מאת ד”ר גיא בכור
הרעיון והביצוע היו כולם של אדם אחד בעל חזון יוקד ורב השראה, המהנדס והדיפלומט הצרפתי פרדיננד דה לספס (Lesseps, בתמונה הגדולה, איור פרי התקופה). הוא הושפע מניסיונות שנעשו בעולם העתיק לכרות תעלות מים, וכאשר מכר שלו, סעיד פאשה מונה כח’דיב (השליט) של מצרים, הוא מיהר לקבל ממנו זיכיון, כדי לממש את החלום. הוא קיבל את הזיכיון תוך כמה ימים, משום שאיש לא האמין שדבר כזה בכלל אפשרי, והוא הצליח לקבל מימון ממשלתי צרפתי.
היה זה רעיון והיתה זו יוזמה אירופית לחלוטין, שנעשו על אדמת מצרים, ולספס חפר את החפירה הראשונה ושמר את חופן החול הראשון. עשר שנים אחר כך, עם כוח עבודה זול של כמליון וחצי פלאחים מצרים, שרבים מהם (125,000) גם מצאו את מותם בחפירה, הושלמה התעלה. 163 ק”מ בין ים סוף לים התיכון, תוך ביטול הסיבוב הענק סביב אפריקה כולה. ממשלת מצרים (הח’דיב אסמאעיל) הציגה את התעלה כהישג שלה, כזינוק של מצרים אל העתיד הטכנולוגי, כמעבר מאפריקה לאירופה, למרות שלא היתה זו לא טכנולוגיה מצרית ולא יוזמה מצרית. התעלה היתה גאוותה של מצרים.
ב- 17 בנובמבר 1869 עברה האנייה הראשונה את מה שנראה כלא יאומן.
הבריטים התנגדו, כמובן, למבצע כולו, כיון שהיה צרפתי, אך זה לא מנע מראש ממשלת בריטניה, היהודי המומר בנימין דיזראלי לקנות את המניות של ממשלת מצרים פושטת הרגל באישון לילה (1875), תוך הלוואה שקיבל מבית רוטשילד, כך שזה הפך לפרויקט בריטי-צרפתי.
התעלה הזו העשירה את שתי המדינות, בריטניה וצרפת, עד שהולאמה בידי גמאל עבד אלנאצר בשנת 1956. זו היתה גולת הכותרת של נאצר, והתעלה היתה מרכז ההישגים שלו, לכאורה. שוב התעלה.
התעלה הזו כיכבה גם במלחמות ישראל, במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום כיפור, כאשר חצה צה”ל את התעלה בואכה הדלתא של מצרים. אחר כך שוב כיכבה התעלה במצרים עם חזרתה לשימוש פעיל, אך הפעם כמים בינלאומיים, עם הכנסות למצרים. נדמה היה שהתעלה הזו סיימה את השימוש שעושים בה דור אחר דור בארץ הנילוס, אך לא, שוב התעלה.
באין שום הישג אחר, ובחרדה היומיומית להאכיל 84 מליון פיות, נשלפה התעלה שוב. הפעם מתכנן הגנראל עבד אלפתאח א-סיסי, נשיא המדינה, לחנוך עוד תעלה, מקבילה לקיימת – תוך שנה בדיוק.
1 מצרים היא מדינה שאוהבת להתלהב, וכל דבר בה הוא הרי גדול מהחיים. התעלה, סכר אסואן, ה”מהפכות” שלה, אך תמיד בסוף זה נגמר במפח נפש אחד גדול. אני זוכר איך מצרים כולה התפעלה מ”חזרת טאבה” (עוודת טאבה) בידי הנשיא מובארק בעקבות הבוררות הכושלת שניהלנו מולם, ובמשך שבוע לא פסקו חגיגות טאבה בטלוויזיה המצרית, כאילו מדובר במה שיציל את הכלכלה ואת המדינה. זו היתה כמובן אשליה של גדולה. הסחה.
