איך יוצרים הרתעה? בין הח’נג’ר והקטיושות
מאת ד”ר גיא בכור
וושינגטון הבירה, 13 בספטמבר 1993 בשעות הבוקר. הבירה האמריקנית מתעוררת לבוקר היסטורי וחם, יום החתימה בבית הלבן על מה שכונה “הסכם אוסלו”. העיר מלאה מאות עיתונאים, צלמים ואנשי תקשורת. בעוד מספר שעות יחל הטקס.
אני מתעורר באותו בוקר במלון בוושינגטון, כשליח של עיתון “הארץ”, כשמשכימים אותי בטלפון מהארץ עם בשורה מרה: פיגוע גדול התרחש בדיוק הבוקר, יום החתימה, יש הרוגים ונפגעים רבים. אני זוכר שחשבתי לעצמי: האם הטכס יתבטל? יידחה? ישנה את אופיו? כיצד ישפיע הטרור על המדיניות?
לא ולא, אמר שר החוץ דאז וכיום נשיא המדינה, שמעון פרס, כאשר פגשנו בו שם, לפני שהכל החל.
אנחנו עושים שלום כדי למנוע את הפיגועים. זה שכנע אותי אז, והאמנתי בכך. היום אני מבין שהמצב הוא בדיוק הפוך: הפיגועים קורים קודם כל בגלל השלום.
*
14 שנים חלפו מאז, והרבה לא השתנה, חזרנו לאותה גישה, ועדיין עם פרס, משודרג.
שוב הולכים לאיזו ועידת שלום בארצות הברית, ושוב מרים הטרור את ראשו, הפעם מרצועת עזה באמצעות טילים. מיו”ש קשה להם מאוד להוציא פיגועים בשל מדיניות בלימה יעילה של צה”ל והשב”כ. היו רקטות קסאם מעזה, אך היום נורה טיל קטיושה משופר עם ראש נפץ, מסוג גראד, ולמעגל האיום נכנסה גם העיר נתיבות. הפלסטינים משתמשים בטילי הקטיושה שלהם באירועים “חגיגיים”, כך היה כאשר שגרו את אותו טיל לעבר העיר אשקלון בבוקר הבחירות האחרונות.
האם יכול להיות שבדיוק כמו בשנת 1993 ושוב בשנת 2000 נמנע אצלנו הדרג הפוליטי מלהכות בטרור או לפחות לטפל בו כדי שלא להפריע “לתהליך המדיני”? האם מדובר בווטו שהטיל אבו מאזן אם תתחיל ישראל להפעיל את “תג המחיר” שקיבלה הממשלה? אהה. חזרנו אל הנוסחה הקלוקלת: להכות בטרור כאילו אין תהליך שלום, ולעשות שלום כאילו אין טרור. וממילא אומרים אצלנו באליטה, מדובר בשדרות, נתיבות, אי שם בדרום הפרוע והמרוחק (אגב, קשה להאמין עד כמה שדרות קרובה למרכז הארץ, אך מן התקשורת היא מצטיירת כדרומית לאילת). התקשורת נותנת גם היא את חלקה במזעור החידלון.
לתומי חשבתי שכבר הבנו. שהטרור מדרבן את הדרישה הפלסטינית להישגים, וההישגים האלה מזרזים את הטרור, שמגיע בעקבותיהם, למשל רצועת עזה. מעגל קסמים, שישראל כבר נקלעה לתוכו, והלכה לאיבוד.
כמו שנת 2000 כאשר אהוד ברק נזהר מלמגר במהירות את האנתיפאדה, כדי שלא לפגוע בערפאת ובתהליך השלום היקר מפז, עד שבא שרון וחיסל את ההתקוממות החצופה. אבל שרון איננו, ולא מייצרים עוד מודלים כאלה.
הרי החלטת ממשלה בנושאי חשמל ותשית כנגד רצועת עזה התקבלה. מדוע לא מתחילים להפעיל אותה? אכן, עיוורון אוסלו מכה שנית. קרה היום משהו ליד נתיבות. מה התגובה?
לאירוע הזה השלכות רבות. קודם כל חלק גדול מערי צפון הנגב נמצאות בטווח טילים, כ- 22 ק”מ. הפעם מדובר על קטיושות, שבשל מכבסת המילים שלנו, וכדי לצמצם את האפקט מכונות – “גראד”. ברור שיש פה נסיון של הטרור הפלסטיני ליצור מאזן אימה כנגדנו: אם תתקדמו יותר בתהליך המדיני, עוד ערים יכנסו למעגל האימה. אלא שאנו לא הצלחנו ליצור מאזן אימה כנגדו, אפילו לא התחלנו. אנו הרי בעיצומו של תהליך שלום, אז למה לקלקל את החגיגה הצפויה?
הזהרתי באתר שלנו מפני מהלך יבשתי גדול, אך יש חובה לטפל בטרור מעזה, ויש הרבה דרכים לעשות זאת, ויש לעשות זאת עכשיו.
עוד לקח: שקר המיגון והבל ההתמגנות. בג”ץ, שמתיימר לנהל את המדינה ולהבין בנושאי ביטחון, קבע שיש למגן את שדרות. טוב. אז עכשיו נמגן את נתיבות? ואת קרית גת? ואת אשדוד? מה עם ראשון לציון? אפשר לחסוך הרבה כסף, ולהוציא בכלל את ישראל מהאיזור. אממ, השאלה אם בג”ץ יראה בכך מהלך “מידתי”.
כאן יש מקום למדיניות ברורה של התרעה כוחנית, ועכשיו. אלא שאצלנו נרתעים, כאמור, ללכלך את הידיים ולקלקל את המסיבה הצפויה בארצות הברית. אז יורים קצת, מה קרה?
חבל.
ואילו אבו מאזן מופיע היום בממשלה ובעולם כמושיע, “דאוס אקס מאכינה”. אומרים בכל מקום: הוא אחר, הוא לא ערפאת. הוא מעוניין בשלום. נעזוב לרגע את היכולת שלו לבצע משהו. הבא ונבדוק את עמדות אבו מאזן וערפאת. יאסר ערפאת, באותו בוקר של ספטמבר בוושינגטון חתם במו ידיו על מכתב האומר: “אש”ף מכיר בזכותה של ישראל להתקיים בשלום ובבטחון, ומתחייב ליישוב הסכסוך בין שני הצדדים בדרכי שלום. כל הנושאים התלויים ועומדים הנוגעים להסדר ייפתרו במשא ומתן”. אבו מאזן אפילו לא אמר את הדברים הללו, בוודאי שלא חתם עליהם.
הערה אינפורמטיבית: המודעות באתר – חשובות לקיומו.
אנא שגרו מאמר זה אל החברים. איך עושים זאת? באמצעות הכפתור: “המלץ לחבר”, כאן למטה.
ועידת השלום האיזורית: כולם משקרים לכולם
