עקרונות זריקת הבומרנג ולקחי עזה

מאת ד”ר גיא בכור

איחזו את הבומרנג בין האגודל לשתי האצבעות הראשונות. הכנף האחת שלו צריכה להיות כמעט ניצבת, כך שהכנף השנייה תצביע קדימה, וכשהצד השטוח מרוחק מכם. יש לשגר את הבומרנג בעוצמה קדימה, ואם זרקתם אותו נכון, ובעוצמה המספיקה, הוא גם ישוב אליכם. בתחילה הוא ישעט קדימה בקו ישר, לאחר מכן יסטה בערך 90 מעלות, כאשר חיתוך האוויר מעלה אותו למעלה, הוא יעלה ויעלה, ולאחר מכן יחתוך לכיוון שלכם חזרה, תוך שהוא דואה את דרכו חזרה (ראו שרטוט הדרכה).  ישנם בומרנגים שמאליים וישנם ימניים, וכיוון הזריקה הוא בהתאם למבנה הבומרנג. כיוון שהוא חותך את האוויר, הוא משמיע קול שריקה מתגלגלת תוך כדי הסיבוב. הטווח יכול לנוע בין 25 ל-40 מטרים, וכל התופעה הזו היא נפלאה, אם יודעים לנצל אותה נכון.

ישראל ניצלה אותה בימים האחרונים נכון, לאחר שהרטוריקה המצרית חזרה אל השולח.

במשך עשרות שנים מטיחים המצרים בישראל על כי היא מתנכרת לפלסטינים ומענישה אותם, תוך שהמצרים, כמו ייתר הערבים, טוענים כי יש כמובן לעזור לפלסטינים. זו היתה רטוריקה ריקה כמובן מתוכן, אך מה זה היה משנה: הפלסטינים היו לחלוטין בתחום האחריות הישראלית. כך גם התעלמו המצרים לגמרי מן הפלסטינים, וגם נהנו להאשים בכך את ישראל. הרטוריקה הפרו-פלסטינית היתה הנשק הערבי נגד ישראל.

הלחץ הישראלי על עזה עד כדי כך שהלחץ פרץ את הגבול בין עזה לסיני, שבר את כללי המשחק הישן. המצרים שיגרו שנים ארוכות את טענותיהם כנשק נגד ישראל, אך פתיחת הגבול הפכה את הטענות הללו לבומרנג, שחזר אל המצרים, והוא מביך אותם מאוד.

איך אפשר עכשיו להאשים את ישראל, כאשר הצדדים הערביים שהתחברו לעזה אינם עושים דבר למען הפלסטינים? איך אפשר לגרש אותם חזרה לרצועה, כאשר מצלמות הטלוויזיה של הערוצים הערביים מצלמות זאת בשידור חי? הרטוריקה התנפצה בידיהם של האחים הערביים כבומרנג. מצרים נפלה קורבן לרטוריקה שלה עצמה, וזה המיוחד באירועים האחרונים: אם תסגור באלימות את הגבול, מטיחים בה, ובצדק, שהיא אכזרית מישראל. ואם לא תסגור את הגבול, הבעייה הפלסטינית הופכת להיות גם שלה. בינתים מצרים פוסחת על שני הסעיפים, במבוכה.

טעות קשה טעו פרשנים ואתרי אינטרנט למיניהם, כאשר סברו שבסיני ישלוט תוהו ובוהו, וחוליות טרור פלסטיניות יסתובבו שם באין מפריע נגד ישראל. מי שחושב כך אינו מכיר את המצרים ואת תפיסת עולמם. זו המדינה הצנטרליסטית ביותר במזרח התיכון, שסיכה לא תימצא שם ללא אישור או פיקוח. סיני בנוי במעגלי פיקוח מתהדקים, ולכן קל היה לצבא המצרי לנתק את צפון סיני מייתר חלקי חצי האי, ובוודאי מן התעלה ומאיזורי מצרים פנימה. לפיכך טענות כאילו “כבש” חמס את צפון סיני או הקים שם אמירות אסלאמית, יכולים להעיד על בורות גדולה בהבנת התפיסה העצמית המצרית. למצרים הגבולות הם קדושים, ולא יעלה על הדעת לפגוע בהם. למשטרה המצרית שורה של הבנות עם הבדואים בסיני, ואלה ידווחו על כל חוליה או גורם עוין, אם ילחצו עליהם. המערכת שם מיוצבת, עם טולרנטיות לצד זה או אחר, במסגרת הבנות שקטות.

מה שכן, מצרים בנויה בצורת פירמידה, ולכן רק מלמעלה יתקבלו ההוראות, בשום אופן לא מדרגי הביצוע השונים. והעברת ההבהרות למעלה וקבלת התשובות לוקחות כמה ימים, בדיוק כפי שקרה.

