[face-book-like]
מאת ד”ר גיא בכור
כאשר אנו מנסים לאפיין את השינויים המפתיעים, על בסיס יומי, שחלים במזרח התיכון, ואת הצורך שלנו לעכל את התזוזות האלה ולהתאים את עצמנו אליהן, ניתן להיזכר דווקא בקרבות הימיים האדירים.
מדוע? משום שגם שם החשיבה של מתכנני הקרבות היתה חשיבה מופשטת, שכן הקווים בים כל הזמן משתנים. הרי אין שם דרכים, מפות, גבעות שולטות או שבילי מילוט גיאוגרפיים, ולכן לחימה ימית דרשה יצירתיות גדולה וחשיבה מפורקת, כי כאמור הקווים כל הזמן זזים, כולל תנאי מזג אוויר, רוחות, סופות וגלים שרק העמיסו מרכיבי שינוי נוספים.
מפקדים ימיים לאורך ההיסטוריה הבינו שעליהם להתאים את עצמם ל”נוזליות” של פני השטח, ולבלבל את האויב בצורה כמעט מדומיינת וקשה לצפייה. במילים אחרות, קרב ימי היה בעיקרו תעוזה בתחומי הפסיכולוגיה והמוח.
כדי להשיג יכולת תמרון בקרב הימי, כלומר להכניס יסוד יציב בבלתי יציב, פיתחה בריטניה צופן של דגלים ימיים, כדי שמפקד הארמדה ישלוט באניות הצי שלו. השיטה פותחה בידי האדמירל הבריטי Home Pompham בשנת 1800, כשאותם דגלים הונפו על התורן הראשי של הספינה.
מדובר היה בשיטה של עשרה דגלים ממוספרים, היכולים לשמש כאותיות האלף בית האנגלי. מעל לאות K מדובר היה כבר בשילוב של שני דגלים. בנוסף, כל קברניט החזיק בידיו ספר צופן עם מסרים מיוחדים ומוצפנים של פקודות, בשילובים שונים של אותם עשרה דגלים צבעוניים. כדי למנוע את נפילת הספר בידי האויב, צופו הספרים בעופרת כבידה, כך שישקעו, אם הקברניט ישליך אותם למים.
השימוש הידוע ביותר של שיטת הדגלים אירע זמן קצר לאחר מכן, בידי האדמירל המהולל הורשיו נלסון (1758-1805) לצי שלו, לפני קרב טרפגלר, באוקטובר 1805. במקור רצה נלסון לכתוב “בטוחה” (confides), אך בצופן פומפאם הוא לא מצא מילה כזו, ולכן החליף אותה ב”מצפָה” (expects). את המילה האחרונה, duty הוא העביר אות אחר אות. המסר היה: “אנגליה מצפה שכל אחד ימלא את חובתו” (England expects that every man will do his duty). דקות אחדות אחר כך הוא שלח עוד מסר צבאי: “העסיקו את האויב באופן הדוק יותר”, מסר ידוע, שהופיע בצופן עם שני דגלים, אך לאחר העברת המסר הזה נפצע נלסון באופן אנוש בידי צלף צרפתי, ומת.
1 הקבוע הוא המשתנה, המשתנה הוא הקבוע; הצפוי הוא הבלתי צפוי, הבלתי צפוי הוא הצפוי; ההגיוני הוא הלא הגיוני, והלא הגיוני הוא ההגיוני. החוקי הוא הבלתי חוקי, הבלתי חוקי הוא החוקי; המוסרי הוא הבלתי מוסרי, הבלתי מוסרי הוא המוסרי.
אלה כללי ההתנהגות החדשים של המזרח התיכון, ששחקניו האומללים משתנים לצורות חדשות, מבנים חדשים, בריתות-לרגע חדשות, ובגידות בלתי נפסקות. לאחר שמדינות הלאום נעלמו, מתפרקים עכשיו גם המגדירים העדתיים והשבטיים לרמות שונות של קיצונות דתית, עם אין סוף שילובים של כל אלה.
