מאת ד”ר גיא בכור, אוניברסיטת הרווארד, בוסטון
“למען השם, תתעשתו כבר! ואל תסתכלו על הדברים בצורה כל כך קודרת.
צעד ראשון של הססנות ומבוכה יוצר רושם עלוב בצבא.
הצעד השני הוא מסוכן, והשלישי יהיה כבר גורלי”.
המלך הפרוסי פרידריך הגדול (1712-1786) לגנראלים שלו
אני נמצא כבר כחודשיים בארצות הברית, משועשע עד כמה אנחנו לא מעניינים כאן אף אחד.
חדשות מישראל כמעט ולא קיימות במדיה האמריקנית, וזה טוב. גולדסטון? מי שמע על כך בכלל. רק כאשר פורסם הוידאו של גלעד שליט זה זכה לכמה שניות של עניין. תורכיה? שום דבר. את מי זה בכלל מעניין? איראן מסוקרת בנושא הגרעיני, גם כן בשולי החדשות, לא מעבר לכך. אנחנו כמעט ולא קיימים.
אבל, כאשר אני פותח את אתרי האינטרנט הישראליים, אוהו.. הילולת הרחמים העצמיים, החרדות המבוכה והפחדים בעיצומה. מה יהיה? אחד כותש את השני, בעלי טורים נסחפים, פרשנים הולכים לאיבוד. שונאים אותנו בכל העולם, והשמיים נופלים. אנטישמיות, מצוקה ומבוכה. יש מביניכם השולחים אלי אימיילים על סוף המדינה, מדינת החשמונאים, ומה לא. אנחנו שקועים בביצה המרקיבה שלנו, ולא יודעים שבעצם, אנחנו לא כל כך מעניינים את האחרים, מה לעשות. אנחנו לא מרכז העולם.
ולכן, טוב לקחת קצת מרחק, כדי לראות דברים בצורה ברורה יותר, ולקבל קצת פרספקטיבה. אך מה קורה בארץ? מתרחשים תהליכים הרסניים ומדאיגים, המכרסמים מבפנים. החברה הישראלית נכנסה שוב לסחרור עצמי, כמו לאחר מלחמת לבנון האחרונה, מה שמחייב את Gplanet להתערב מחדש.
כיוון שהשמאל הפוליטי בישראל והתקשורת המימסדית תומכים לכל דבר בעמדות האנטי-ישראליות המושמעות יותר ויותר מסביב, הם מעצימים את הביקורת על ישראל באופן מלאכותי. בכך הם מרגישים ביקורתיים לממשלה לה הם מתנגדים, מרגישים כאנשי העולם הגדול, וואספים אמריקנים, ליברלים נאורים, מה אתם יודעים, מעל לאותה “ישראל של מטה”, המזרחית, הימנית והדתית, ממנה הם סולדים.
ולכן, כל רסס ביקורת של במאי שאיש לא שמע עליו מדרום דקוטה התחתית, שהתבטא לאיזו תחנת רדיו מקומית משמימה, מייד יקבל אצלנו כותרת גדולה; כל אימרה של אחרון הח”כים הערביים מיד תובלט בשמחה, עם תודת המערכת; כל איום תעמולתי של ארגון פלסטיני יופיע ככותרת ראשית, ותמיד עם התוספת: “בישראל מודאגים”. מי זה מודאג? ובכן, אני לא מודאג.
הדבר מופיע בעיקר באתרי האינטרנט, החיים מן המחלוקת והמדון, בעוד שאני חי מן ההשלמה והביטחון. בהמשך אתייחס עוד לתופעת האינטרנט כאן.
כתוצאה מכך מתקבל רצף יומיומי, שעה אחר שעה, של כל שונאי ישראל, המבטאים עצמם לדעת נגדה, וכל זאת בתקשורת הישראלית. למי שעוקב רק אחריה אכן מתקבל הרושם שהעולם כולו מאוחד נגדנו. ומשום שהציבור חושב, בטעות, שלתקשורת שלו איכפת ממנו, הוא מקבל את הרושם המוטעה הזה, ונכנס ללחץ. הכל אבוד! והשמיים נופלים, יהודים, גוואלד, צריך לוותר על כל העמדות, “לפתוח את המעברים לעזה”, לשחרר את כל האסירים, והעיירה בוערת.
