועוד. ולמרות זאת, לאחר שלוש שנים – צופן ורסאי פוצח.
בוידאו: לאחר מאות שנים – שופצה מזרקת לטו המפורסמת של ארמון ורסאי. היא פורקה אבן אבן, פסלי המתכת של הצפרדעים, הצבים והחיות המיתולוגיות הוצאו, הם צופו זהב מחדש, והמזרקה שבה והורכבה. האם זה היה פשוט? לא ולא. לקח שנים כדי להבין כיצד נבנתה אותה מזרקה, וכיצד ניתן לפרק אותה. לאחר פענוח הצופן, הכל כבר ברור, sub rosa (“תחת הורד”, הורד נחשב כסמל הסוד ברומי העתיקה, כנראה בשל קופידון, אל האהבה הרומי, ששיחד בורד את הרפוקרטס, אל השקט, לבל יפיץ ברבים את מעשי האהבה של ונוס).
פענוח הקוד מעיד לא רק על המצפין, אלא הרבה יותר על המפענח: הרבה יותר קשה לפענח מאשר להצפין. הנחישות בפיצוח גדולה הרבה יותר מהנחישות בהצפנה. רוסיניול או באזרי?
באזרי.
איך קוראים כתב חרטומים?
שיטת הצופן של יוליוס קיסר, וסודם של העלווים
6 כתוצאה מכך, למי שקצת מסתובב בשטח, מחירי הנדל”ן הערבי ביו”ש, ובמיוחד במזרח ירושלים – בסימן מוכרים בלבד, ולכן יש צניחה מטה במחירים.
המהגרים מוכרים, ואלה שרוצים להגר מתעניינים במכירה, מצב הפוך בישראל, שבה קונים וקונים, עולים וזוגות צעירים שרק הולכים ומתרבים. פעם היו כל מיני קרנות מהמפרץ, אבל הכסף הפך שם לנדיר.
זה אומר שמי שרוצה “לגאול” אדמות ובתים בירושלים או בערי יהודה והשומרון – יוכל למצוא מציאות. למעלה, אצל הרשות, הצופן עוד קיים, אך למטה בשטח, כבר אין שום בעיה למכור ליהודים, ההיפך. רק תנו לנו ללכת. גם המצב בו יש קונסוליות של מדינות במזרח ירושלים, מקרב את אפשרות ההגירה. כבר לא צריך להגיע לתל אביב.
Ergo sum: באיזה מחוזות בארץ נולדים לאם כבר יותר יהודים ממוסלמים?
7 פעם היו אומרים שהערבים הנוצרים מרבים להגר, אך אלה כבר נתונים של העבר, שכן כמעט ולא נשארו ערבים נוצרים ביו”ש ובירושלים. באופן כללי הם מונים אחוז אחד, אולי קצת פחות, מערביי יו”ש. יש כעשרים אלף ביו”ש, 11,000 במזרח ירושלים ועוד 2,000 בעזה. זהו, כל האחרים כבר בצ’ילה, בדרום אמריקה, בארה”ב או באירופה.
בעיר בית לחם היה פעם רוב נוצרי, אך כיום נשארו כעשרה אחוזים בלבד, כל הייתר היגרו, במיוחד בשנות האנתיפאדה של שנות האלפיים, והם גם לא יחזרו. בני הדור השני כבר מתערים בקהילות שם, עם סולידריות פלסטינית, אך לא הרבה יותר מכך.
תופעת הגירת הנוצרים אינה ייחודית לטריטוריה שלנו, וטיפלנו בה בהרחבה בעשר השנים האחרונות, מסוריה, מעיראק, מלבנון וממצרים. בגדול – הנוצרים נכחדים מן המזרח התיכון, וגם כאן (אם כי רק בישראל הם חיים היטב, ומספרם אף עולה). איפה שיש ג’יהאד – אין חיים למיעוטים, ולכן כל המודלים של “כל אזרחיה” או “דו-קיום” – כשלו. זה צפוי להיות גם גורל מדינות המערב, קולטות המליונים.
האחים רייט טסים אל המרחב: זינוק יהודי דמוגרפי, למרות מה שסיפרו לכם
8 מדיניות ישראלית: הפלסטינים ברצועת עזה – מעל מיליון מהם רוצה לעזוב, אך הם לא יכולים, אנחנו סוגרים, והמצרים סוגרים. וכך, אנחנו מרוויחים ברמה הטקטית – ביטחונית, ומפסידים ברמה הדמוגרפית –אסטרטגית. הם רוצים לעזוב, אך אנחנו לא מאפשרים להם.