אם המערב ראה באסד ובאיראן את האויבים המוחלטים, עכשיו, לנוכח “המדינה האסלאמית” (דאעש לשעבר) אולי יראו בהם בעלי ברית. אם סעודיה תמכה בסלפים בסוריה, עכשיו היא מוכת אימה מהם, ואולי אף פונה בחשאי לישראל לעזרה. טורקיה נלחמה שנים בכורדים, ועכשיו היא מתקרבת אליהם לנוכח המדינה האסלאמית, וכך גם חלק מן הסונים בעיראק של פעם לממשלת בגדאד השיעית. ממשלת בגדאד נלחמה בכורדים, ועכשיו הם התקרבו אליה מחדש. “החוקים ששלטו בנסיבות מבוטלים על ידי נסיבות חדשות” קבע נפוליון בזמנו, ובעולם המשפט זהו הכלל של שינוי מהותי במצב (rebus sic stantibus), שיכול למנוע את אכיפת ההסכם.
כולם מפחדים ומבוהלים, לא רק מן המדינה האסלאמית, אלא גם מעצמם ומגורלם, ולכן משנים ומשתנים. מטמורפוזיס. אין חוקים, הכל משתנה או ניתן לשינוי. חולות נודדים או בוץ שעלול להיות טובעני.
קמרה אובסקורה, וייצוב הגבולות שלנו במציאות סוערת
2 כיצד אנו אמורים לפעול מול קלידוסקופ השינויים האיזורי הזה, שמשתנה על בסיס יומי? הכלל שראוי היה לאמץ כבר עם תחילת “האביב הערבי” האומלל הוא: “החשיבה הנזילה”. לא לשפוט על פי תרחישי העבר, משום שחלקם כבר לא רלבנטיים, להתאים את עצמנו לשינויים באופן מיידי, לא לדבוק באמיתות ידועות, ולהבין שאין עוד יציבות במזרח התיכון לפחות לעוד דור. אין עוד חוקים, גבולות, הסכמים, צבאות או מדינות, כך שהכל יכול להיות.
כיוון שהאזור קשה לאחיזה והוא בתנועה כל הזמן, הדבר מחייב אותנו כישראל לדפוס התנהגות הרבה יותר קשוח (ספק אם ניתן “להרתיע” כנופיות טרור), ומן הבחינה הזו עזה מחשלת אותנו. לא לספק פרטים לצדדים האחרים, להתרחק ככל האפשר מן הבריתות-לרגע שלהם, ולצפות לכל תרחיש.
ויחד עם זאת יש עדיין התחייבויות חזקות מאוד: הסונים נגד השיעים, ולאומיות נגד האסלאם הקיצוני לגווניו. הם גם הם עסוקים עם עצמם הרבה יותר מאיתנו, וישראל מצפה שכל אחד מהם בהחלט ימלא את חובתו בינם לבין עצמם.
3 “המדינה האסלאמית” ממשיכה לגדול ולצמוח כל הזמן, וכל יום בקצב ההתפתחות שלה הוא כמו חודש במקום אחר. ההישג האחרון הוא הכיבוש הדרמטי שלשום של שדה התעופה והבסיס הצבאי הענק “טאבקה” שבצפון מזרח סוריה, לא רחוק מן הגבול הטורקי. זה אומר שלמדינה האסלאמית יש כבר שדה תעופה, ולכן גם מוצא אווירי אל העולם, לאחר שהגעתם אל הים התיכון נבלמה.
זה הרי מה שדורש חמאס: שדה תעופה ונמל, כדי שיוכל לפתח את התא הסרטני שהקים בעזה, בדיוק כפי שדאעש רוצה לפתח את התא הסרטני שהחדיר לעיראק ולסוריה. לפי הידוע נפלו בידי הארגון מטוסים ומסוקים, אותם הוא יידע להפעיל, וצפוי שינחתו שם כלי טיס עבורו. בנוסף, נפל בידי הח’ליפות בית הזיקוק הגדול והחשוב ביותר של עיראק, בעיר בייג’י, מה שאומר הכנסות של מאות מליוני דולרים ואולי אפילו מיליארדים לח’ליפות, משדות הנפט העיראקיים, מבית הזיקוק וממס הגולגולת שהם מטילים על המקומיים בכל מקום שנכבש.