כך החברה הישראלית נכנסת לסחרור עצמי מדאיג, שנגרם במו ידינו שלנו, ובכך אנחנו מתישים ומחלישים את עצמנו מבפנים.
פרויד כבר כתב שכאשר האירועים מפחידים אותנו, הדמיון שלנו מתחיל לעבוד, וממלא את מוחנו באינסוף חרדות. החרדות כבר מזינות את פעילותנו, ואנו נכנסים לסחרור שלעיתים אין ממנו מוצא. זוהי מחלה לאומית, שיש לה תרופה.
לאציל יפני בן המאה ה-18 היה מכין תה, ויום אחד הוא ביקש ממנו להתלוות אליו לעיר הגדולה אדו (לימים טוקיו). הוא רצה להשוויץ בפני חבריו במכין התה המקצועי שלו. מכין התה ידע הכל על טקס התה, אך לא מעבר לכך. כפי שכללי הטכס מחייבים, מכין תה צריך להתלבש כסמוראי, כלוחם יפני.
יום אחד, כאשר מכין התה צעד ברחוב, הוא נתקל בסמוראי אמיתי, שהזמין אותו לדו-קרב. מכין התה לא היה לוחם, ולא ידע דבר על אמנות החרב, והוא אף הסביר זאת לסמוראי, אז זה לא היה מוכן להקשיב. אם אתה לבוש כסמוראי, עליך להילחם, כגבר!
לדחות את ההזמנה משמעה ביפן להמיט קלון על משפחתך ועל אדונך, ולכן הוא נאלץ לקבל את ההזמנה, למרות שמשמעות הדבר היא מוות בטוח. הוא רק ביקש שהקרב ייערך למחרת, והבקשה התקבלה.
מגיש התה היה קרוב לפאניקה, והוא רץ לבית ספר קרוב לסייף. אם נגזר עליו למות, לפחות שייעשה זאת בכבוד. מנהל בית הספר לא היה מקבל לעולם אדם ללא המלצות, אך נואשותו של מגיש התה נגעה לליבו. הוא הסכים ללמד את מגיש התה את אמנות המוות, אך קודם כל ביקש שיגיש למענו תה.
האיש שלנו ביצע את הטכס כנדרש, בשקט, בריכוז ובשלווה. כאשר מנהל בית הספר ראה זאת הוא צעק: “אינך צריך ללמוד את אמנות המוות! המצב הנפשי שלך כעת מספיק להתמודד עם כל סמוראי. כאשר תראה את האויב שלך, הרגש כאילו אתה מגיש תה”.
הטקס נגמר, ומגיש התה חש שהוא מוכן למות.
למחרת נדהם הסמוראי לגלות באיזו שלוות נפש פולחנית עומד האיש מולו, מוריד לאט לאט את המעיל שלו, ואוחז לאיטו בחרב. אולי, שאל הסמוראי את עצמו, מגיש התה הזה הוא בעצם אוחז חרב מיומן, מאסטר גדול, שיחסל אותי?
הוא השתחווה בפני מגיש התה, ביקש סליחה על התנהגותו יום קודם, ומיהר ללכת משם.
***
התקשורת הממלכתית שלנו, המעצימה בשמחה כל בדל ביקורת על ישראל, נקלעת לסתירה פנימית איומה, מתחום הפסיכואנליטיקה.
הם נגד ישראל, אבל באותו זמן הם נגד עצמם, שכן הם ישראל. זוהי שנאה עצמית, והיא ראויה לרחמים, כפי שהיו באירופה יהודים ששנאו את היהודים, וכבר כתבתי על השנאה העצמית של אוטו ווינינגר, והקולנוע הישראלי. עלינו לאבחן את הבעיה, לזהות אותה, להגדיר אותה בשם, ופשוט להתרחק ממנה.
ואם לא תיצפו במהדורות החדשות הישראליות, מה כבר יקרה? רק תרגישו יותר טוב, מה גם שאתם לא מפסידים את “החדשות” אלא את הדרך בה בחר מישהו להציג לכם את החדשות.