בימים אלה מגוייסת התקשורת הממלכתית כולה סביב התעלה. איך הדחפורים כבר עולים על השטח, ושש חברות מן העולם ( בלגיות, הולנדית, אמריקנית ומאיחוד הנסיכויות) התחייבו ללוח זמנים תמורת 8.5 מליארד דולר. מובן שהכסף לא הגיע מן המצרים. זו מתנת התודה של הסעודים לגנראל סיסי, על שהפיל את שלטון “האחים המוסלמים” של מוחמד מורסי. סעודיה עצמה לא התלהבה אף פעם ממצרים, וכאשר המצרים הציעו לה לכונן גשר מעל ים סוף בינם לבינה, התנגדה. היא יודעת שעם המצרים מגיעות תמיד הדרמות, וכמו בסדרות המצריות האינסופיות, הדרמות נגמרות בדרך כלל בטרגדיה.
סיסי מוכתר כלספס החדש, ואינסוף כתרים נקשרים לראשו, כמקובל במצרים לגבי הנשיא. אבל רגע, התעלה החדשה אינה אלא מעקף שמבוצע בישנה, באורך 72 ק”מ, וכאשר החלו העבודות התברר שהמים מן התעלה בת 145 השנים מציפים את זו הצעירה. בנוסף, אלפי מצרים אומללים מפונים מבתיהם ללא שום פיצוי או הליך משפטי, ואלפי בתים נהרסים. לא סימפטי.
לקרוא ברצף את מאמרי האתר על מצרים
2 מצרים אינה נואשת כמו שהיתה לפני שנה או שנתיים, וכתבנו על כך אז רבות. לראשונה מאז הקריסה בראשית שנת 2011, המצרים חייבים להאמין במשהו. המצב בשנות “האביב הערבי” הוא כה נוראי, עד שסיסי נתפס כבר כיציבות משיחית. הוא עצמו מובהל מן הציפיות האידורת, וקודם כל להאכיל 84 מליון פיות, וזה בכלל לא קל. מאיפה יביא הכנסה? להעביר אניה בתעלת סואץ עולה כ- 150 אלף דולר, זה נותן הכנסה של 5 מליארד דולר בשנה. בנוסף, התיירות, אבל זו קרסה מאז “האביב הערבי” האומלל, ומשיא של 14.7 מליון תיירים בשנת 2010, רובם אירופים ומערביים, ל- 9.5 ב- 2013, רובם ערבים. מי שמחזיק כיום את התיירות למצרים הם תיירים מסעודיה, ירדן ואיחוד הנסיכויות, שמגיעים במסגרת תוכניות עידוד כמו “מסר אריבה”, כלומר “מצרים קרובה” החל מ- 450 דולר לשלושה לילות בשארם א-שייח’, כולל טיסה.
מצרים נחנקת מתשתיות של אמצע המאה הקודמת. מתחילת השנה עשרות תיירים נהרגו בתאונות דרכים, גם משום שהכבישים ברמה איומה וגם משום שמאז “המהפכה” (איזו? יש כל כך הרבה, כל אחד במצרים והמהפכה שלו) הפכו החוקים לחסרי משמעות. כל אחד בונה איפה שהוא רוצה, נוסע איך שהוא רוצה, ועובד בשחור. אלפי בתים נבנו מאז “האביב” לאורך החופים, כולם פיראטיים, והחופים נהרסים. האזרחים פורקים עול.
עוד מקור הכנסה חשוב: הכנסות המצרים השוהים בחו”ל ומעבירים את המשכורת למשפחותיהם. יש כ- 8 מליון מצרים בחו”ל, אך גם זה אינו מספיק.
אז ממה יחיו המצרים? אין תשובה.
גם הח’דיב איסמאעיל וגם עבד אלפתאח א-סיסי כמעט והגיעו לפשיטת רגל לאומית, ושניהם פנו אל תעלת סואץ כחומר גלם לשעת מצוקה. נאצר חמס אותה, סאדאת החזיר אותה לפעולה, מובארק חפר מתחתיה, וסיסי מרחיב אותה. מה דעתכם לחצות את תעלת סואץ בחמש דקות, עד למוצא אל הים התיכון?
3 עם כ- 3,000 דולר תוצר לנפש (לעומת 38,000 בישראל), עם 13% אבטלה רשמית (ופי שניים לא רשמית), עם זינוק במספר העניים (עני במצרים הוא אחד שמרוויח פחות מ- 500 דולר בשנה) מ- 21.6 אחוז מן התושבים אצל מובארק ל 26.3 אחוזים השנה; נכון, כרבע מתושבי מצרים חיים מפחות מ- 500 דולר בשנה; עם אינפלציה של כעשרה אחוזים, וחוב חיצוני עצום, בלתי ניתן לכיסוי של 45 מליארד דולר רק ברבעון הראשון של 2014. המצב הכלכלי גרוע, אך עדיף מאשר בתקופת מורסי. כאן סעודיה לפחות מסייעת בכעשרה מליארדי דולר בשנה.
