מאת ד”ר גיא בכור
אימפריות בתולדות העמים אינן נמוגות; הן ממשיכות לקנן בלב כקפסולות זיכרון, המתקיימות כחלום בלתי מושג לתחייה, בעיקר בימים של מחסור וצרה, ואין כמו האימפריות הרוסית והטורקית-עות’מאנית כמי שחיות עכשיו בלב, וכמהות לחזור אצל רבים, ויחד עימן זיכרונות דהויים מן עבר. זיכרון כזה, אשר תמיד יחיה, הוא הקרב על העיר איזמייל. זהו אחד משיאי העוינות בין שתי האימפריות השכנות בים השחור, שהחלום לשעתקן מחזיר בהכרח גם את צללי ההיסטוריה; ניצחון לזה והשפלה לזה.
לאחר שרוסיה שבה וכבשה את הים השחור עם קרב טונדרה (1790), נותרה העיר האסטרטגית איזמייל (Izmail) על שפך נהר הדנובה לים השחור (כיום בדרום מערב אוקראינה) כמוקד אחיזה טורקי מבוצר. הנסיך הרוסי גאורגי פוטמקין הטיל על העיר מצור מאז מרץ 1790, אך לשווא. מי שנבחר לבצע את המשימה הבלתי אפשרית היה הגנראל סובורוב.
בעיר המבוצרת ישב חיל מצב טורקי של 35,000 חיילים, שהיה מוקף בששה וחצי ק”מ של חומות עפר וחפירות, עם 200 רובים להגנה וכן ספינות קרב טורקיות על מימי הנהר. סובורוב שיגר שני גדודים למערב ולמזרח העיר כדי לתפוס את השטח, ו- 30,000 חייליו התכוננו לתקוף.
בחצות של ה- 21 בדצמבר 1790 התחילה הארטילריה הרוסית להרעיש את העיר עד לשעה 3 לפנות בוקר. בחמש וחצי עם שחר החלה מתקפת הבזק (בציור למעלה).
ששה טורים תקפו מצפון, ממזרח, וממערב, וספינות נחיתה מן הנהר מדרום. החדירה המהירה ביותר היתה ממערב וממזרח, שם הרסה הארטילריה את חומות העפר, והאיטית ביותר היתה בצפון, שם החומות לא נפגעו. בשעה 8 בבוקר החלו הרוסים נכנסים אל העיר איזמייל מכל הכיוונים, ומתקדמים בית אחר בית. בשעה 11 העיר כולה נפלה.
התוצאה מבחינת הטורקים היתה מזוויעה, והם לעולם לא ישכחו אותה: 26,000 חיילים טורקיים נהרגו או נטבחו בקרב הקצר הזה, ועוד 9,000 נפלו בשבי. את שלושת הימים שלאחר מכן בילה הצבא הרוסי המנצח בשוד אלים של העיר, ובביזת רכושה. איך הורגים 26,000 איש בלילה ובבוקר אחד? המחזות היו כנראה איומים.
כל עוד שרטט אטאטורק קו חיץ ברור בין העבר האימפריאלי של ארצו לבין טורקיה המודרנית, וכל עוד התעסקה רוסיה עם עצמה, שתי המדינות בהחלט נראו כמתקרבות בשנים האחרונות. אך כאשר הצאר ולדימיר פוטין מבקש לכונן את האימפריה הרוסית, והשולטאן טייפ ארדואן מבקש לכונן מחדש את האימפריה העות’מאנית, שנאות העבר שבות וצפות. חידוש השאיפות האימפריאליות מחזיר גם את סכסוכי העבר, שאף פעם לא נעלמים. אלא שבשני המקרים מדובר באימפריות שהן כבר מדומיינות; באיזה “רייך” היסטורי. רוסיה אינה אימפריה אלא אימפריה של העבר, וטורקיה אינה אימפריה, אלא מדינה מבודדת כיום, הנמצאת בסכסוך עם מדינות רבות, ואפילו ערב מלחמה עם שכנותיה. שתיהן סובלות מילודה מידלדלת, ובעולם טכנולוגי מתקדם, שתיהן מעצמות של Low Tech, לא High Tech.