המצרים שבים וסוגרים את רצועת עזה, אם כי מעכשיו היא כבר שלהם: יהיה גבול משותף, עם מעברים, אינטרסים ופיקוח. זהו מהלך טוב לישראל, אשר אסור לה בשום אופן להמשיך ולהתנדב להעביר לרצועה דלק, או כל ציוד אחר, אפילו באופן הומניטרי, שכן מצרים יכולה לעשות זאת הרבה יותר טוב. לנו יש עניין לנצל את האירועים כדי להתנתק, ולא להתחבר מחדש.  ואכן, מצרים הולכת ונשאבת לענייני עזה, ולנו אסור להתערב בכך מחדש.

גם לחמאס יש עניין להחזיר את העניינים לסדר, שכן אם מחצית מהאוכלוסיה שלו “ברחה” למצרים, על מי הוא בדיוק ישלוט? זו עדות לתחושת החנק הנוראה, לה גרם פנימה. אם מצרים  נשאבת לעזה, זה בא על חשבונו, ובכך הוא אינו מעוניין. העובדה שהוא מכנס את הפלסטינים פנימה מעידה על חוסר הנחת של חמאס מן האירועים האחרונים. הוא הרי השלטון, ושלטון מעוניין לשמר את עצמו ואת עוצמתו.

הנשיא מובארק למד מפרשת עזה לקח חשוב: הוא הבין שהוא המעיט בסכנתה של זו. הוא סבר שמדובר בנקודה מרוחקת בממלכה שלו, כזו שלא תסכן את גורמי היציבות בכלל המדינה. והוא טעה, שכן לפתע עזה התפרצה, מאות אלפים החלו לנדוד לסיני, והאופוזיציה האסלאמית חגגה על חשבונו. הוא מבין עכשיו שאסור לו להתעלם עוד מעזה, שכן אם יעשה כן, עזה עלולה לחזור אליו ואל שלטונו. הוא יכונן מעכשיו מנגנוני שליטה מסודרים עם חמאס, כאשר מבחינתנו יציבותו של מובארק תשמש כערבות ליציבות המצב גם מולנו. בחדשים הקרובים יווצרו משוואות כוח חדשות בדרום.

התבדו לפי שעה נבואות הזעם על קריסת הגבול עם מצרים, “כיבוש” סיני, ומה לא, כפי שאלה התבדו גם לאחר הנסיגה מלבנון בשנת 2000. חמאס יודע שהמצרים הם לא ישראל הרכה, ואיתם אין להגזים במשחקים. מצרים זו כבר המערכת הביטחונית הערבית, העלולה להיות אכזרית מאוד.

אירועי עזה מלמדים אותנו על אירועי 1948. בשבוע האחרון נטשו את עזה מעל חצי מליון פלסטינים ונדדו דרומה, בדיוק כפי שקרה כאן בשנת 1948. זו השיטה המקובלת באיזור שלנו כאשר יש מהומות או אלימות: נוטשים זמנית ועוברים לאיזור אחר. לפתע אירועי “הנכבה” המתוארים כאיומים ונוראיים (משווים אותם לשואה!)מקבלים פרופורציות. אתם מבינים איך הדברים האלה קורים. ההבדל היחיד הוא שבשנת 1948 ישראל פשוט סגרה את הגבול, ולא התירה לפליטים לשוב, צעד שהיה הכרחי לאור מלחמת הקיום שנוהלה כנגד ישראל, דבר שלא קרה הפעם.

מכמיר לב לראות את ישראל בשנת 2008 ואת התקשורת שלה, כאשר ברירת המחדל שלהן היא כישלון, אלא אם הוכח ההיפך. עמדת המוצא היא של מחדל, והנטל על הממשל להוכיח את ההיפך.

עמדת התקשורת שלנו בנושא עזה היתה אוטומאטית של כישלון ישראלי, “מט בשני מהלכים”, תוך קריאות הצילו, ואפילו דרישה צדקנית לוועדת חקירה, מה אתם יודעים. במילים אחרות, עוד לא יודעים מה קרה, ומה היעדים שלנו, וכבר מכריזים על כישלון! זו היתה הסיבה שהמאמר המפורסם שלנו על האסטרטגיה הגאונית של ישראל היכה בהלם את הציבור ואת התקשורת, שכן הוא מנתח באופן ענייני את האירועים, ולא מחפש אשמים סידרתי. אין כאן נטל הוכחה.

חשוב להבין שהגענו לרמה של ציניות, מרירות, שנאה עצמית ולעגנות עצמית – עד כדי סכנה קיומית.