הנס הישראלי, גן העדן האבוד, והשקל שלכם

מאת ד”ר גיא בכור

עם בוא החופש הגדול, כמידי שנה, ידעתי שתמיד יגיע הרגע: נוסעים לקיבוץ. לאבא היו שני אחים ואחות באחד מקיבוצי הגליל העליון, קיבוץ ידוע וגדול, וכמידי קיץ היינו עולים על אוטובוס אגד, אבא, אחי ואחותי ואני, כדי לנסוע לקיבוץ. אמא ראתה בכך בדרך כלל הזדמנות לנוח לבד בבית.

הדרך אז, בשנות השבעים, נראתה לי ארוכה ונצחית, עד שמגיעים לתחנת האוטובוס הקטנה, המיותמת והמאובקת על הכביש המוליך לקריית שמונה, ויורדים, כדי להיכנס אל הקיבוץ. תחנת האוטובוס שכנה לאחר עיקול גדול של הכביש, ואבא תמיד היה אומר: פה התרחשה תאונת דרכים קשה, ונהרגו שני קיבוצניקים צעירים, חייבים לשים לב לכביש. המשפט הזה שלו היה קבוע, וידענו שיגיע.

אני כותב “הקיבוץ”, כי אצלנו בבית זה היה מונח מיתולוגי. אבא חיכה כל השנה כדי לנסוע ל”קיבוץ”, ושם הוא היה מאושר. כיוון שלאבי לקח אולי דקה כדי להתיידד עם כל אחד, הוא היה מסתובב בקיבוץ בתחושה של אושר, כאחד מהם, לפחות למשך שבוע.

אבא העריץ את הקיבוצניקים, וכל כך נהנה להיות עם אחיו, אך הוא שנא את הקיבוץ. הוא ראה בקיבוצניקים את האנשים הטובים ביותר שיש בארץ, אך הוא גם נהג לומר לי: הם מסכנים, בקיבוץ. השיטה של הקיבוץ לא מתאימה ליהודים. יהודים אוהבים לעבוד קשה ולהרוויח כסף. אם ליהודי יש סיכוי להרוויח כסף, הוא ימציא את ההמצאות הגדולות ביותר, ואת הפטנטים המדהימים ביותר. אך בלי היכולת לראות פרי לעמלו, אתה גומר אותו. שום פטנטים לא ייצאו מזה.

כילד עירוני לגמרי שהגיע מידי קיץ לקיבוץ, חברת הילדים שם עוררה בי פליאה גדולה, קודם כל כי זו היתה חברה בלי כסף. הכל היה בחינם, בתוך הקיבוץ. כילד עירוני, שכל מה שהיה סביבו עלה כמובן כסף, זה הדהים אותי כיצד הילדים לוקחים לעצמם ארטיקים, אוכל בחדר האוכל בלי לשלם בסוף, קולנוע בחינם (הקרנות על הדשא), בריכה בחינם, ומה לא. בעיר כל דבר עלה כמובן, וחסכנו דמי כיס כדי לקנות או להיכנס. פה לא. עד היום אני זוכר את ההשתאות שלי, שבקיבוץ הקימו מן לונה פארק לילדים, והכל בחינם! לכאורה זה נראה לי כגן עדן. אך, אבוי, מבחינתי זה היה סוג של גהינום דווקא.

בעוד אבא נהנה לשבת בלילות בחוץ עם חבריו הקיבוצניקים, אני נותרתי עם חברת ילדי הקיבוץ, בני הדודים שלי וחבריהם, וכאן זה היה כבר סיפור אחר. נדהמתי לראות, למשל, שאין שם כלל השכלה או ערך של לימוד. הילדים היו מסתובבים בשדות, וחיים בטבע. ואיפה הלימוד? ההשכלה? הספרים? הידע הכללי? זה נחמד להיות בטבע… לחצי יום.

