האלכימיה של המזרח התיכון ופתרון חידת הזמן, בכל הסדר ערבי-ישראלי
מאת ד”ר גיא בכור
תרגיל הצללים
הרפה את גופך.
התבונן בכל צללי החפצים או בני האדם שסביבך במשך חמש דקות. נסה לזהות איזה חלק של החפץ או האדם מטיל צל.
המשך לעשות זאת עוד חמש דקות, ובד בבד התמקד בבעיה שרצונך לפתור וחפש את כל פתרונותיה השגויים. הפתרון השגוי יכוון אותך אל הפתרון הנכון.
לבסוף ייחד עוד חמש דקות לצללים וחשוב אילו פתרונות נכונים נשארו. פסול אותם אחד לאחד, עד שיישאר רק הפתרון המושלם.
פאולו קואלו, “יומנו של מכשף”
נובמבר 2005: שרת החוץ האמריקנית כופה על נשיא מצרים ההמום, חוסני מובארק, לשתף את תנועת “האחים המוסלמים” בבחירות לפרלמנט, דבר שלא קרה מעולם בתולדות מצרים המודרנית, לא בתקופת המלוכה ולא המהפכה. מובארק ההמום, מבוהל מן הלחץ האמריקני שלאחר הפלת סדאם חוסין, מציית. התוצאה: אלמלא התעשת ברגע האחרון, האסלאם הפוליטי היה כובש את הפרלמנט המצרי, והופך את המדינה למדינת הלכה. בדצמבר, בניגוד להבטחותיו לאמריקנים, עם הסיבוב האחרון של הבחירות לפרלמנט, פתח מובארק בגל מעצרים, והוריד באופן מלאכותי את שיעור ההצבעה ל”אחים המוסלמים”. הם זכו רק בכעשרים אחוזים מן הפרלמנט ובהרבה לגיטימציה. הנזק ההיסטורי לדורות – נעשה.
ינואר 2006: יו”ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, מתחנן בפני שרת החוץ קונדוליסה רייס, שלא לשתף את חמאס בבחירות לפרלמנט הפלסטיני. הוא הסביר לה את המשמעות הנוראה שיכולה להיות למעשה. קונדוליסה נזפה בו: אתם צריכים להיות דמוקרטיים. עליכם ועל עיראק אמור לעמוד הניסוי הדמוקרטי של הנשיא בוש במזרח התיכון.
אלא שהקריסה היתה נוראה ומכאיבה, הן לאבו-מאזן וללאומיות הפלסטינית והן לסדר האמריקני הדמוקרטי במזרח התיכון, שעכשיו אנו צועדים בין חורבותיו ושבריו.
*
כבר כתבתי מספר פעמים על הגרועה מבין שרי החוץ האמריקניים בעידן החדש, ד”ר קונדוליסה רייס, אשר זרעה רוח ועכשיו היא קוצרת סופה. והנה, בחודש הבא היא אמורה להמשיך בניסויים המפחידים שלה, הפעם בועידת אנאפוליס. איש אינו שש ללכת לשם, לא הישראלים, לא הפלסטינים ולא מדינות ערב. הם הרי יודעים שדבר לא יצמח מכך, רק “מורשת” לד”ר רייס ולנשיא שלה, ג’ורג’ בוש; לנסות ולבנות רפסודת עץ רעועה ולחתור להישג בים הכשלונות. מי אוהב להיות סטטיסט בהצגה של מישהו אחר?
אלא שאפילו אותי קונדוליסה מצליחה להפתיע בעיוורונה המוחלט למה שמתרחש אצלנו.
בראיון לנחום ברנע, המתפרסם היום ב”ידיעות אחרונות” של סוף השבוע, היא אומרת לו:
- “מי העלה בדעתו לפני חמש שנים, שיהיה שיתוף פעולה בין חמאס לאיראן? היום זה חלק מהמציאות בעזה”. סליחה? האם היא לא שמעה על קשרי חמאס ואיראן מן העבר הקרוב והרחוק? האם מקבלי ההחלטות בוושינגטון אינם רואים את שמתחולל פה בשנים האחרונות? אימרה זו מצביעה עד כמה הגברת אינה מכירה את המציאות שלנו. היא מסיימת בקרוב, אך אנחנו נישאר עם ההריסות.