עידן האינטרנט מלבה את החרדות, הספקנות וחוסר האונים. כיוון שהם מיידיים ואנונימיים, וכותבים מהמיית ליבם, מן הרגש, אנשים מקרינים החוצה את הפחדים שלהם, ובאופן מצטבר ויומיומי הדבר הופך למאסה חברתית קריטית. המאסה הזו מעודדת את התקשורת להמשיך בהצלפות, שכן יש לזה רייטיניג. ובמקביל, ההצלפות מלבות את חרדת הטוקבקים. וחוזר חלילה. כך מתקבלת מכונת האצת חרדות, מן “פרפטום מובילה”, מכונת נצח, המלבה את הסחרור החברתי. זה לא טוב.
אנא, זיכרו את הדבר הבא, ובכך נקבל פרספקטיבה ונבלום את הסחרור: מעולם, מעולם, בתולדות עם ישראל לכל דורותיו, שלושת אלפים שנה של קיום יהודי, מאז דוד המלך, לא היה מצב היהודים טוב כפי שהוא היום. עם מדינה עצמאית, חזקה, עשירה, רוחנית ומכובדת, עם יותר מששה מליון יהודים החיים בה, ובעתיד גם עשרה מליון, ועם פוטנציאל עצום של ידע, כישרון וחוכמה. כבר שני עשורים שישראל לא נתפסה כל כך חזקה באיזור שלנו, כמו היום, לכן האויבים שלנו מודאגים ולחוצים. הם המודאגים ולחוצים. עם עוד קצת תיקונים, וזו תהיה מהמדינות המובילות בעולם. זיכרו זאת תמיד.
אני לא דורש מן התקשורת לייצב את מצב הרוח, זה אינו תפקידה, ואני כבר לא מצפה ממנה לדבר. אך זה, למשל, תפקידו של האתר הזה. לשם כך בדיוק, בסבב הקודם של הפרנויה, הקמתי את Gplanet, לאחר מלחמת לבנון האחרונה. לא פעם עמדתי מול גלי ההחרדות, ותמיד כמו חומה בצורה. בבקשה, מה שסימנתי לכם בכחול הוא תזכורת לגל קודם, שבו נכנסנו לחרדות כוזבות, ושבו, כרגיל, הציבור שלנו נכנס לסחרור עצמי מדומיין. היה זה כאשר התקשורת סיפרה לכם שחיזבאללה “השתלט על לבנון”.
חומה בצורה? למדתי את זה מהיצ’קוק.
זוכרים את הסצנה המפורסמת של המגדל בסרט ורטיגו (Vertigo, 1958) של היצ’קוק? בעצם שום דבר לא אמיתי כאן, ולא באמת מתרחש: הבלש “סקוטי”, שיש לו סחרחורת קשה בשל פחד גבהים, רואה במגדל הפרעה קשה ומעוררת חרדה ועינויי הנפש, למרות שמדובר במגדל תמים. הוא רואה את גופת מדלן, המתאבדת בקפיצה מן הגג, כשלמעשה שום דבר אינו נכון. זו אינה מדלן, היא לא מתאבדת, הוא בכלל לא דיבר עם מדלן האמיתית, אלא עם מישהי אחרת, וסיוט המגדל בנפשו של סקוטי הוא נורא, בשעה שמדובר במקום פסטוראלי ושליו. הכל נמצא בנפשו פנימה, בסחרחורת הסובייקטיבית שלו, ובלי שום קשר למציאות.
ובכן, אבוי, אנחנו הבלש סקוטי. לפחדים שלנו אין הרבה עם המציאות מסביב. אנחנו בעיקר ממציאים אותם. אגב, גם הסרט הקלאסי הזה היה בבחינת אילוזיה בראשיתו. הביקורת קטלה אותו כאחד הסרטים הגרועים ביותר שנעשו. נו אז מה, זה הזיז הרבה להיצ’קוק? הוא ידע שהוא צודק.
מי שראה את אלפרד היצ’קוק (1899-1980) מביים על סט הצילומים של אחד מסרטיו, תמיד התאכזב. היינו מצפים שבמאי סרטי האימה והפחד יהיה כמו כדור של אנרגיה, שישאג בעת הבימוי, יכעס, יחלק הוראות לשחקנים, שתתרחש מהומה סביב, כמו בסרטיו. אבל לא.
