מאת גיא בכור
כאשר עברו הוריי לדירת הפאר במונחים של אותם שנים (שלושה חדרים גדולים ומרפסת) בשנת 1961, ברחוב מודיעין 156, גבעתיים, הם קנו אותה עם טלפון. גר שם לפני כן מקורב לשלטון, אשר השיג טלפון בביתו, וכיוון שירד מן הארץ, מכר את הדירה עם הטלפון.
עם טלפון! הייתם מתארים לעצמכם דבר שכזה? ברחוב כולו לא היה לאיש טלפון, חוץ מאצלנו בבית! שנים הייתי מתענג על קריאת ספר הטלפונים העבה, שם היו מצויינים מי שזכאים לטלפון: בית חולים, בית ספר, מוסד נדרש. ואצלנו בבית! אנחנו חשובים מבית חולים!
המספר שלו היה : 727251, ואבא היה חוזר ומתפעל, איך “זכינו” לטלפון, ועוד לכזה מספר קליט.
היה זה טלפון בקליט שחור, כבד מאוד, ענקי, מלא ולא חלול, שעמד על ארבעה כדורי גומי, ולו חוגה כסופה ורחבה (ראו את התמונה למטה). היה לו כבל רחב, מצופה בבד שחור. אחת לכמה חדשים היה צורך לפתוח את השפופרת “ולנקות את הפחמים”, כפי שאבא היה אומר. אף פעם לא הבנתי מהם אותם פחמים. לחצני האפרכסת היו שתי זרועות ארוכות, זקורות ושחורות.
הטלפון ניצב בגאון על רדיו שפופרות, כפי שאתם רואים בתמונה. בתקופה ההיא עדיין לא המציאו את הטרנזיסטור, ולכן לאחר הדלקת הרדיו היה צורך להמתין כדקה, עד שהיה מתחיל לזמר. לרדיו הזה היתה קליטה גם של גלים קצרים (הלחצנים הלבנים), ואני הייתי מבלה שעות בהאזנה לארצות רחוקות, מזיז את החוגה לאט-לאט. את קופסת העץ שבה הוא נמצא בנה כמובן אבא. אבא אהב לפרק אותו, ולהרכיב בחזרה, ואני זוכר שבפנים היו שורות של מנורות זכוכית מפוייחות, גדולות וקטנות.
אלא שכאן החלו העניינים להסתבך. כיוון שהיה זה הטלפון היחיד בשכונה, ובהעדר טלפונים ציבוריים, הוא הפך במידה רבה לנחלת הכלל, בעיקר בשעות הלילה. מישהי צריכה ללדת, שיחת עסקים דחופה, מריבה שאינה יכולה להמתין, השכנים היו דופקים בדלת בנימוס, ושואלים אם אפשר “לעשות שיחה דחופה”, ואנחנו כבר הכרנו את התופעה. כך ידענו מה הבעיה של כל אחד, כי השיחות האלה היו בדרך כלל שיחות של צרות, והן היו קולניות, כי לא שמעו טוב.
כיוון שעיראקים אינם אוהבים כל כך להכניס הביתה אחרים, זו הפכה להיות דילמה. מהן שעות מקובלות? האם לקחת כסף על השיחות הללו? כמה? עלות שיחה או מעבר לכך? ואם לוקחים כסף, השכנים לא ייעלבו? איך פותרים את הבעיה? כך הפך הטלפון ממכשיר לדבר חי, לרשת חברתית.
אמא פתרה את הבעיה בדרך מתוחכמת, כהרגלה. אם ישאלו כמה, נגיד – כמה שאתם חושבים, ככה הנטל יעבור לצד השני. ובאמת, בדרך כלל נתנו את עלות השיחה (שלא היתה זולה אז). אני זוכר כיצד גברת פ’ היתה שמה תמיד את הגרושים מגולגלים חזק בתוך נייר עיתון בערימה קטנה, וכיצד הערימות הלכו ונתווספו בשורה, שכן הצרות גברו. חלק מהשכנים הניחו את התשלום המגולגל ליד בקבוקי החלב שבמפתן הדלת, בבוקר.