- “אם לא נוכיח שיש סיכוי להסדר, אתם תקבלו חמאס אחר, עם חדירה איראנית רחבה.” ובכן, כאן יש כבר כשל לוגי. אם היא מכירה בכך שהעברת השטח לרשות הפלסטינית, שאיבדה אותו במהירות לחמאס היתה טעות, איך היא חוזרת על הטעות שוב? כלומר החדירה האיראנית קרתה רק בגלל העברת השטח. ההעברה היא שיצרה את החדירה האיראנית, אם כן, אם אין העברה, לא תהיה חדירה. במילים אחרות במו ידיה קונדוליסה מעודדת שוב פירצה, דרכה יכנסו איראן והטרור. אם לא תעשה דבר, לא ייכנסו איראן והטרור! ולכן זו תחזית אימה שהיא עלולה להגשים במו ידיה, כמו למשל בעיראק.
- והיא ממשיכה: תקבלו חדירה איראנית רחבה, עם אלקאעדה. הייתי מצפה ממי שמסתובבת באיזור שלנו קצת, שתדע כי איראן לא הולכת עם אלקאעדה. אילו אוייבים מוחלטים, שונאים גדולים, ולכן אי אפשר לאיים עלינו בחבירה ביניהם. אם חמאס יהיה בשטח, זו דווקא הערובה הטובה ביותר שאלקאעדה, המסוכן ממנו, לא יימצא.
- “חייבים להוכיח לפלסטינים שיש סיכוי להסדר”. טוב, הפלסטינים הם חשובים בוודאי, אך בעיני עצמנו אנו חושבים לנו יותר, מה לעשות. נראה אותה מציעה לכונן מדינת אלקאעדה חמישה קילומטר מן הבית הלבן או ממרכז האוכלוסיה של ניו יורק. כאשר גל טרור יאיים על מרכז ישראל, האם נקרא בספר זיכרונותיה, שימכר בוודאי במליוני דולרים, את המשפט הנפתח במילים: מי העלה בדעתו?
מדאיג אותי העיוורון למזרח התיכון ולתנאיו, ותמיד התובנה המאוחרת שלה. היא הרי הודתה ב”אלפי טעויות” בעיראק, ועכשיו היא מודה שתוצאות הבחירות וההשתלטות של חמאס על עזה לא נצפו על ידי הממשל האמריקני. אם כן, למה לחזור על הטעות ואף להעמיק אותה?
ומה תגיד בעוד מספר שנים שרת החוץ האמריקנית בנושא איראן? מי היה מאמין שאיראן תגיע לפצצה גרעינית? וזאת לדעת, השרה המכובדת משקיעה את מרבית זמנה בפטפוטי ועידת אנאפוליס, וכמעט אפס מאמץ בנושא איראן. כפי שכבר הבנתי, וגם אתם מתחילים להבין, הנשיא בוש אימץ את הגישה שלה שאין צורך לתקוף את איראן ועם הזמן, ואם ירצה האל, העניינים יסתדרו. עובדה, אפילו בנושא הסנקציות כנגד איראן והרחבתן, אין לה זמן לטפל. ואם הנשיא שלה מדבר על התגרענות איראן כזרז למלחמת עולם שלישית, איך זה, שיש לה זמן להתעסק רק בדברים אחרים, כנראה הרבה יותר חשובים?
הערה אינפורמטיבית: בזכות המודעות – האתר שלנו מתקיים
“כך לועגים לי הישגיי“
דרישת שלום ממר קרפד בוש, או “המזרח התיכון, ואיך להרוס אותו בשמונה שנים”
ועידת השלום האיזורית, כולם משקרים לכולם. ומי יחלץ אותנו?
