תעלומת האריות, ופתרונה
האסטרטגיה הצבאית: עזה הפכה למצודה? מצודה היא גם כלא
מאת ד”ר גיא בכור
אי אפשר שלא לשים לזה לב: המצרים אוהבים לבנות גדול. הכל אצלם גדול מהחיים, למשל אולפני טלוויזיה או רדיו, שאצלם הם עצומים בגודלם, לחלוטין ללא שום צורך, או הטרמינאלים במעברים שתמיד יהיו גדולים, עם תקרות גבוהות, לעיתים עם קישוטים והידור (בדרך כלל שריד דוהה לימים מפוארים יותר), מצופים שיש, לעיתים קרובות ללא שום הצדקה. לעומתם הטרמינאלים הישראליים יהיו בדרך כלל איזה מבנה טרומי מוארך וצר, סוג של צריף או קרוואן פונקציונאלי, שהאלתור בולט בו (נתב”ג החדש הוא לכן יוצא מן הכלל. זה אינו מבנה “ישראלי”).
הרבה פעמים, כאשר עברתי מצד לצד, בין מצרים לישראל, שאלתי את עצמי לפשר התופעה הזו. המצרים בונים בסדר גודל עצום ממדים אך לחלוטין לא פונקציונאלי, הישראלים לעומתם יעדיפו את הקטן אך תמיד הפונקציונאלי.
יום אחד הבנתי.
החללים המצריים העצומים נותנים למי שעובר בהם תחושה של קטנות: הוא חלק מתופעה, מלאומיות, ממשהו הרבה יותר גדול מן הפרט, כמו כנסיות גותיות שנועדו להדגיש עד כמה גדולה הנצרות. מצרים היא מדינה של אידאולוגיות הגדולות תמיד מהחיים: הלאומיות, הנאצריזם, הדת הפוליטית, המלחמות השלום. לעומת זאת ישראל תמיד תציב במרכזה את הפרט, את האדם, ולכן בטרמינאל הישראלי האדם הוא גדול, בעוד המתקנים סביבו ייראו כקטנים. הוא השולט. שם זו המדינה.
אופי הבנייה קשור קשר ישיר לאופייה של חברה: בחברה שבה הרעיון גדול מן החיים (בדרך כלל בחברות פשיסטיות, קומוניסטיות, אך גם של לאומנות גדולה מהחיים) הבניינים יהיו גדולים מן האדם; בחברות ליברליות-אינדיבידואליסטיות, בוודאי כמעט-ניהיליסטיות, כמו ישראל, האדם יהיה גדול מן המבנה. ואל נשכח: זו מצרים, “אם העולם” על פי תפיסת הגדולה העצמית שלה. ציביליזציה של אלפי שנים, הרואה עצמה כמלכה הראוייה לשלוט במרחב כולו.
אופי הבנייה שלה הוא עדות לתפיסתה העצמית. רק בישראל נקלטו, למשל, בהתלהבות מבני הבאוהאוס הבינלאומיים: מבנים קטני מידות, די כעורים, המעמידים במרכזם את האדם הגר בהם. הם נוצרו עבורו, ולא להיפך.
מכאן שיש למצרים הצדקה לחללים הגדולים והעצומים, אך חסרי הצורך לכשעצמם. אלא שהפער הזה בין התחושה העצמית הגאה לבין המציאות העגומה יוצר שם הפרש חלול ומריר, מרחק מכאיב בין הרצוי לבין המצוי, ואכזבה תמידית. המראה החיצוני גדול מן היכולת האמיתית.
הסיטואציה הישראלית היא הפוכה: הפונקציונאליות-בלבד יוצרת סוג של עליבות, כאשר היכולת גדולה מעבר למראה החיצוני (אצלנו עוד מתגאים בכך ומכנים זאת: דלות החומר), וגם זה מבחינתנו סוג של אכזבה, שכן היינו רוצים לראות משהו יותר מפואר וייצוגי לישראל שלנו, בשעה שאנו יודעים שאנו יכולים הרבה יותר. הנה לנו שתי חברות הפוכות לגמרי, אך שתיהן מתוסכלות, בלי לדעת למה.