למשטר אסד היו עם כיבוש הבסיס הצבאי נזקים מבהילים: מאות חיילים הרוגים, שראשי חלק מהם שופדו, כנהוג, למען זריעת פאניקה אצל האחרים. דאעש התיר, עם זאת, לרוב לחילי אסד להימלט, כדי לנקות את האיזור מהם, וכך נפתח לו עכשיו מסדרון לעבר חאלב, חומס, והמובלעת העלווית שעל החוף. כמו כן קל לו עכשיו להגיע לגבול עם טורקיה, כדי לכונן שם מעברים חשאיים לזרם המתנדבים העולמי שאינו פוסק לרגע. מדובר על כ- 15,000 מתנדבים מכל העולם, אלפים מהם ממערב אירופה.
שקרים: עד יום לפני סיום המערכה במחנה הצבאי עדיין שיקרו איראן ודמשק, כאילו חיילי בשאר מנצחים שם.
סיפורו של וידאו: בשעות הבוקר העלינו כאן צילומי וידאו מחרידים, שנעשו בידי לוחמי דאעש, הכוללים את הקרב על שדה התעופה וההשתלטות עליו, שחיטת חיילים סורים ועריפת ראשם מול המצלמה, בריחת האחרים, ועוד. הסרטון הזה הוסר מאוחר יותר בידי יוטיוב, כדי שלא תדעו את האמת המדהימה באלימותה. ובכל זאת, רמזים לכך נמצא בדיווח החדשותי הזה כאן.
4 הפצצות אובמה בעיראק הן שוליות, וכמעט לא משנות את המצב הצבאי בשטח, כנגד המדינה האסלאמית. כמו תמיד אובמה מבצע מאוחר מידי, ללא התלהבות וללא רצון.
למשל, ראש המטות המשולבים של צבא ארצות הברית, הגנרל מרטין דמפסי אמר רק לפני כמה ימים (22.8) שארגון המדינה הוא “ארגון בעל אסטרטגיה אפוקליפטית של אחרית הימים” (An organization that has an apocalyptic end-of-days strategic vision), אך שלושה ימים אחר כך קבע ש”הוא לא בעייה עולמית, רק איזורית”. ב- 22 לאוגוסט שאל, “האם ניתן להביס את המדינה בלי לתקוף את האגף שלהם בסוריה? התשובה היא לא”. אך בהתייחסות החדשה יותר קבע: “דאעש אינו מהווה איום ישיר על ארה”ב, ואני לא ממליץ לתקוף בשלב הזה בסוריה”. האם מישהו בבית הלבן “דיבר” עם דמפסי באמצע?
ארצות הברית היתה חייבת להפציץ את כלי הנשק של הצבא העיראקי שנפלו שלמים בחודש יוני בידי לוחמי דאעש (ציוד צבאי שמספיק ל- 200 אלף חיילים), אך היא לא עשתה אז דבר, והנשק התפזר בכל רחבי עיראק וסוריה. ועכשיו, היא היתה חייבת למנוע את כיבוש טאבקה האסטרטגי, אך גם כאן אובמה לא עשה דבר.
הכורדים מאויימים בידי דאעש, ואין להם ציוד צבאי מתאים. למרות הדיבורים הרמים, המערב לא מתכוון לשלוח נשק רציני לכורדים, כך שבירתם אירביל בהחלט מאוימת. גם הקרב על סכר מוסול נמשך, ומבינים זאת לפי הפצצות האוויר הנמשכות של האמריקנים בעיקר שם.
הנשיא אובמה ראה ביציאה מעיראק את ההישג המרכזי של מדיניות החוץ שלו, ועכשיו הוא נשאב שוב פנימה. בינתיים הוא בולם הפצצות בסוריה, ובשום פנים לא ישלח חיילים ברמת לחימה לעיראק. אך עיראק המשתנה שוב ממלכדת אותו: הוא לא יכול לבלוע אותה ולא להקיא.