גם הפקות הנפט צונחות, כי המאגרים מידלדלים: יותר מ-900 אלף חביות ביום בשנות התשעים ל- 700 אלף כיום, וזה צפוי לרדת בשנים הקרובות ל- 500 אלף. עתודות הגז נגמרו, ולכן מצרים החלה לייבא גז. צחוק הגורל, היא, שמכרה גז לישראל, תייבא עכשיו את הגז מישראל.
למצרים נגמרה האנרגיה, תרתי משמע. כיוון שאין מספיק כוח לספק חשמל לכל האוכלוסיה הענקית, הפסקות חשמל פתאומיות הן עניין שבשגרה, פתאום המטרו שהוקם בימים יפים יותר של המאה הקודמת נעצר בחשיכה, תחנות טלוויזיה מואפלות, ובתי מלון נזקקים לגנראטורים. אין כסף לקנות תוספת אנרגיה מבחוץ.
הדרך הטובה, האישית והמהירה ביותר לדעת מתי עולים מאמרים באתר היא להירשם כאן, ולקבל התראה למייל האישי. הנרשמים קוראים ראשונים.
4 הצינורות הבעייתיים בסיני: פעם הגז עבר שם ממצרים לישראל, עכשיו בכיוון הפוך. למה בעייתיים? משום שהטרור הבדואי והג’יהאדיסטי בסיני אוהב לפוצץ את הצינור ולהבעיר את הגז. זה מדליק בלילה. חלק מבעיות האנרגיה של המדינה נובעות מחבלה של ג’יהאדיסטים.
מה שמביא אותנו לטרור: משטרו של סיסי מפעיל את הדורסנות הפירמידלית המצרית הפועלת כבר 5,000 שנים, כך שהממסד הצבאי-בטחוני שלו, של כמה מליוני גברים, דורס את ההתנגדות האסלאמיסטית, אם אלה “האחים המוסלמים” או הג’יהאדיסטים. בתי הכלא מלאים עשרות אלפי מחבלים או מתנגדים, התקשורת חזרה לשדר על פי הוראות הממשלה, ושום ביקורת לא נסבלת. הדורסנות היא הרבה יותר קשה מזו של מובארק, למשל. אך זהו משטר מובארק בלי מובארק.
זו היתה הערכת האתר בשנת 2011, שאת הממסד הצבאי האדיר של מצרים ואת אופיה הדורסני של החברה הזו אי אפשר לשנות, וכך אכן התממש, בסופו של דבר.
הרצאה של ד”ר גיא בכור באירוע העסקי שלך
5 ויחד עם זאת, יש גם בעיות טרור קשות, משני כיוונים: לוב וסיני. לוב השכנה ממערב נפלה בידי ארגונים ג’יהאדיסטים אלימים (עם קשר לטורקיה של ארדואן), שמבריחים נשק ואנשים לתוך מצרים. לוב מאוד מדאיגה את מצרים עד שדווח שמטוסים שלה הפציצו בתוך לוב, אם כי רשמית מצרים הכחישה. ומן הצד השני סיני. ארגוני ג’יהאד אלימים השתרשו גם כן, ומאז עלה סיסי לשלטון לפני למעלה משנה הם הרגו מאות חיילים ושוטרים מצריים, בעיקר בסיני, מידי פעם גם בקהיר או בערים אחרות.
ברוח דאעש הג’יהאדיסטים בסיני עורפים ראשים של מקומיים, והורגים בצורה אכזרית חיילים מצריים. אין יום ללא פיגוע, אין לילה ללא תקריות. חלק גדול מן האלימות הזו היה עלול להיות מופנה כלפינו, אך המצרים עושים עבודה סבירה ומטים את האש לעברם.
ויחד עם זאת הסלפיות הולכת ומתגברת במדינה, ואין ערבות לשום דבר.
לכך יש להוסיף את הממסד הגדול של “האחים המוסלמים” שעודנו קיים. שנת הלימודים נפתחה בשבוע שעבר באוניברסיטאות המדינה, עם גל הפגנות מריר נגד סיסי מצד האסלאמי סטים, דיכוי, אלימות, וטענות לעינויים בתאי המעצר.