כדאי לישראל לחשוב על מודל חדש, שבו מאות אלפי צעירים יוכלו לצאת. זה יכול להיות במעבר בטוח דרך מצרים של סיסי (שגם הוא ירוויח אם ייצאו מהזירה), לאחד הנמלים אצלו, ומשם בשיט לאירופה, או דרך רציף מיוחד בנמל אשדוד, ומשם לנמל באיטליה. כדי למנוע כניסת אנשים מחוץ לעזה, כל אדם שיוצא, יזוהה ביומטרית, כך שרק מי שיצא יוכל להיכנס מחדש. סביר שבודדים ירצו לחזור בכלל. אין צורך באי מלאכותי או ברעיונות אחרים, רק לאפשר להם לצאת. ברור שהיכולת לחזור תוגבל בשנה או בסדר גודל
כזה.
שמעתי השבוע שבשקט מתחילים שוב לתת רישיונות עבודה בישראל לעזתים, שחוזרים להסתובב כאן. אם זה מדוייק, זה חמור.
יהודה ושומרון: ממשלת ישראל, מוטת בנייה, מוסיפה עוד ועוד אלפי ועשרות אלפי אישורי עבודה בישראל, בעיקר בבנייה. בכך אנחנו דווקא משאירים את אותם עובדים כאן, במקום שיחפשו את מזלם בארצות הים. אך צעירים רבים כבר אינם רוצים לעבוד בבניין.
quieta non movere היתה אחת מסיסמאותיו של לואי ה- 14: לא להעיר כלבים רדומים, לא לעשות יותר מידי רעש. בזכות זה הוא שרד חמישה עשורים? אין הבדל בין הגירת הקהילות הערביות למערב לבין זו של ערביי יו”ש, אלא ששם זה גלוי, ופה, מסיבות פוליטיות, מוסתר. לרשות אין אינטרס לדבר על זה, גם לא לחמאס, גם לא לחובבי ההפחדות בישראל.
אבל כל צופן, סופו להיפרץ; וכל ורד, להיקטף.
9 הפלסטינים, מאות אלפים שהתגוררו בסוריה ובלבנון כבר נעלמים מן המזרח התיכון. מחקרים מראים שכ- 300 אלף פלסטינים שהתגוררו בשכונת ירמוכ של דמשק, כבר אינם שם. נשארו כמה אלפים בודדים. הייתר או בלבנון, בדרך להגירה נוספת, או כבר בגרמניה. מחנה פליטים פלסטיניים נצחיים ליד חאלב בשם “חנדראת”, כבר היסטוריה.
דיווחים מראים שעוד מאות אלפי פלסטינים ממחנות הפליטים הנצחיים של החוף הלבנוני, גם הם עוזבים. מחנה עין אלחילווה כולו, ליד צידון, רוצה להגר. קורה מה שקרה לפני קום המדינה: רובם הגיעו אלינו כמהגרי עבודה מן האיזור, בשנת 1948 לא היה להם נוח להישאר, והם המשיכו למדינות ערב. עכשיו הם שוב נודדים, לאירופה ולארה”ב.
לא “נכבה” ולא סיפורי תעמולה. פשוט נודדים בעקבות העבודה, ו- 1948 זה עכשיו.
מלאך המוות ואגדת סמארה: האם בעיית ‘הפליטים הפלסטינים’ טובעת בסוריה?
10 במהלך השנים האחרונות, וניגוד לאחרים, כתבתי שוב ושוב ב”מדד האיומים הביטחוניים” (המתפרסם כל מחצית החודש, זה עשור לחברי מועדון Gplanet Prime) שאנתיפאדה המונית אינה צפויה, מסיבות רבות, והעיקרית שבהן: אותם מאה אלף ויותר צעירים, שהיו אמורים לבצע אותה, כבר לא כאן, הם היגרו. ולכן אין אנרגיה אנושית שתניע התקוממות רחבה. זו הסיבה שהרשות פנתה לטרור של יחידים, או סכינאות פה ושם: אלה הכוחות שנשארו לה. זה לא אומר שלא יהיה טרור, והוא אף יתגבר מפעם לפעם, אך
עתידה של הרשות הזו כבר עזב, וההווה – גם הוא בדרך.
ומה לנו שנלין על אטיין באזרי, שלקח לו שלוש שנים לפצח את סוד ורסאי? אצלנו עוד מעט חמישים שנה, ורק עכשיו מתחילים רבים להבין את סוד הדמוגרפיה הערבית ביו”ש.