ועדיין, למרות שאלה אימפריות מדומיינות, הן שבות ומתגוששות על הגמוניה בים השחור ובמזרח התיכון, כמו בימים הטובים. הצאר נגד השולטאן, והשולטאן נגד הצאר, סיבוב נוסף.
1 פוטין וארדואן דומים בדרך ההתנהלות שלהם: שניהם עלו במה שמתואר כבחירות דמוקרטיות, תוך דיכוי מתגבר של זכויות האדם בשתי המדינות. אך שניהם הצליחו להשיג שגשוג כלכלי, ולכן זכו בהכרת התודה של המליונים הפטריוטיים. שניהם מדברים על תחיית אימפריות העבר, דבר שמצית את דמיונם והתלהבותם של רבים. ושניהם יודעים ששום אימפריה לא יוכלו להחזיר, לכל היותר את זיכרונותיה הדהויים. אך אם כל אחד מהם שואף לעוצמה איזורית, בסופו של דבר הם יתגוששו, וכך קורה. מעצמות הרי שואפות להגדיל את כוחן כל העת.
2 בימי מדבדב כנשיא, רוסיה וטורקיה התקרבו מאוד, עם ברית ברורה של אינטרסים. כשלושה מליון תיירים רוסיים מבקרים בשנה בחופים הדרומיים של טורקיה, וזו האחרונה רוכשת כ- 60% מן ה גז שלה מרוסיה, דרך חברת הגז הממשלתית של רוסיה, גזפרום, בצינור שעובר דרך הבלקנים. שתי המדינות הסירו את הצורך בויזה עד לחודש ימים, ורוסיה אמורה להקים את תחנת הכוח הגרעינית הראשונה של טורקיה. במילים אחרות, הן זקוקות זו לזו, עד שהגיע פוטין, והיחסים החלו להידרדר, עד לשיא הנוכחי. הכבוד האימפריאלי של שני הצדדים פוגע באינטרסים האמיתיים שלהם.
ב- 3 באוקטובר לפני שנה הודיעה טורקיה שלא תחדש את חוזי אספקת הגז מרוסיה החל מ- 2013. הסיבה לכאורה היתה המחיר, אך הסיבה האמיתית היתה ההתרחקות בין שתי המדינות, והרצון של כל אחת מהן להחליש את רעותה. ואכן, הצעד הזה הרגיז מאוד את הרוסים.
ומנגד, ב- 16 בספטמבר אשתקד דווח ששמונה סוכנים חשאיים רוסיים חיסלו באיסטנבול שלושה מוסלמים צ’צ’נים. בטורקיה יש אהדה גוברת כלפי המוסלמים ה’צצ’נים, אוייביה של רוסיה, והטורקים זעמו על החיסול שנעשה על אדמתם. הרוסים, במקביל, אינם אוהבים את הבחישה הגוברת של טורקיה במוסלמים בכל מקום, תוך עידוד קבוצות של “האחים המוסלמים”, למשל בבוסניה, בעוד הרוסים תומכים בסרבים, כמובן.
4 רוסיה מלווה כספים גדולים לקפריסין היוונית, למנוע את נפילתה הפיננסית, אם תקרוס יוון. מדוע? משום שקפריסין הפכה למכבסת הכספים של האליטה הרוסית. הכסף הגדול (בעיקר כספי הנפט והגז) יוצא מרוסיה לבנקים הקפריסאים, שם הוא מולבן, וממשיך לבנקאות העולמית כשהוא נקי. גם הפעילות הזו עוררה זעם בטורקיה, הפועלת להחליש את קפריסין היוונית.
5 ואז הגיע עניין סוריה, ופוצץ את היחסים. רוסיה תומכת מובהקת ונאמנה בבשאר אלאסד, וטורקיה תומכת מובהקת של המורדים נגדו; שתי תמונות ראי. רשת אלערביה חשפה לאחרונה את מה שכבר כתבתנו בג’יפלאנט פריים (27.6.12), שרוסיה היא זו שהורתה לסוריה להפיל את מטוס הפאנטום הטורקי בחודש יוני, ולחסל את טייסיו. אלערביה חשפה כמות גדולה של מסמכי הבולשת הסורית, ושם נראה בבירור הקו הרוסי האנטי-טורקי. טורקיה נאלצה אז לבלוע את העלבון על הפלת הפאנטום, בניגוד להרגליו הצעקניים של ראש ממשלתה.