הילדים המקומיים גם הסתובבו שם כאילו הם בני אדם נעלים, כך הרגילו אותם לחשוב על עצמם, דבר שגרם לי להשתוממות, שכן הם נפלו מחבריי בעיר. הם חיו בעולם דמיוני לגמרי, מנותק מן המציאות האמיתית ומן החיים, והמתח הזה אצלם הביא אותי להבין שיש כאן זיוף גדול. למשל, כאשר אני הייתי טרוד כבר במבחני הבגות, והבאתי ספרי לימוד איתי, נודע לי שהם אינם מתכוונים לעשות בגרות כלל! ומי יטול על עצמו אחר כך את הנטל הכלכלי של הקיבוץ? חבל, אמר אבא, הם עוד יצטערו על זה, הם כבר נסוגים..

בראשית שנות השבעים העיר היתה דלה, והקיבוץ עשיר. היינו חוזרים תמיד עם ארגז עץ של תפוחי עץ או מוצרי חקלאות שכאלה. אך בשנות השבעים והשמונים התרחש מהפך איטי: העיר התעשרה, והקיבוץ התרושש.

לא היה מסובך לראות את זה על הקיבוץ, שהלך וקמל, בלתי מטופח, הולך ושוקע, בצורה מכמירת לב, עד דלות של ממש.

את אבא שיגע כיצד הם אינם יודעים לנהל את המפעלים שלהם. זה הכל בגלל שאין השכלה ואין שם מקצוענות, אמר. השיטה הזו של קיבוץ לא מתאימה ליהודים. אצל יהודי צריך לראות תמורה על כל מאמץ שלו, ואז תראה לאיזה הישגים הוא יכול להגיע! אבא היה הראשון שאני מכיר שהעלה שם את רעיון פירוק השיתוף והחלוקה לבתים. שייהפכו למושב, אמר, תראה איך הם ישר מזנקים. השיטה הקפיטליסטית מתאימה למוח היהודי, שם הוא פורח, חבל שבאוצר למעלה לא מבינים את זה, אמר בשנות השבעים. הקיבוצניקים, דחו אז את הרעיון, שהיום רובם היו רוצים ליישם, ואולי זה כבר מאוחר מידי, בלי עתיד ברור.

מה שכן, אהבתי את הגליל העליון. אחד הזיכרונות המענגים ביותר שלי הוא כיצד הייתי מביט, מתוך המיטה, בעצים שהקיפו את דירת דודתי בקיבוץ, בלילה. רוח גלילית קרירה היתה מנענעת את הענפים בלט, והם היו נחבטים לאיטם בדופן רשת החלון, מנצנצים על רקע האדמה הכהה, שרים את שיר הלילה המכושף. היה ריח מיוחד לחשכה הזו, המוארת באור הירח; כל כך מסתורי וקסום.  יום אחד עוד אחזור בצורה זו או אחרת אל הגליל העליון, ואנסה לשחזר את הקסם.

שנים חלפו. והקיבוצניקים כבר הבינו שהשיטה השיתופית לא מתאימה להם עוד. ישראל הפכה לחברה קפיטליסטית, שבה המוח היהודי פורח: התחברנו באחת אל הגלובליזציה, שבה אנחנו שניים בתחום המוח ההמצאות ומהפכת המידע רק לארצות הברית. המוח היהודי קיבל סוף סוף בישראל את המרחב בו יוכל לפרוח, לאחר שנים כה רבות של דיכוי סוציאליסטי, שבו אין שום תמריץ ליזום.

בעקבות התהליך הזה ישראל כה התעצמה, עד כי השבוע התבשרנו כי השקל שלנו הוא המטבע החזק ביותר בעולם, ולכן הוא מצטרף ל-15 המטבעות החשובים בעולם. אילו מטבעות שהם ברי המרה בעולם כולו, ולכן נוכל למצוא את השקל בקרוב ב- 80 מדינות. איו עדות חזקה מכך לעוצמתה הכלכלית של ישראל, אשר יש לה כל הפוטנציאל להפוך לאחת מעשר הכלכלות החשובות בעולם בטווח של עשר שנים.

קצב הצמיחה אצלנו הוא כפול ויותר מאשר כל המשקים המערביים בעולם. על פי דו”ח בנק ישראל מחודש ינואר בשנה הזו (2008), קצב הצמיחה הכלכלי של ישראל הוא בממוצע שנתי 4.4%, זאת לעומת צרפת עם 2%, גרמניה עם 2%, ארצות הברית עם 1.9%, האיחוד האירופי כולו עם 1.6%, יפן עם 1.5% ובריטניה עם 1.4%.