אך זו כבר “עיראק” אחרת מזו של ג’ורג’ בוש, ו”עיראק” אחרת מזו שאובמה עזב בדצמבר 2011. השם הוא אותו שם, אך השטח שונה לגמרי.
5 חגיגות “הניצחון” של צבא אסד ושל נסראללה מלפני כחצי שנה, נעלמו. ההישג של אלה, בהשתלטות על איזורי הגבול (שכבר לא קיים) בין סוריה ללבנון חלף, שכן הח’ליפות יכולה להגיע עכשיו למובלעת העלווית מצפון מזרח. אמנם ניסיון שלה להתפרץ לתוך לבנון נבלם לעת עתה, אך חיילים של צבא לבנון מוחזקים בידי הארגון, ומאוימים בכריתת ראש. מצבו של נסראללה קשה ביותר, והארגון שלו נשחק ונכתש, לאחר כשנתיים של לחימה בתוך סוריה.
זו גם סוריה אחרת וחיזבאללה אחר, עם גורל אחר.
ב- 1857 נעשה ניסיון לאחד את מערך הדגלים הימיים, עם 18 דגלים. שלא כמו בצופני הקוד הימיים, כאן הדגלים ומסריהם נועדו לשינון, ללא ספר צופן נלווה. לכל דגל היה אות או מספר, אך אם הונפו בנפרד, היה לכל דגל מסר אזהרה קצר, שנשמר במידה מסוימת עד היום. למשל, צירוף של דגלים עם שלוש אותיות מסמל את הלאום של הספינה.
מתוך מערכת הדגלים האוניברסלית: פס כחול אופקי, לבן, ושוב כחול: “אני עולה באש”; פס צהוב רוחבי ולידו כחול רוחבי: “צור איתי קשר”; איקס לבן על רקע כחול: “האניה שלי עצרה, אין לי מקור אנרגיה”; לוח שמחט כחול לבן – “לא”. כחול אופקי, לבן, אדום, לבן וכחול – “כן”. ארבעה ריבועים לבנים ואדומים – “אתה בסכנה”; איקס אדום על רקע לבן – “אני זקוק לעזרה”.
במזרח התיכון של היום עדיין לא נמצאה מערכת דגלים אוניברסאלית, ולכל אחד יש הצופן שלו. מי יחבר ביניהם? רעיון: תארו לעצמכם שהיו לכולנו 18 חולצות עם צופני מסר, וכל אחד היה לובש את הצבע המתאים לו לאותו יום, כדי לאותת לאחרים, באופן הלגיטימי והמקובל ביותר, איך הוא מרגיש. יסוד יציב בבלתי יציב.
הפנימיות היתה הופכת לחיצוניות, והיחסים בין בני האדם היו מתהפכים גם כן, לטובה, אני חושב.
6 נפילת שדה התעופה, כמו גם התבוסות האחרונות של אסד באיזורי דמשק, הן מכה קשה לאיראן ולחיזבאללה. איראן מממנת (עם כסף שאין לה) ושולחת יועצים ולוחמים, וחיזבאללה נטחן.
איראן צופה בבעתה איך בעלי הברית שלה מתרסקים אחד אחד: השיעים בבגדאד, שלא מצליחים לבלום את הח’ליפות הסונית, ועסוקים בהתקוטטות זה עם זה; אסד, שלמרות העזרה הכספית הגדולה והצבאית של טהראן, לא מצליח לשמור על הקווים הקיימים; חיזבאללה שנכתש, וחמאס והג’יהאד האסלאמי בעזה, שהולכים ונמחקים בידי צה”ל.
עסקת גרעין לא נראית באופק, ומועד סיום המשא ומתן מתקרב (19 בנובמבר), הסנקציות העולמיות נמשכות (תוך הפרה עם הרוסים, שמתגרים בכך בוושינגטון), ומצבה של המדינה הזו לא נראה טוב. הח’ליפות עצמה הולכת ומתקרבת לגבול איראן, ולוחמיה ביצעו כבר כמה גיחות לפנים איראן, תוך הרג בחיילי “משמרות המהפכה”.