הסרטון שהפיצו ג’יהדיסטים לפני שנה, בו הם תוקפים אניות משא בתעלת סואץ באמצעות מטולי כתף. מי ערב שזה לא יחזור? מצרים חייבת טבעת הגנה רחבה, וכאן גם ישראל יכולה להיכנס לתמונה. לפי פרסומים בינלאומיים מי שמרכז את האבטחה סביב התעלה היא חברה ישראלית, אם כי פרסומים אלה הוכחשו רשמית. אך שיתוף הפעולה עם ישראל יכול להיות הרבה יותר רחב, כפי שנראה בהמשך.
6 מאז הפך מורסי את מצרים למדינת “האחים המוסלמים” נטל סיסי את הפיקוד על המסגדים, כדי להשתלט עליהם בחזרה. שר ההקדשים שלו, מוחמד מוכתר גומעה, “קונה” את האימאמים של המסגדים, כ- 96,000 במספר, שמתוכם כ- 80,000 מקבלים משכורות מן המדינה. עשרות אלפים הוכנסו בתקופת סיסי לקבלת משכורות, מה שהופך אותם לפקידי מדינה, ולכפופים מרצון לפיקוח הפוליטי.
אך גם כאן מתעוררת בעיה: אימאמים של “האחים” מקימים, כמו שהיה בשנות התשעים, ערוץ מקביל, שעלול לשוב ולהרים את ראשו, אך בינתיים זה לא קורה.
7 מצרים ניצלה רק משום שלא שמעה בקול האמריקנים. הם, שהפילו את מובארק וכפו את “הדמוקרטיה” ואת “האחים המוסלמים” הרסו את מצרים, שגלשה לכיאוס. סיסי ביצע הפיכה צבאית למורת רוחם הגלויה של אובמה וקרי, שעדיין כועסים על סיסי ועל אנשיו. הם היו רוצים לראות את מורסי, למרות שהם כבר לא מצהירים על כך בגלוי כמו בעבר.
סיסי והממסד הביטחוני במצרים מתייחס אל ממשל אובמה כמעט בסלידה, עד שבהפגנות פרגוסון שהתקיימו בארצות הברית על בסיס גזעי המליץ בלגלוג שר החוץ המצרי לממשל בארצות הברית “להרשות את ההפגנות”, כפי שארצות הברית שפטה את מובארק ואת יורשיו. את הנשק כבר קונים ברוסיה, במימון סעודי כמובן, ומתעלמים מהמלצות זכויות האדם של ושינגטון.
גם קרי ואנשיו אינם מסמפטים את מצרים יותר מידי, ובמבצע האחרון בעזה ראינו כיצד העדיפו את האפיק הקטרי-טורקי על פני זה המצרי, אם כי נאלצו להתיישר לבסוף עם המציאות ולא עם האשליות. ארצות הברית איבדה את מצרים.
8 היחסים שלנו עם מצרים של סיסי טובים, אך אין להגזים בהם: פומבית ומתחת לפני התעלה. יש שיתוף פעולה מודיעיני לגבי סיני, משום שזה אינטרס עליון של שתי המדינות, אך מצרים תמיד תתמוך בעמדת הרשות הפלסטינית, בראותה את עצמה אחראית לעניין הכלל ערבי. אחריות כזו מעניקה לה מימד של חשיבות עצמית. מצרים לא יכולה להרשות לעצמה קירבה פומבית גדולה מידי לישראל, ובעוד מובארק היה נוהג לקבל אצלו מנהיגים בישראל, סיסי אפילו את זה לא יכול להרשות לעצמו. מודיעינית כן, פוליטית לא. דווקא מורסי גלגל את הרעיון של הרחבת רצועת עזה בתך סיני, משום שהוא לא היה מנהיג לאומי, אך אצל סיסי חוזרים לקדושת כל רגב עפר לאומי, וייתר הסיסמאות, כך שרעיונות האחווה המוסלמית של מורסי נגוזו.
רצוי לשתף פעולה עם מצרים טקטית, אך אין לצפות לאיזה רומן פומבי. לסיסי ולאנשיו אין לגיטימציה ליותר מידי מול ישראל, מה גם שהם לא מעוניינים בכך בעצמם. טוב שהם מאבטחים מן הצד שלהם את הגבול המשותף, זה הכרחי לחיים בדרום ובעיקר באילת, אך גם להם החיים בסיני הכאוטי אינם קלים כלל.