אנו מדינה שמרוויחה הרבה יותר מאשר היא מוציאה: על פי נתוני החשב הכלכלי מחודש ינואר 2008 סך הכנסות המדינה בחודש זה היו 19.2 מליארד שקל, בעוד ההוצאות 13.5 מליארד. מי היה מאמין.

כיוון שהשקל כה חזק, משתלם להשקיע בישראל, שכן יש לכך ערך כלכלי הרבה יותר גדול, אם מתרגמים זאת למטבעות העולם. מסיבה זו המשקיעים הישראלים חוזרים להשקיע כאן, זה משתלם יותר.

אך אין זה מספיק, וקצב הצמיחה שלנו צריך להיות אפילו מהיר יותר, כדי להגשים את החזון. תנו למוח היהודי להרוויח יותר, והנס הישראלי יזנק עוד יותר. זה אומר להפחית מייד את מס החברות בצורה דרמטית (לטעמי, פחות מעשרים אחוז), ולהוריד את שיעורי מס ההכנסה ליחיד, עוד יותר. יותר כסף אצל האזרחים זהו תהליך שגם מניע את הצריכה ואת הכלכלה הפנימית. נכון הוא שסילבן שלום ובנימין נתניהו התחילו בכך, ועשו עבודה מצוינת, אך יש להמשיך. הסיסמה צריכה להיות: מי שעובד קשה בישראל יכול להרוויח. “אמריקה זה כאן”, ואכן, בכל הנוגע לסטארט-אפים, להמצאה ולהפעלת המוח, אמריקה זה פה. אנו בעיצומו של הנס הישראלי, שיש להמשיך ולהאיץ אותו.

זו התשובה הטובה ביותר שלנו לאיומי אחמדינג’אד ולצעקות נסראללה: החוסן של ישראל שרק ילך ויגדל, וייהפך להיות מוכר ומרכזי בין משפחות העמים, בעולם, שנבחן היום בעיקר על פי שיקולים כלכליים. בעוד הם צווחים, חורשי נקם, ואינם מיצרים דבר, כאן מתרחש נס, אשר עוד ישפיע על הכלכלה של העולם כולו. זהו החוסן האמיתי שלנו, שגם יאפשר לנו לעמוד בכל מבחן.

אם בעבר יהודים עבדו וייצרו, אבל עבור המדינות בהן גרו בגלות, והעשירו את קופת המדינות הללו, היום אנו עושים זאת עבור המדינה שלנו. זוהי הציונות של זמננו: להרוויח טוב, ולחזק בכך את המדינה שלנו. עלינו ליצור כאן תנאים כלכליים, לעליית עוד כחצי מליון יהודים, בעיקר מאירופה ודרום אמריקה.

ובאשר לחבריי, ילדי הקיבוץ, ובכן, אל תחפשו אותם שם. כמעט כולם עזבו לעיר מזמן, וגם אלה שנשארו, קשורים היום למרוץ אחר השקל. הם נהיו קפיטליסטיים יותר מילדי העיר, אבל, ואת זה אי אפשר לקחת מהם, עם זיכרונות של ילדות שונה. בגן עדן אבוד.

◄כדי להנות מן המאמרים המיוחדים של האתר, כדאי להצטרף אל מועדון Gplanet Prime. המינוי הינו לחצי שנה או לשנה. במסגרת המינוי קוראים את כל המאמרים הסגורים שפורסמו עד היום, וממשיכים קדימה לתקופה נוספת.
ניתן להירשם – כ א ן.

◄אני מבקש באופן אישי, מכל מי שכבר חבר במועדון Gplanet Prime, והמנוי שלו הסתיים, לחדש אותו. כדי לחדש את המינוי יש להכנס לקטגוריית “לחידוש מנוי קיים לחץ כאן”, או – כ א ן.

◄למבקשים לקבל התראות על כל מאמר חדש שעולה ישירות אל המייל האישי, עושים זאת – כ א ן.