יש לאיראן אפשרות לשתף פעולה עם ארצות הברית נגד דאעש, אך היא נגעלת ממש ממשטר אובמה, שלפי תפיסתה מכר אותה, לאחר שהתקרבה אליו, ומשטר אובמה לא מתלהב גם הוא מאיראן. הוא גם לא מתלהב מאסד (מספר ההרוגים בסוריה כמעט 200,000), למרות דיבורים בוושינגטון על שיתוף פעולה איתו. כולם תקועים, ואיש אינו מסוגל לבצע את חובתו.
משקעים של העבר בולמים שינויים של ההווה והעתיד.
מתחת ללהב הגליוטינה: המדינה הסלפית הראשונה כבר קמה
7 בעיראק מלחמת האזרחים ממשיכה ומתפתחת, והיא חצתה כבר את שלב ה- Bellum se ipsum alet (כלומר, “המלחמה מזינה את עצמה”). נכון שראש הממשלה שנוא נפשם של האמריקנים, נורי אלמאלכי פרש, אך המיליציות השיעיות התומכות בו לא פרשו, והן מתנגדות לראש הממשלה השיעי החדש, חיידר אל-עבאדי (שכבר ספג ניסיון התנקשות). ממשלת בגדאד השיעית-כורדית ממשיכה לכתוש את השבטים הסוניים במערב המדינה, כך שגם התקרבות סונית-שיעית לא נראית באופק, למרות הפחד המשותף מדאעש. אלה שיעים נגד שיעים, סונים נגד סונים, שיעים נגד סונים וסונים נגד שיעים.
עכשיו מבינים איזה גאון היה סדאם חוסין, ששמר את כל החבילה הזו ביחד, תוך הפניית תשומת הלב נגד ישראל. את השיעים, הסונים, הכורדים, הטורקמנים, היזידים, והנוצרים לעדותיהם השונות.
הדרך הטובה, האישית והמהירה ביותר לדעת מתי עולים מאמרים באתר היא להירשם כאן, ולקבל התראה למייל האישי. הנרשמים קוראים ראשונים.
ומהם המאמרים שאתם אוהבים לשתף באתר?
8 בטורקיה, כלומר בארדואניה, העניינים כרגיל, וארדואן הכתיר את שר החוץ הנרצע שלו, אהמט דבוטאולו, לראש ממשלה. כך הוא מבטיח את שלטונו המוחלט, הדיקטטורי, על המדינה כולה. עם הכורדים ארדואן מסתדר, אך לא עם דאעש, שיש לו כבר גבול משותף איתם. אם דאעש ירצה, הוא יוכל לזעזע את התיירות בטורקיה בשימוש במכוניות תופת, וזה אולי עוד יגיע. בכלל, דאעש עושה שימוש נרחב במכוניות תופת, בעיקר בבגדאד, בדמשק ובאיזורים הכורדיים. האיום האסלאמיסטי הוא הגדול ביותר על שלטון ארדואן, כאשר ארגון אסלאמיסטי (ג’יהאדיסטי) מאיים על ארגון אסלאמיסטי (של “האחים המוסלמים”). זה אמור מאוד להדאיג את הטורקים, וכך הח’ליפות מאיימת על “הח’ליף” בעיני עצמו.
9 בעוד מדינות הלאום כבר נעלמו, יש כבר חמש ח’ליפויות אסלאמיות חדשות במזרח התיכון: המפורסמת ביותר היא זו של אבו באכר אלבגדאדי בשליש עיראק ושליש סוריה; השנייה היא של “ג’בהת אלנוסרה”, הנתמכת בידי קטר, בשטח סוריה; השלישית של ארגון הג’יהאד “בוקו חראם” באפריקה השחורה, הרביעית בלוב, שהפכה נקודת זינוק לג’יהאדיסטים לעבר מצרים, טוניסיה ואירופה; והחמישית היא רצועת עזה, תחת שלטון הח’ליפות של חמאס. כרגיל במזרח התיכון, כל ח’ליפות כזו גם עוינת את האחרות.