רוסיה רואה בבשאר אלאסד הוכחה לכוחה המעצמתי, בעוד שטורקיה מנגד רואה במורדים הסורים עדות לכוחה המעצמתי. רוסיה רואה במורדים סכנה לעצמה, בהיותם חלק מן האחים המוסלמים ואלקאעדה העולמית, בעוד שטורקיה רואה בבשאר סכנה עבורה, בהיותו קשר לקשר השיעי עם איראן ועיראק. רוסיה רואה בטורקיה כמי שמחלישה אותה, בעוד שטורקיה רואה דווקא ברוסיה כמי שמחלישה אותה.
שתי המעצמות האלה בעיני עצמן מבינות שכוחן גדל במזרח התיכון משום שמעצמה אחרת, הגדולה ביותר, נעלמה מן הסביבה: ארצות הברית של הנשיא אובמה. ספק אם היה מתרחש עימות כזה, רוסי-טורקי, לו ארצות הברית עדיין היתה בעוצמתה העולמית. אך היא נטשה, ועל הואקום שנוצר מתקוטטים פוטין וארדואן.
“להתראות הנשים הסלאביות” היה שיר פטריוטי נפוץ, שנכתב ברוסיה לפני המהפיכה (1912), כאן בביצוע הנכון, ולא זה של הצבא האדום מאוחר יותר. שירם של הגברים הנפרדים מנשותיהם עם היציאה אל הקרב. “עורי אדמת רוסיה, הגני על גבולך! הילחנו שירים רבים בליבנו, המהללים את שדות המולדת”. התעתוע תמיד גדול מן המציאות; הכבוד הלאומי גדול מן האינטרס.
רוסיה מתרפקת היום על האימפריה של פעם, זו הרוסית או הסובייטית, והעבר הופך בכך לחומר הגלם ממנו יתפר העתיד. אך פוטין יצטרך להקריב הרבה מאוד כדי להגשים חלום, שהוא בלתי ניתן להשגה.
כדי להנות מן המאמרים המיוחדים של האתר, כדאי להצטרף אל מועדון Gplanet Prime. המינוי הינו לחצי שנה או לשנה. במסגרת המינוי קוראים את כל המאמרים הסגורים שפורסמו עד היום, וממשיכים קדימה לתקופה נוספת. ניתן לקרוא את תנאי הרישום ולהירשם – כ א ן.
6 רוסיה לא אהבה מלתחילה את איומיו של ארדואן כנגד בשאר אלאסד, והיא הזהירה אותו מספר פעמים לחדול ממימון ואספקת “הצבא הסורי החופשי” בסוריה, אך ללא הועיל. בינתים הצבא הסורי הפגיז מטרות בתוך טורקיה, וזו הגיבה בירי מקביל לסוריה, ובתגבור כוחות על הגבול. הרוסים הזהירו שוב את טורקיה לבל תעז להיכנס למלחמה עם סוריה, אך ארדואן התעלם מן האזהרות, שנעשו בצינורות דיפלומטיים. רוסיה סירבה לגנות את סוריה לאחר שפגזים סורים נחתו בשטח טורקיה והרגו חמישה כפריים, והטורקים זעמו מאוד. הטינה בין שני הצדדים הלכה והצטברה.