בעת הבימוי, היצ’קוק היה יושב בשלווה מוחלטת בכיסאו, כמעט לא זז, לעיתים נראה שהוא כאילו מנמנם. כאשר צילמו את הסרט “זרים ברכבת” (1951) השחקן Farley Granger חשב שהתנהגותו המנומנמת של היצ’קוק מעידה על כך שהוא אולי כועס, ולכן שאל אותו אם הכל בסדר. “או”, ענה לו היצ’קוק, “אני כל כך משועמם“.
היה קשה לצוות, לשחקנים, לצלמים ולצוות האדיר להבין איך אדם שעושה עבודה כל כך מתישה, יכול להישאר כל כך רגוע ואפילו מנותק. חלק חשבו שזה אופיו, אחרים אמרו שזה גימיק, מסיכה. רק מעטים ידעו את האמת.
לפני שהחלו הצילומים היצ’קוק עבר על כל הפרטים הקטנים ביותר, כך שהכל הוכן על ידו מראש בקפידה רבה, ולא נשאר מקום לשום טעות. הוא היה בשליטה מוחלטת: שום שחקנים נסערים, שום פאניקה של ארט דירקטור, שום מפיק מנדנד לא היו מסוגלים לעצבן אותו או לשנות את תוכניותיו המושלמות. כשהוא חש בטוח עם כל שהכין, עד לפרטי הפרטים, הוא יכול היה להישען אחורה ולנמנם בזמן הצילומים. כמו מגיש התה היפני, הוא היה עכשיו בטוח בעצמו. היו לו פני בודהה.
היצ’קוק היה מתחיל עם התסריט. ספר קיים, או שהוא הכין אותו. הוא שלט בכל מילה ואות בתסריט, אותו כתב עם הסופר, הוא בנה את הסצנות במוחו. כאשר ישב עם הסופר סמיואל טיילור על תסריט הסרט “ורטיגו” הוא כבר תאר באוזניו את הסצינות בצורה הכי חייה שאפשר. לאחר מכן הוא עיבד את התסריט לזוויות צילום, מצבי מצלמה, תאורה, ובניית הסט. יש במאים שמצלמים מכמה זוויות, ואחר כך בוחרים בעריכה. לא היצ’קוק. הוא ביים פעם אחת, בדיוק כפי שרצה. שום דבר לא הושאר ליד המקרה, והוא לא הסכים לשום שינוי. כדי לבנות את הסט לצילומים, היצ’קוק היה נותן למפיקים שירטוטים מדוייקים, רהיטים, שטיחים, הכל. הוא היה בטוח תמיד בעצמו, לא הקשיב לשום ביקורת מסביב, או טרוניות.
היצ’קוק נכנס לקרב רגוע ומוכן. נפילות והפתעות תמיד יהיו, אך כבר חשבתם עליהן מראש, ויצרתם אלטרנטיבות. כאשר מסביב יעלו הספקות, החרדות השאלות, ההתמרמרויות והספק העצמי המכרסם, אנחנו כחברה צריכים להניד בראש, כאילו אנחנו מקשיבים, אך המשיכו בשלכם. הרוגע הזה יקרין על הסביבה שלנו כולה. אנחנו יודעים שיש בעיות, צפינו זאת מראש, ויש לנו דרכי התמודדות.
בזמן הקרב, ואנו בקרב, כל כך הרבה דברים קורים, אנשים נכנסים לפחדים, לעיתים לפאניקה, עד שאפשר לאבד את המטרה ואת התוכניות. פתאום כבר לא רואים את היער, אלא רק את העצים הגדולים. אז לשחרר את כל האסירים! לפתוח את המעברים! לוותר על הכל! הצילו!
היצ’קוק תמיד ראה את היער כולו, את המערכה כולה, את התמונה כולה בבהירות. הוא סירב בעקשנות להיכנס ללחץ, והוא ניצח. ותמיד עם קורטוב של הומור.
למה שלא נלמד ממנו?
“גבירותי ורבותי, ערב טוב” 🙂
