הכספת
מאת ד”ר גיא בכור
בשנת 1974 מכרה חברת המכירות הפומביות סות’ביס איזשהם “דפי הגהה של חלק מושמט מתוך ‘בארץ המראה’, עם תיקונים בכתב ידו של המחבר לואיס קרול, בדיו שחורה. החלק המדובר מכיל אירוע שבו פוגשת אליס בדַבור רע- מזג”.
דברי ההסבר האלה נכתבו כלאחר יד, מבלי להבין מהי הסנסציה העצומה, המסתתרת מאחורי מילים אלה. עד שהמכירה הזו הפכה לפתע לאירוע אדיר לכל אוהבי הספרות האנגלית, שכן, בלי משים, נחשף הפרק האבוד מתוך ספרו השני של לואיס קרול “אליס בארץ המראה”.
עד למכירה הפומבית הזו, לא היה ידוע על פרק שחסר בספר, מלבד מה שכתב עליו סטוארט דודסון קולינגווד, אחיין של לואיס קרול, בביוגרפיה שכתב על דודו בשם “חייו ומכתביו של לואיס קרול”.
הוא כתב שם: “הסיפור, כפי שנכתב במקורו, הכיל שלושה עשר פרקים, אבל הספר המודפס כלל שנים עשר בלבד. הפרק המושמט הציג בפנינו דַבור (צירעה, Wasp), בדמות שופט או עורך דין, אלא שהמאייר של הספר טען כי לצייר דבור בפיאה נוכרית הוא מעבר ליישומיה של האמנות”.
הפרק נגנז אם כן, ונתגלה מחדש, כשהוא ממש מועמד לדפוס.
כבר נזקקתי לשירותיה של אליס ולמלחמות שלנו, בשיר הנפלא על הפטעוני, כאשר ביקשתי להראות שאנו שוגים לגמרי בהבנת הצד השני, ולמעשה אנו מביטים על המזרח התיכון מוכי סנוורים, כעל ארץ המראה. רואים את המילים והמעשים, ולחלוטין איננו מבינים למה הכוונה. הנה לנו שוב, אחד השירים החשובים שנכתבו אי פעם בספרות האנגלית:
פִּטְעוֹנִי
תרגום: אהרון אמיר
בְעֵת בָשָק וּשְלֵי פַחְזָר,
בּאַפְסֵי חָק סָבְסוּ, מָקְדוּ,
אוֹ אָז חִלְכֵן הָיָה נִמְזַר,
וּמְתֵי עָרָן כּרְדוּ.
”גּוּרָה בְנִי מִן הַפּטְעוֹן!
מֵחד-שִנּוֹ, חִיל-צִפּרְנוֹ!
מֵעוֹף-גִרְגִיר תָנוּס, צָעוֹן,
מֵחֶטֶשׁ בִמְגוֹנו!“
וְהוּא שָלַף סֵיפוֹ הָחַז,
נָד, חִפֵשׂ אֶת פְחִיק צָרָיו –
וְכה עָמַד בְצֵל זַמְזָם,
תָפוּס בְהִרְהוּרָיו.
עוֹדוֹ עוֹמֵד שְפֶה-הָגוּת,
וְהַפִטְעוֹן, עֵינָיו דּוֹלְקוֹת,
וִשְוֵשׁ בַיָעָר הַמָגוּד,
בּוֹעֵעַ וְנָקוֹט!
בִמְחִי חָזוּז – הָבֵס! הָבֵס!
תִכְתֶךְ הַסַיִף בְנִמְהַר!
נָטַל אֶת ראשׁ פִגְרוֹ הַזֵד,
וְאֶל בֵיתוֹ צָהַר.
”אַף קְטַלְתּוֹ, אֶת הַפִטְעוֹן?
אֲחַבֶקְךָ, יַלְדִי הַצָח!
הוֹ, יוֹם-צִלְהָה! יַבֵא! יַבּא!“
בְחֶדְוָתוֹ פָצַח.