7 ביום רביעי שעבר יירטו הטורקים מטוס נוסעים סורי שעבר בתחומם בידי מטוסי קרב מסוג אף-16 טורקיים. על המטוס שהיה בדרכו בין מוסקווה לדמשק, ועבר בשמיים הטורקיים, היו אזרחים סורים ורוסיים. הרוסים השתוללו מזעם, בעיקר מן הפומביות המשפילה שארדואן נתן לפרשה. הם ראו בכך פרובוקציה טורקית מכוונת בסגנון ארדואן, בדומה למאוי מרמרה. בינתים ארדואן טען שעל המטוס התגלו אמצעי לחימה, בעוד שהרוסים טענו כי מדובר בחלקי רדאר, ולא תחמושת או אמצעי לחימה. ארדואן השיב להם ורמז שהם משקרים. רוסיה טענה שביירוט הוצבו חיי אזרחיה שעל המטוס בסכנה, ולוחמת המלל נמשכת באזהרות ובהטחת עלבונות. התקשורת הרוסית יוצאת נגד טורקיה, וההיפך.
8 הטורקים ניסו להפעיל את נאט”ו, שמחוייב לצאת להגנת כל מדינה החברה בו, וזאת כדי להרגיז עוד יותר את הרוסים, שאכן התרגזו. נאט”ו נתפס עד היום כאויב של רוסיה בעיני פוטין. אלא שנאט”ו ממש אינו שש להתערב במה שקורה בסוריה, חוץ מסימפתיה לטורקיה, וכך נשאר ארדואן לבד.
9 ההימור של ארדואן: הוא פתח במלחמת מילים נגד רוסיה, אותה הוא מאשים בהשארת משטר בשאר אלאסד בחיים. הוא קורא לשנות את הרכב מועצת הביטחון כדי לבטל או למזער את כוחן של רוסיה וסין, התומכות באסד, מהלך שאין לו בו כמובן שום סיכוי, והוא לועג לרוסיה כמעט בכל הזדמנות. בקרמליו שומעים וזועמים. פוטין דחה את ביקורו בטורקיה ל- 3 בדצמבר, אם בכלל (הסיבה הרשמית שנמסרה לדחייה: “עומס ייתר”), ויתכן שמשטר התיירות ללא ויזה יבוטל חד צדדית בידי הרוסים, כדי להעניש את תעשיית התיירות הטורקית. ארדואן מנסה להחליש את האימפריה הרוסית, והיא עושה לו בדיוק את אותו דבר; אך שניהם מפסידים.
בכך חושף את עצמו ארדואן לחזית צבאית רוסית-סורית-איראנית-עיראקית-כורדית, והדברים נראים במסלול של התנגשות שיהיה קשה להימנע ממנו. הרי סכסוך הדמים בסוריה רק הולך ומחריף. בינתיים ברחובות הערים הגדולות בטורקיה עשרות אלפים מפגינים נגד ארדואן “שמבקש לסבך אותנו במלחמה”, כך שהוא מפסיד גם בזירת הפנים, לא רק החוץ. שום אימפריה אין כאן. ורוסיה? היא חושפת את הקרב הכמעט-אבוד שלה מראש לטובת הקצב מדמשק, ומגוננת על מה שלא ניתן עוד לגונן עליו, ועוד מבקשת לזכות באהדת העולם. כך מחבלת רוסיה בטורקיה, וזו ברוסיה הדדית. הצאר נגד השולטאן והשולטאן נגד הצאר, בניגוד לאינטרסים של מדינותיהם, לחרדת ליבם של אזרחיהם, שעוד ישלמו את מחיר המגלומניה.
10 עצם החשיבה המעצמתית מובילה לקונפליקט ולהתנגשות, שכן היא גדולה מן המנהיג עצמו; כאילו רוחות העבר וחזיונות הכוח כופים אילוץ דטרמיניסטי על מקבלי ההחלטות; כאילו הם מניעים אותם כבובות. “הואיל ומטרתה של רומא היתה האימפריה והתהילה, ולא השלווה, היא לא היתה יכולה לדחות את המשימה הזאת”, כתבו גיבון ומקיאוולי על מלחמותיה של רומא; Bellum se ipsum alet, “המלחמה מזינה את עצמה”. במילים אחרות, המחשבה האימפריאלית, מדומיינת או לא, היא בעצמה יוצרת מצבים; היא דוחפת והיא מסיתה; היא מאיצה בארדואן ופוטין, וכמעט כופה עליהם כיצד לפעול. אולי, בעצם, כיצד להתרסק.
