קריית שמונה והקללה שנתהפכה
איך ננצח במלחמה הבאה..
מאת ד”ר גיא בכור
ראו איזו משוואה מוזרה, חסרת תקדים בתולדות מלחמות העמים:
אנו ניצחנו במלחמה האחרונה, אך אנו סבורים שהפסדנו.
בחיזבאללה יודעים שהפסידו במלחמה הזו, אך טוענים לניצחון.
כיוון ששני הצדדים יודעים שמשהו לא בסדר, משהו חסר עם ההערכה הפנימית שלהם – הם מנסים לחפש הוכחות דווקא אצל הצד השני!
זו היתה המלחמה הראשונה בתולדות העמים, שבה דווקא האויב אמור להעיד הדדית מי ניצח או הפסיד. ואנו מעניקים בדכדוך שלנו את טענת הניצחון לחיזבאללה, בעוד הוא מעניק לנו בשמחה רבה את מראית תבוסתנו. חיזבאללה נאחז בדו”ח וינוגרד כדי להוכיח את נצחונו; פרשנינו נאחזים בשידורי אלמנאר, כדי להראות שהפסדנו. אך האמת הפוכה! וכבר לימדתי כאן עשרות אלפי ישראלים איך השיעים עושים זאת! חשוב שנבין את המשוואה ההרסנית הזו, ונתפקח מייד!
אנסה לשבור עכשיו את ההערכה המקובלת אצלנו, ולהראות שחיזבאללה הפסיד, ואיתו החברה הערבית כולה, השבוייה, כרגיל, אחר סיסמאות ריקות מתוכן. גם אני איאחז במתרחש בצד השני, אך הפעם לא בתעמולת אלמנאר השקופה והעלובה, אלא בבעלת טור לבנונית אמיצה, שיש לה העוז לאמר בפני העולם הערבי כולו את האמת, ובכך לשבר את המשוואה השקרית, שהצגתי בראשית המאמר.
דיאנה מוקלד היא בעלת טור לבנונית צעירה ואמיצה, הכותבת ביומון הערבי הבינלאומי “א-שרק אלאווסט” (“המזרח התיכון”). ביום השנה למלחמה בלבנון אין היא חוסכת שבטה מחיזבאללה, אם כי גם היא נזהרת בכתיבתה, פן יבולע לה. וכך היא כותבת (בהשמטות קטנות):
התיירים המעטים שבאים כיום ללבנון יכולים לצפות בשלטי ענק, שבדרך כלל נושאים את תעמולת חיזבאללה בדרך אל שדה התעופה, איזור שנתון להשפעת הארגון, והשלטים הענקיים הללו מציינים בגאווה שנה ל”ניצחון האלוהי” (המרכאות במקור) על ישראל.
ואכן, גם התקשורת הערבית והלבנונית מציגה את גבורת הלוחמים שלהם, והעיתונאים הערבים עומדים לצד הלוחמים, גאים על עצם פגישתם איתם. נראה שמטרת ציון שנה למלחמה לפי התקשורת הזו נועדה אך ורק להציג את “גבורות” (המרכאות במקור) לוחמי חיזבאללה וכמובן לתקוף את ממשלת סניורה.
סיפורי המלחמה אכן מזכירים את 1,200 הקורבנות שמתו במסגרת “הנצחון האלוהי” (שוב, המרכאות במקור), ואנו רואים את הבנים של לוחמי חיזבאללה מדברים בפני מצלמות הטלוויזיה על קברי אבותיהם, שנהרגו במלחמה האחרונה נגד ישראל, כאשר הטקסט המלווה את המפגשים האלה מביא למסקנה אחת, והיא שהבנים צפויים לאותו גורל כמו אבותיהם.
בתקשורת חיזבאללה שמחה וששון על הניצחון, אלא שהניצחון הזה רובץ בכפייה על לבנון. סיפורי הלוחמים התגברו בכוח על כל מימד אחר של המלחמה, שאותו לא מזכירים, ויש התעלמות מלאה מן המחיר האנושי הנורא של המלחמה, כאשר מסתפקים בצלצולי הניצחון, והתקשורת הערבית שבוייה בידי הטענות הללו של חיזבאללה.
יותר משניצחו לבנון או הלבנונים ניצחו והרוויחו בשנה הזו איראן וסוריה, אך את זה לא מציינים ועל זה לא מדברים. וההישגים הללו באו על חשבון לבנון, לא לטובתה.
איפה הביקורת הלבנונית והערבית על מה שקרה במלחמה? איפה הלקחים?
בישראל לעומת זאת היתה ביקורת אמיתית על המלחמה, וישנם מחירים פוליטיים ששולמו ועוד ישולמו בגינה. התקשורת הישראלית מילאה תפקיד מרכזי בהתחשבנות עם הממשלה, והיא ממשיכה לעושת כן.
אך אנו בלבנון עומדים חסרי אונים ומשותקים, מכדי שנוכל למתוח ביקורת על “המתיימרים להיות מנצחים”, משותקים הן בתקשורת והן בפוליטיקה שלנו.
זו היתה דיאנה מוקלד, במאמר מרכזי ביומון הערבי החשוב ביותר, א-שרק אלאווסט, והעולם הערבי קרא. האם תרצו לפנות אליה? האם אפשר לעודד כאן דיאלוג איתה? האם בעצם הדיאלוג נשבור עוד יותר את משוואת הניצחון וההפסד ההזויה? ראו איזו דילמה לכותבים הערבים: הם מבינים שחיזבאללה לא ניצח במלחמה האחרונה, אך במקביל הם יתקשו לקבל את העובדה שישראל ניצחה. איזו דילמה.
בכל מקרה האימייל שלה:
diana@ asharqalawsat.com