מאת ד”ר גיא בכור

מזל שנציין השנה 60 שנים לקיומה של ישראל, שכן לאחר 60 שנה של נוכחות במזרח התיכון באמת הגיע הזמן ללמוד את כלליו, הלא כן? ומהו אחד החשובים שבהם, אשר אי ידיעתו עולה לנו במחירים עצומים, אישיים ולאומיים: כלל ההרתעה.

כמה מזכירים את המילה הזו אצלנו, בימין ובשמאל, ותמיד לשווא ולחינם, וממילא הן הימין והן השמאל קרסו אצלנו. בימין ביקשו לצרוב אותה בתודעה של חיזבאללה, ובשמאל הבטיחו שלאחר שנצא משטח כלשהו – נכה בעוצמה על כל הפרה. לא אלה הבינו למה הכוונה, ולא אלה. לא אלה יכלו והתכוונו להגשימה, ולא אלה.

היום אתכבד לשרטט בכמה קווים, מהן שיטות ההתרעה המקובלות, כיצד הן עובדות, ומה היכולת שלנו להפעילן. במידה רבה אילו הוראות הפעלה ידניות לעצם הבנת המזרח התיכון. ברור שניתן לרדת לפירוט רב יותר, אך לנו אין בכך צורך כרגע.

מהי הרתעה? הצורך להפחיד את הצד השני, כך שישנה את מדיניותו בשל כך, ויבלום את עצמו.

מהם שלושת המרכיבים כאן? 

אם אין הפחדה, אין שינוי ואין בלימה. בלי מרכיבים אלה אין הרתעה.

כאשר חושבים על כך ישנן שלוש שיטות התרעה, אך יש בצידן דילמות.

השיטה הראשונה: שיטת האדמה החרוכה

זו השיטה המוצלחת ביותר להרתעה, אך היא גם הברוטאלית ביותר, ובישראל הדמוקרטית, שבה יש יסוד כבד של אשם עצמי, חוסר לגיטימציה עצמית וחשש מתמיד מאחרים, בוודאי ששיטה כזו תתקשה לעבור, אלא אם נותקף. 

איך יוצרים אותה? בהפעלת כוח עוצמתית ללא שום התראה מראש. כך פעל חאפז אלאסד בפברואר 1982, כאשר חיסל רק עשרת אלפים איש, גברים, נשים וילדים, בעיר אלחאמה, תוך דיכוי אנתיפאדה אסלאמית. המדינה שקטה בעקבות זאת לעשרים שנים, לפחות. מורים בבתי ספר בחטיבות בינים בסוריה היו נוהגים לקחת את תלמידיהם לשם, כדי שיראו במו עיניהם מה קורה למי שמנסה לפגוע במנהיג האהוב. זו השיטה הסובייטית, וזו היתה השיטה של סדאם חוסין. בעצם הטבח בכורדים בחלבג’ה הוא יצא הרתעה עצומה. בשטף הדם בנג’ף והכרבלא הוא בלם וריסן את השיעים. הנה לכם פרדוקס אכזרי: האמריקנים שכמהים ליציבות בעיראק הוציאו להורג את השיטה היחידה ליציבות במדינה כה גדולה ואכזרית, במו ידיהם. בעיראק של סדאם לא היתה דמוקרטיה, אך היו חיים. היום יש שם דמוקרטיה אך אין חיים.

אצלנו אין לכך מקום, אך שרידי הפרדוקס נותרים בעינים: אורח החיים האולטרה דמוקרטי שלנו הוא בעצמו מונע מאיתנו את היציבות המלאה. דמוקרטיה מתקשה להפחיד את הצד השני, ולהרתיע אותו. היא חשופה מידי, ביקורתית מידי לעצמה, פומבית ופגיעה. זו שיטת המזרח התיכון, אך זו אינה יכולה להיות שיטה שלנו, עוד הוכחה לשונותנו באיזור.

השיטה השניה: שיטת האיומים

אם הקודמת היתה היעילה ביותר אך גם הברוטאלית, הרי שהשיטה הזו היא הרבה פחות יעילה. כאן יש צורך להשמיע איום, ולתת תחושה שהוא עלול להתגשם. האיום יכול להיות מילולי ויכול להיות בשטח, למשל, כפי שצה”ל עשה בקיץ האחרון ברמתה גולן. נתן לבשאר להבין שאם יתקוף, הוא ישלם מחירים אישיים ועדתיים מוחלטים. האיום חייב להיות מוחשי.

אם מדברים אצלנו על הרתעה, זה המקסימום שאנחנו יודעים לעשות. הצרה היא שבשיטה הזו יש לתחזק כל העת את האיום ולשמר אותו, ואת זה אנו לא יודעים לעשות, או שבכלל איננו מתכוונים לבצע את האיום שאנו משמיעים. אם מושמע איום שאין מאחוריו כלום – נפגעת ההרתעה, לא מתחזקת. זו למשל הדילמה של בשאר אלאסד. לאחר תקיפת המטוסים האחרונה הוא איים על ישראל, אך הוא גם יודע שיתקשה לממש זאת. האם ההתרעה שלו כנגדנו התחזקה בשל כך? ממש לא. 

עוד דוגמה, רק באחרונה קיבלה ממשלת ישראל שורה של החלטות להפסיק דלק, גז, חשמל לרצועת עזה, אך לא מימשה דבר. מה היא משדרת? חולשה, אובדן עשתונות, בלבול. היא ביקשה ליצור הרתעה. האם ההרתעה נוצרה? בדיוק להיפך.

השיטה השלישית: האולטימטום

זו שיטה טובה יותר מן השיטה השניה, מתוחכמת יותר, ולכן בשיטה הזו אנחנו הולכים לגמרי לאיבוד. מי שהרבה להשתמש באולטימטום היה ראש הממשלה אהוד ברק, כאשר הלך לאיבוד בראשית האנתיפאדה האחרונה בשנת 2000. הוא היה משמיע אולטימטום לפלסטינים להפסיק ירי, ולא היה עושה שום דבר, עד שהפך בעיניהם לבדיחה. האנתיפאדה רק  התגברה בעקבות האולטימטום החלול, ולא נסוגה. אם משמיעים אולטימטום יש חובה לקיים אותו בעוצמה רבה. היתרון שהשיטה מעניקה היא בכך שהצד השני “דמו בראשו”, כלומר הוא ידע שישלם מחיר, ובמעשיו הביא זאת על עצמו. מי שאינו מסוגל לעמוד בלחץ של אולטימטום, עדיף שלא ישמיע אותו בכלל. האם היה מקום להשמיע אולטימטום לפני תחילת המלחמה האחרונה בלבנון? בהחלט. ממילא ישראל התכוונה לתקוף. אולי אפשר היה להשיג הישגים בתוך לבנון אפילו בלי להיכנס, וממילא היינו מרוויחים זמן יקר להתארגנות.