כל כך הרבה שנים של שלום בין מצרים לבין ישראל, ועדיין אילו שתי תרבויות הפוכות, שאינן מבינות זו את זו.
*
היום, כאשר עשרות אלפי פלסטינים מעזה פרצו את המעברים בין עזה למצרים – נפל דבר בתולדות האיזור שלנו והסכסוך בכלל. מה שהיה צריך לקרות לפני כשנתיים, מתרחש היום: עזה חברה למצרים ולסיני, וכללי המשחק השתנו. הפלסטינים נכנסו לסיני לאחר שחמאס פוצץ את המעברים בואכה הטרמינאל המצרי, כך שכרגע זו כבר ישות טריטוריאלית אחת.
נפלה טענת “המצור”
חמאס עשה שימוש ציני בפלסטינים עליהם הוא שולט, בטענה שישראל סגרה את רצועת עזה, והטילה עליה מצור בלתי-אנושי. אך ברגע שהמעבר בין עזה למצרים פתוח – נפלה טענת המצור. אם כן, מדוע שהמצרים לא ידאגו לפלסטינים בכל הרמות, מהלך שאין טבעי ממנו? הרי ישראל היא האוייבת, אך מצרים היא האחות הגדולה. איך אפשר לטעון עכשיו במועצת הביטחון שהפלסטינים סגורים ונצורים, כאשר הגבול שלהם עם סיני ומצרים פתוח לרווחה?
מצרים נמצאת עכשיו במבוכה עצומה, שכן מצד אחד היא לוחצת לכנס את מועצת הביטחון נגד ישראל בטענה שהיא סוגרת את הפלסטינים, בעוד שהיא עצמה עושה את אותו דבר! בעולם הערבי כולו נדהמו הכל מן הצביעות שבה נקטה ממשלת מצרים, שלא היססה לירות לעבר הפלסטינים, עד שנכנעה לצעקות מהעולם הערבי כולו, ופתחה לרווחה את הגבול.
ישראל התנתקה
עוד לפני ההתנתקות טענתי בכל פורום שישראל חייבת להתנתק ניתוק מלא, כך שהנטל ייפול בסופו של דבר על מצרים. לא עשינו זאת בזמן, וחבל. עכשיו זה קורה, כלומר ישראל מתנתקת באמת רק עכשיו מרצועת עזה. לא רק ברמת ההסברה הבינלאומית, אלא זו מעכשיו חובתה של מצרים, שכן הגבול שלה עם עזה פתוח, והוא גבול מצרי-פלסטיני. Welcome to Egypt, הפלסטינים של עזה חזרו למצרים, לשיח החברתי שלה, לראשונה מאז 1967. מעכשיו הם ינהלו את הכל דרך מצרים: ייצאו לעולם, יעבדו, יקנו ויסחרו. ישראל מצידה חייבת עכשיו להפסיק את השימוש בשקל כהליך הפיננסי בעזה. מתברר שקל היה להוציא את ישראל מעזה, אך קשה מאוד להוציא את עזה מהמוחות של הישראלים. עד שבאו הפלסטינים, פרצו למצרים, ועשו זאת בעצמם.
מצרים התחברה
מדהים לראות באיזו מהירות נשאבו עזה למצרים ומצרים לעזה: השיח העזתי היום הוא בחלקו כבר מצרי: היחסים של מובארק עם “האחים המוסלמים” אצלו, הקשר בין האחים בעזה למצרים, והעובדה שמובארק רצה לתת לאחים המוסלמים להוציא קיטור (נגד ישראל כמובן) בעזה, ולא בקאהיר. מבחינה ישראלית הופכת עזה יותר ויותר לבעיה מצרית. זהו הפרי האמיתי של ההתנתקות, דבר שהמצרים חששו ממנו מאוד.