בּעֵת בָשָק וּשְלֵי פַחְזָר,
בְאַפְסֵי חָק סָבְסוּ, מָקְדוּ,
אוֹ אָז חִלְכֵן הָיָה נִמְזַר,
וּמְתֵי עָרָן כֵרְדוּ.
ברשותכם אמשיך עם הדימוי הזה, כאשר נפנה גם אל הפרק האבוד, ואל תוכנו.
אכן, בעלילת הפרק שאבד אליס פוגשת בדַבור מר-נפש, הרוטן כל העת, ממורמר ולעגני, אם כי לעתים גם משעשע. אליס מקריאה לו מעיתון הדַבורים, כדי לעודדו:
“בעודם טועמים מן הדבשה, קרתה להם תאונה מצערת: שניים מן החבורה נכמנו”.
“הם מה?” שאל הדבור בקול נרגז מאוד.
“נכ-מנו” חזרה אליסה, מחלקת את המילה להברות.
“אין מילה כזו”, אמר הדבור.
“אבל בעיתון יש”, אמרה אליס בספק כלשהו.
“אז שתישאר שם”, אמר הדבור, מפנה את ראשו בכעס.
הדבור מצטער צער רב, על ששמע בקול מקורביו, גילח את שער ראשו, וחבש פיאה נוכרית צהובה, כמו של שופטים באנגליה. וכעת לועגים לו על הפיאה שלו, ואבוי, שערותיו אינן גדלות מחדש. אבל הוא הרי דבור עוקץ ואימתני, מטיל אימה ופחד!
במסגרת השיחה הוא שואל את אליס:
“יש לך פה כזה קטן… נגיד שהיית צריכה להתגונן, היית יכולה לנעוץ שיניים בעורף של היריב?”
“אני חוששת שלא”, אמרה אליס.
“זהו! זה למה שהלסתות שלך קצרות מידי”, צוהל הדבור, בלשונו העילגת.
ועכשיו התרגום: הדבור מתיימר להיות עוקץ, ארסי ומסוכן, אלא שבמציאות מי שמסוכן אילו הן דווקא הדבורים ממין נקבה. הן משתקות את הקורבן באמצעות עקיצה, עד שהן לועסות את גופו לעיסה המשמשת מזון לזחליהן. לעומת זאת, הדבורים הזכרים אינם עוקצים. בכמה זנים הזכר, אם תאחז בו בידך, ינסה להפחיד אותך בחיקוי כל תנועות העקיצה. הדבורים הזכרים, למרות שהם נראים מפחידים, אינם יצורים מזיקים. גם בפרק האבוד אצל לואיס קרול, פעל אפקט המראה, שבו מה שרואים אינו כלל מה שקורה באמת! ואת מה שקורה איננו רואים?
*
כתבנו באתר שוב ושוב כי בלי הסכסוך עם ישראל, אין זכות קיום לארגון כמו חיזבאללה. הארגון השיעי המקומי הזה חי מן העימות איתנו, ואנחנו באיוולתנו פרנסנו אותו יפה במשך 18 שנות נוכחותנו בלבנון.
כאשר צה”ל פינה לגמרי את לבנון במאי 2000 קרה לארגון הזה אסון: הוא איבד למעשה את זכות הקיום שלו. מן הסיבה הזו פנה נסראללה לחטוף חיילים בשנת 2000, לירות לעבר חוות שבעה או לעבר מוצבים באופן נקודתי. הוא היה חייב את הסכסוך כעילת קיום, אם כי על אש מבוקרת. לא היה לו שום עניין במלחמה.
זה לא הספיק. לפני כשנה וחצי העריך נסראללה: אנו זקוקים לגחלת שלוחשת טוב יותר, כדי שהסכסוך שלנו כולו יעמוד עליה; יש לחטוף חיילים חדשים. כך אירעה חטיפת רגב וגולדווסר, שהובילה למלחמה, שבה לנסראללה לא היה שום עניין. הוא רצה את החטיפה דווקא כתחליף למלחמה; כעילת סכסוך שתפרנס אותו ואת ארגונו. מן הסיבה הזו כתבתי שלא היה לו עניין לבצע מהלך חילופין, שכן הוא חטף כדי לשמור אצלו, לא כדי לשחרר.