כמעט 50,000: לפני שתמשיכו במאמר, ספרו גם לחברים שלכם על האתר? אנא, היכנסו אל דף קוראי ג’יפלאנט שכאן, כשבצד ימין כתוב: “הזמן את חבריך לאהוב את הדף הזה”. יש ללחוץ – “הזמן” – ליד תמונות החברים:
10 ואנחנו? ביולי רק נדמה היה שהעולם שב להתעסק בנושא ה”פלסטיני” עם התלקחות העימות בעזה ובישראל, אך “אפקט פרח הצבעוני” חזק מן התקשורת, ומן המציאות המדומיינת שהיא יוצרת. למרות התפרעות הכתבים, נושא עזה שב וצנח, והעולם שב לעסוק בסכסוכים שהם הרבה יותר גדולים והרי אסון במזרח התיכון ובאוקראינה. הפתיחות של מצרים וסעודיה כלפי ישראל, מעידה שהסכסוך שלנו הוא כבר שולי ונגזר מן הסכוכים השיעי-סוני והפנים אסלאמי, והסעודים אומרים זאת בפירוש. כמו שחלק מן הציבור בישראל מתפכח עכשיו מאשליותיו, כך קורה גם במערב, וראינו שבאותן הפגנות “פרו פלסטיניות” מדובר בעצם בהפגנות של מוסלמים, לעיתים גם נגד המדינות המערביות בהם הם חיים. זו כבר אנטישמיות, וכך צריך לחשוף אותה.
אין כמעט לחץ על ישראל, המחריבה בניינים אדירים בעזה, משום שרבים מבינים במערב שישראל נלחמת גם את מלחמותיהם. תופעה כזו לא ראינו במלחמות הקודמות, והשתיקה הזו מטריפה את “הפלסטינים” שהתרגלו לראות את עצמם כבן היקיר של המערב, במיוחד את אבו מאזן שמרגיש, ובצדק, כאדם המיותר ביותר במזרח התיכון, אך גם את ח’אלד משעל. כל זה מעיד על שינוי אסטרטגי כלפי ישראל, שכמו כל שינוי, הוא איטי וזהיר. כן, דגלי השינוי מתייחסים גם אלינו, וכצפוי, לטובה. לראשונה נפתחות עבורנו אפשרויות עולמיות אדירות, שכן רבים מבינים עכשיו שישראל היא נכס, אולי היחיד שנותר במזרח התיכון המסוכן גם להם. “פלסטינים”? המצאה שעבר זמנה. הליכה של אבו מאזן לאו”ם? “גיבור” של העבר, עם כלים של העבר.
באיזור שלנו, כולם משתנים, כולם משקרים, כולם מפחדים, ולכן מבחינתנו: Fidite Namini, כלומר – “אין לבטוח באיש”, ובתרגום קצת יותר חופשי: “בכל פעם שתסמכו על מישהו – תאכלו אותה”.
ישראל כבר מצפה שכל אחד מהם ימלא את חובתו להיות בלתי צפוי.
אך מה מוזר? שכולם, אבל כולם, במזרח התיכון, באירופה ובארצות הברית בסך הכל סובלים, ומניפים דגל של איקס אדום, על רקע לבן.
◄כדי להנות מן המאמרים המיוחדים של האתר, כדאי להצטרף אל מועדון Gplanet Prime. המינוי הינו לחצי שנה או לשנה. במסגרת המינוי קוראים את כל המאמרים הסגורים שפורסמו עד היום, וממשיכים קדימה לתקופה נוספת. ניתן לקרוא את תנאי הרישום ולהירשם – כ א ן.
◄אני מבקש באופן אישי, מכל מי שכבר חבר במועדון Gplanet Prime, והמנוי שלו הסתיים, לחדש אותו. כדי לחדש את המינוי יש להכנס לקטגוריית “לחידוש מנוי קיים לחץ כאן”, או – כ א ן.
◄אם ברצונכם לשלוח את המאמר הזה לחברים, עושים זאת באמצעות הכפתור “המלץ לחבר”, בדף הזה, למטה.
◄למבקשים לקבל התראות על כל מאמר חדש שעולה ישירות אל המייל האישי, עושים זאת – כ א ן.
[face-book-like]
