הבלדה על המזרח התיכון החדש

מאת ד”ר גיא בכור

היום מתכנס במלון בצד הירדני של ים המלח הפורום הכלכלי העולמי (“פורום דאבוס”), אותו פורום בינלאומי יוקרתי שהביא את בשורת “המזרח התיכון החדש” החל משנת 1994, כאשר ישראל התפרצה אל העולם הערבי, תחת כנפי אוסלו.

ישראל כבר כמעט ואינה נמצאת שם. היוזמת, ההוגה, המבצעת, זו שהביאה את פורום דאבוס לאיזור המוכה ביותר בעולם, כמעט ואינה מיוצגת בו עוד. מדברים שם על העתיד הכלכלי של העולם הערבי. ישראל אינה רלבנטית. מה נותר מן ההמולה הגדולה? המילים הגדולות? השעיטה הגדולה אל המרחבים הערביים? חורבן, אובדן קשה של תקוות ואכזבה. החזון הגדול ושיברו. ואפילו שישראל כבר אינה נמצאת שם, עדיין מאשימים האינטלקטואלים הערבים שהפורום הזה נועד לשרת את ישראל. שום דבר אינו משתנה, שכן מבחינתם ישאל היא לא רק מדינה. היא מצב נפשי. עדות למצבם הם.

*

ההתחלה היתה פנטסטית, אמיצה, וכמובן עיוורת לחלוטין למתרחש באיזור שלנו. בשנת 1994 שיכנע שר החוץ דאז, שמעון פרס, את הפורום הכלכלי העולמי לכונן מפגש כלכלי שנתי בכל פעם במדינה מזרח התיכונית אחרת, כמובן בשיתוף מלא של ישראלים. מי היה מאמין שצמרת עולם העסקים והכלכלה תגיע לאיזור המוכה שלנו? לעולם הדבר הזה לא היה מושג, אלמלא הקשרים והיוזמה של ישראל.

ואכן, זו היתה התחלה מחשמלת עבורנו כישראלים. חצי הממשלה נסעה בשנת 1994 לועידה הראשונה בקזבלנקה, והשרים הסתובבו עם חיוך רחב, המרוח על פרצופם. היתה תחושה של ימות המשיח, וגר זאב עם כבש, גולדשטיין עם עבדאללה.

כמי שהיה אז פרשן לעניינים ערביים בעיתון “הארץ” נסעתי גם אני, אך הקפדתי לכתוב כי מדובר במיקסם שוא, אשר עוד יתנפץ בפנינו. שהערבים דוחים את הרעיון הזה שכן הם רואים בו נסיון של ישראל להשתלט עליהם בעורמה, הפעם טכנולוגית וכלכלית. לא עזר דבר.

אני עדיין זוכר היטב את היהירות הקרירה של אורי סביר, מנכ”ל משרד החוץ, תחת שמעון פרס, ואת התדרוכים שלו, בהם שינה בהבל פיו סדרי בראשית בעולם הערבי, שיתף  מדינות, הוציא מדינות, הקים בנקים איזוריים ושרטט גבולות. פרס היה הכוהן הגדול של החזון המשונה, ואבי גיל עוזרו. הם גייסו בעלי חזון יוקד כמו יוסי ורדי (עוד לפני מירביליס וההיי טק) כדי להכין חוברות שנתיות רבות- דמיון על הסדרת התחבורה במזרח התיכון, התיירות, המטבע, מעוף הציפורים והכלכלות, כאילו אין כאן איבה יוקדת, דתות ולאומים השונאים זה את זה וחושדים זה בזה. זה היה תרגיל מושלם בעיוורון מוחלט. חמור מזה, זה היה אסון.

הערבים פרשו זאת כהשתלטות, מה גם ששמעון פרס טען פעם בבית ספר כי לא היה פוסל בעתיד הצטרפות של ישראל לליגה הערבית. לליגה הערבית! קודש הקודשים של הערביות. העולם הערבי הרגיש כאילו חיללו אותו ואת כבודו. הוא הרגיש מבוזה ושולי. כאילו הזרים שהכניס לביתו השתלטו עליו. התקשורת הערבית, האינטלקטואלים והשלטון התגייסו כדי לבלום את חזון הבלהות הזה במחינתם. “המרחבים הערבים נמכרים בגרושים”, כתב אז משורר הזעם ניזאר קבאני, “החלום על עולם ערבי נזרק לזבל של האמריקנים והישראלים”. תחושות הבגידה, הבושה וההתנגדות היו עצומות.

ככל שגברה ההעזה הישראלית, כך התחזקה האיבה התרבותית לישראל. ככל שגברה החדירה למרחבים המרוחקים של העולם הערבי, המפרץ הפרסי וצפון אפריקה, כך גברה ההתנגדות. וזו חיכתה לשעת הכושר, שהגיעה עם פרוץ האינתיפאדה בשנת 2000. תפיסת המזרח התיכון החדש קרסה אז ברעש גדול ובהלם עצום למאמיניה בארץ, אשר חלקם עדיין לא התאושש מן המכה.

ישראל הציעה לערבים ברית, אך ביהירות, בהתנשאות, ובציוניזמוס המצוי, זה חסר המנוחה, המפא”יניקי, דהיינו להפשיל שרוולים ולהתחיל מייד לעבוד. וזה בדיוק מה שהפחיד את העולם הערבי רווי המתחים, הסודות והפינות שאסור להיכנס אליהן. “נלבישך שמלת בטון ומלט” שרו הישראלים למזרח התיכון החדש, ונדהמו לראות עד כמה מבהילים הם את תושביו.

תוצאת הקריסה: ישאל זינקה קדימה, הערבים במזרח התיכון סביבנו נובלים מאחור. התל”ג הישראלי כיום הוא 150 מליארד ובסוף השנה הוא צפוי להגיע לכמעט 200 מליארד. זה של הרשות הפלסטינית הוא 3 מליארד. סוריה 30, ירדן 15, לבנון 24, ומצרים על 78 מליון תושביה רק 115 מליארד. התל”ג לנפש בישראל הוא 21 אלף דולר לנפש. חוץ מלבנון, כ-6,000 דולר לנפש, כל הייתר מתבוססים במי האפסיים של 1,000-2000 דולר לנפש פר-קפיטה. ישראל צדקה, כרגיל, ב”מה”, אך שגתה לגמרי ב”איך”.

החזון הישראלי הכלכלי התממש, אך החזון המזרח התיכוני קרס ברעש גדול, שאת מחירו אנו עדיין משלמים.