כיוון שהמשא ומתן מדשדש, ואינו מפרנס כמותג את “חיזבאללה”, הבין נסראללה שיש לו בעיה. שבויים לא משמשים משענת לפרנס מאבק שלם. הוא היה חייב משהו גדול מהחיים, שיוכל לאגד גם בני עדות אחרות בלבנון מאחוריו.
ואז הגיע עניין מורנייה, ונתן לנסראללה את הרעיון המיוחל. להשמיד את ישראל! איך הוא לא חשב על זה קודם. לא עוד סתם שחרור אדמות, אלא ישר להשמיד את ישראל. זה הבסיס החדש שעליו יעמוד עכשיו קמפיין חיזבאללה, דהיינו מלמת בני האור (השיעים) בבני החושך (היהודים). זהו הספין החדש; ההברקה; הצעצוע החדש של נסראללה, עליו בכוונתו להעמיד את הפילוסופיה ואת תמצית קיום ארגונו. להשמיד את ישראל. עצם המילים הללו גורם לרטט של חדווה בגוום של ערבים רבים, בסיס לשיתוף פעולה אינסופי, ומטשטש זהויות מנוגדות בין סונים לשיעים, ומי לא.
כאשר נסראללה אומר להשמיד את ישראל, הוא מתכוון קודם כל לזירה הפנים לבנונית והפנים ערבית, שכן זהו מכנה משוף רחב דיו לשתף פעולה אפילו עם הנוצרים במדינה. ברור שיש בכך גם לוחמה פסיכולוגית כנגד היהודים (תמיד כיף להפחיד אותם), אך העיקר זו האג’נדה החדשה שלו ושל ארגונו. מעכשיו זו פרנסה בשפע לחיזבאללה. לא משנה שכבר רבים השתמשו בספין הזה בעבר, מאש”ף ועד לסדאם חוסין, במרחב שלנו הוא תמיד עובד!
יהיה מעשה נקם, או לא יהיה, זה בכלל לא חשוב, מבחינת נסראללה. הקמפיין החל, והוא עובד!
אבל אנחנו נזכור תמיד את הדבור הישיש והקרח, המתוסבך עם הפיאה הנוכרית שלו. הוא מתיימר להיות מסוכן, אך מי שקצת מכיר את חוקי הטבע יודע שאך חלש הוא ומסכן, מסובך ושקוע בתוך עצמו, למרות דיבורו החצוף והלוחמני. איך מקונן הדבור המסוכן/מסכן לאליס:
“הכל בגלל פיאה, בתי,
אשר צבעה צהוב בהיר”.
*
ובעניין נחשולי הלוחמה הפסיכולוגית הניתזים לעברנו יום יום מכיוון חיזבאללה, סוריה ואיראן, יש להציע מעכשיו “התראת לו”פ”. כמו הנקודה האדומה המופיעה בערוצי טלוויזיה כאשר יש אזעקה בשדרות, כך יש להדליק מעכשיו נקודה שחורה מהבהבת, עם השמעת כל נאום או הברקה חדשה של ציר הרשע, עם הכיתוב: “זהירות, התקפה פסיכולוגית“. לא מגיע גם לנו קצת מיגון?
* עוד על הפרק האבוד: “לואיס קרול, מבעד למראה ומה אליס מצאה שם”, מאנגלית רִנה ליטוין, עם הערות מאת מרטין גרדנר, וכן הערות ואחרית דבר מאת המתרגמת, הקיבוץ המאוחד, 1999.
אנא, סייעו לאתר ולעצמנו, ושילחו את המאמר הזה לחבר. עושים זאת באמצעות הכפתור “המלץ לחבר”, כאן למטה.
למצטרפים החדשים לאתר: ניתן להירשם ולקבל את המאמרים ישירות למייל שלכם. המאמרים ישארו אצלכם לתמיד. נרשמים – כאן.
ועוד דבר, האתר שלנו מתקיים בזכות המודעות המתפרסמות בו.
ישראל בארץ המראה
כשהאיראנים מאיימים על ישראל: למה הם מתכוונים?
החיים במטריקס