אין ספק שהימצאות הטלפון בביתנו הפכה אותנו לאנשים חשבים מאוד. טלפון! אתם מתארים לעצמכם. הטלפון הזה היה סממן סטטוס מאין כמוהו, יחוס. בבניין הזה, ברחוב מודיעין 156 יש משפחה עם טלפון.
כאשר אבא היה ניגש לדבר בו, היתה טכסיות בחלל האוויר, סוג של התרגשות וחשיבות מיוחדת, במיוחד כאשר דיבר לחו”ל, עם אחיו הצעיר יוסף, שגר עד היום בשוודיה. היה צורך להזמין כמובן את השיחה, במרכזיית השיחות הבינלאומיות. אבא נהג לעמוד, כאשר דיבר בטלפון. כאשר הושג סוף סוף הקו בצד השני, בסטוקהולם, וכנראה לא שמעו טוב, הוא היה נוהג להרים את קולו, כדי שיוסף ישמע. עד סוף חייו, כאשר דיבר אבא בטלפון רגיל עם חו”ל, הוא היה נוהג להרים את קולו, למרות שהסברנו לו שכבר אין בכך צורך. עניין של הרגל.
1963, הטלפון ואני.
מלחמת ששת הימים והזינוק ברמת החיים שהביאה איתה החלו לשנות את המצב. לאט לאט זכו עוד ועוד שכנים בטלפון משלהם, עד שבראשית שנות השבעים זו כבר לא היתה אטרקציה גדולה. לאט לאט פחתו השכנים הדופקים בלילה בדלת, ועימם ירד באופן טבעי הסטטוס החברתי. ישראל השתנתה. מחברה של שיתוף ושכנים הפכה במהירות לחברה אינדיבידואליסטית, כל אחד לעצמו. אני בטוח שהטלפון נשאר כמות שהוא לפחות עד שנת 1975, אלא שאז הגיע מכתב מאיים מחברת הטלפונים.
במכתב צוין כי חברת הטלפונים הישראלית אינה יכולה לתמוך עוד בטלפונים “מיושנים” כמו זה, ואם עד לתאריך מסוים הוא לא יוחלף בחדש – ייפסק השירות.
היה כמעט אבל בבית. מיושן? הטלפון שלנו? קדמת הטכנולוגיה? הסטטוס החברתי שלנו? והעובדה שנצטרך להיפרד ממנו? כיוון שהיה רכוש חברת הטלפונים, לא הסכימו להשאיר אותו, אפילו לא למזכרת. אני זוכר ממש את הצער שלי, כנער.
לא נורא, אמרה אמא, שתמיד יודעת להציג כל משבר כסוג של הישג, ממילא הוא היה כבד מידי. היד שלי כבר כואבת מלהחזיק את השפופרת שלו.
הטכנאי של חברת הטלפונים הגיע, קרע את הכבל שלו מן הקיר, אליו היה מחובר בחיבור קבוע כל כך הרבה שנים, ובמקומו הניח טלפון פלסטיק שנהבי, רגיל, טלפון חוגה סטנדרטי קל וחלול, כמותו ראו אז בכל בית.
את הטלפון השחור שלנו, שכולו זכרונות, שכנות טובה, גאווה והיסטוריה – נטל איתו כאילו כלום. תם הקסם וחלף לו. הטלפון שלנו היה קשר אנושי חי, החדש היה כבר סתם פלאסטיק ריק. עד היום העלבון הזה, חוסר- האונים הזה מול הרשויות, צורב אצלי.
לא נורא… אמרה אמא, לפחות השאירו לנו את המספר, 727251, והיד כבר לא כואבת עוד!
1963, אמי ואני. המצלם: אבא. זו המרפסת של הבית ברחוב מודיעין, ישראל עדיין מדינה קטנה עם מידרסים. התמונות הללו הן סוג של נצחון הרוח על החומר. הן שרדו למרות כל המהפכים הטכנולוגיים. הן צולמו במקור כשקופיות, הועברו לפרינט, לאחר מכן לדיסק, ועכשיו הן מועלות לאינטרנט.
הערה אינפורמטיבית: המודעות באתר עוזרות בקיומו.
לפרק הקודם בסידרה