פעם היה בעזה השיח הישראלי: בג”ץ, ארגוני זכויות אדם, עיתונאים ישראלים, ועוד. היום ההקשרים הם כבר מצריים, וכך זה צריך להיות. הפלסטינים הוציאו עצמם מן העגלה הישראלית המצליחה, כך שנותרה להם העגלה המצרית. איזו אירוניה של ההסטוריה: תהליך אוסלו, שהיה אמור לחבר את ישראל לרצועת עזה בחיבורים פוליטיים וכלכליים הביא בסופו של דבר לתוצאה ההפוכה: אנתיפאדה, התנתקות, והתחברות מחדש דווקא למרחב הערבי.
רעיון חדש: סיני
ומה היה קורה אם המצרים היו מעניקים לאחיהם הפלסטינים כמה עשרות אלפי דונאמים משטחו העצום של מדבר סיני, להגדלת הישות שלהם בעזה? האם למצרים העצומה בגודלה חסר שטח? מדבר סיני לבדו גדול מכל ישראל. מדוע שהאחים הערביים לא יתרמו לפתרון בעיית אחיהם הפלסטינים? האם רק ישראל חייבת לעשות זאת, משטחה המצומק? אם למובארק הפלסטינים כה חשובים, שייתן להם גם הוא משהו. האם מישהו יהיה מספיק אמיץ אצלנו כיד להעלות את הסוגייה הזו?
פתרון ערבי לפלסטינים
מכל אלה יוצא שאין הגיון בכל התפיסה של מדינה פלסטינית עצמאית, בגבולות כה מצומצמים ביו”ש ובעזה. אין למדינה כזו סיכוי להתקיים לאורך זמן. אם כן, חוזרים למצב כפי שהיה לפני 1967: מצרים נוטלת אחריות על עזה, ירדן חייבת לעשות זאת עם הזמן לגבי הפלסטינים ביו”ש. ראו, עשינו סיבוב שלם, וחזרנו לבסוף לנקודת היציאה ב 1967. הפלסטינים הוכיחו בהתנתקות כי הנסיון לא צלח, הם תרגמו זאת להמשך הטרור כלפי ישראל, ולכן פתרון “פלסטיני” הוא סכנה לישראל, כמו גם לאיזור. גם העולם מתחיל להבין זאת, למרות הפרחת הסיסמה הריקה מתוכן של “שתי מדינות”.
אלג’זירה יוצרת, לא רק משקפת
טועים אצלנו לחשוב שערוץ ישראלי בערבית רק יעשה הסברה, שכן במזרח התיכון זו גם יכולה להיות הוויה יוצרת. עובדה שהיא שכבר כמה ימים ערוץ אלג’זירה, גדול הערוצים הלוויניים, הופך את עניין עזה לטרגדיה נוראה, ומאחד סביב זה (וסביב עצמו כמובן) את העולם הערבי. הערוץ מתסיס את הרוחות בקליפים של האומללות הפלסטינית, הוא הביא במבוכה את המצרים, וחייב אותם לאפשר לפלסטינים להיכנס, הוא יוצר תסיסה בקרב הפלסטינים, בקרב מי מערביי ישראל, ועוד. הערוץ המעניק בימה חופשית לחמאס ולאחים המוסלמים מתסיס וזורע עוד ועוד מבוכה וגירויים. הוא יוצא מן ההנחה שהקל ביותר הוא לצבור פופולאריות אגב הליכה על הקו הרדיקלי ביותר, ואולי הוא צודק במרחב שלנו. אכן, כמה קל לנפח פרשה כמו זו בעזה, ולהציגה כגורל של הערבים כולם. כך תורם חמאס לאלג’זירה פופולאריות, וכמובן, גם להיפך, על חשבון היציבות, הרגיעה והשלום.
אנא, סייעו לאתר, ולציבור הישראלי שלנו, ושילחו את המאמר הזה אל רשימות התפוצה שלכם. לא הגיע הזמן שנלמד איך לנהוג בעזה? עושים זאת באמצעות הכפתור “המלץ לחבר”, כאן למטה.
אל המצטרפים החדשים: ניתן להירשם כדי לקבל את המאמרים ישירות אל המייל שלכם. הרישום פשוט ומיידי.
ישראלים ממאדים, מצרים מנוגה
קל יותר להוציא את ישראל מעזה, אך לא את עזה מישראל
עזה הנובלת, והזמן הנסוג