תעלת סואץ היא הסחת הדעת המושלמת במצרים. כך היה וכך קורה. זו עדות לכאורה לגדולתה של מצרים בעיני עצמה, להיסטוריה ולגיאוגרפיה שלה, למרות שאין כאן שום גדולה, וההיסטוריה אינה של מצרים דווקא.
המוזיקה המזוהה עם תעלת סואץ, האופרה של ורדי “אאידה”, אמנם הוצגה לראשונה בקהיר, אך דווקא שנתיים אחרי שהתעלה נחנכה. בראש צי האניות שחנכו את התעלה שייטה הקיסרית אוז’ני, אשתו של מלך צרפת נפוליון השלישי. הח’דיב המצרי אסמאעיל, יורשו של סעיד, הקים ארמון לכבודה של אוז’ני, כדי שאולי תמחל על החובות הכבדים שאליהם שקעה המדינה, וכיום זהו מלון “מריוט” קהיר שעל הנילוס.
כאן אנו שומעים ביצוע היסטורי עם הפתיחה של אאידה, בביצוע המנצח האגדי ארתורו טוסקניני (1949). טוסקניני מנצח על הפתיחה מהר יותר ממה שמקובל כיום. לאט לאט המוזיקה הולכת ומתלכדת, מתפרצת בבת אחת, ושוב דועכת. זו מצרים: רפיון, תסכול, זינוק, אכזבה, תסכול, ורפיון, עד הפעם הבאה. תעלת סואץ, עוד סיבוב בהיסטוריה יוצא לדרך.
וכאן אנו לומדים לקרוא כתב חרטומים
9 בנוגע למאבק בדאעש, המצרים לא מתלהבים. הם טוענים שהבעיה באיזור היא “האחים המוסלמים” (ולכן גם חמאס), ופחות דאעש. “יש לנו בעיות דחופות יותר” אמרו בתחילה המצרים לג’ון קרי ההמום מן הישירות, אך כיום יישרו קו. הם בעד הקואליציה, בלי לעשות עם זה, כמובן, דבר.
באשר ל”פלסטינים”: יש כאן מלכוד. הבטחות במליארדים נשמעו בכנס קהיר של המדינות התורמות הנאיביות, אך המצרים הודיעו: אם הרשות לא תשלוט על כל עזה, לא נאפשר את העברת הכסף. וכיוון שאבו מאזן לא יכול לשלוט בעזה, אז אין כסף לשיקום. השיקום היחיד הוא בינתיים דרך ישראל, והמעבר ברפיח בעיקרון עדיין סגור. כיוון שממשלת האחדות שהתכנסה בעזה היתה בסך הכל הצגה למדינות התורמות, אין הסדר ואין פתרון. למצרים היה נוח שאנחנו מכים בחמאס, וחמאס מכה בישראל, ככה הם נהנו פעמיים.
ועידת המדינות התורמות לעזה הזכירה לשלטון במצרים את הימים בהם הציג את עצמו כצומת איזורי, אך איזה צומת זה היום? פושט יד ורגל, שאינו מסוגל להאכיל את אזרחיו.
10 האם הרחבת תעלת סואץ תפריע לחזון שלנו לבנות את מסילת הרכבת בין אילת לאשדוד? ספק. ראשית, נפח התנועה של תעלת סואץ הוא אדיר, ובעתיד הוא יגדל עוד יותר, אך גם מה שיישאר עבורנו הוא הרבה מבחינת מדינה קטנה כמו שלנו. יש פרנסה לכולם. שנית, סין מאוד חשוב למצרים, וסין מזוהה עם הפרויקט הישראלי, כך שזהו פרויקט בינלאומי. ולבסוף, טוב שגם ישראל וגם מצרים ישמרו על הביטחון בים האדום, הדבר יביא תועלת לשתיהן, שכן הן זקוקות לשיתוף הפעולה הביטחוני הזה. דווקא בגלל חשיבות הביטחון למעבר הימי יש כאן הזדמנות להרחבה אמיתית של שיתוף פעולה צבאי ומדיני שקט. האינטרס המשותף עשוי ליצור בלית ברירה חיבור של ממש בין הימים.
