מאת ד”ר גיא בכור
בעידן פוסטמודרניסטי, שבו מה שלא מופיע במצלמה כנראה לא קיים, ובו המצלמה יכולה לתעתע במציאות, בו מיקרה פרטי קטן יכול להתקבע כניצחון קולקטיבי או הפסד שכזה (למשל, תמונות הילד מוחמד אלדורה בראשית האנתיפאדה האחרונה), המצלמה הופכת לכלי הנשק העיקרי במלחמה. ואם היא כלי נשק, אז עד הסוף.
חיילי צה”ל חותמים על כלי נשק אישיים, חגור וציוד מלחמתי אישי. מדוע שכל חייל לא יצויד במצלמת וידאו קטנה, שתותאם גם לנשיאה על הקסדה, ובכך יזכה צה”ל במקור צילומי מהפכני, היכול לחולל פלאות? למקור בלתי נדלה של הוכחת המציאות כפי שהיא באמת?
לשם מה אנו זקוקים למצלמות הוידאו החיליות (בראשי תיבות: “מוח”)?
- חיילי צה”ל מבצעים פלאות בדיכוי הטרור, בלחימה מתוחכמת שיכולה להילמד בעולם, ובהווי חיים נערץ. הגיע הזמן שגם העולם יראה זאת.
- פלסטינים, לבנונים ואנרכיסטים כבר למדו לצאת לשטח עם מצלמות וידאו, ובהן נראים חיילי צהל מסורבלים ונוקשים. זה תפקידם, אך הצילומים האלה מוטים בדרך כלל, כאשר הם מראים רק את מה שהצד הזה רוצה שהעולם יראה. הגיע הזמן לצילומים נגדיים, שיזרמו אל מערכות התקשורת הישראלית והעולמית. כיוון שמדובר בצילומים בעלי ערך חדשותי או היסטורי, הם ישודרו בשמחה.
- צילומי הוידאו יוכיחו מעל לכל ספק פרובוקציות של הצד השני, אלימות שלו, שקרים וטענות שוא, ויעזרו בלי כל ספק לעמדה הישראלית. כידוע, אין כמו מראה עינים.
- בזמן מלחמה או עימות רחב, זה יהיה מקור חסר תחליף לצילומי הזירה. בהעדר צילומים אחרים, מי שמצלם את ההיסטוריה גם יקבע אותה. יקבע את סמליה, ואת הזיכרונות הקולקטיביים שלה. לכניעה של לוחמי חיזבאללה או פלסטינים, כפי שקרה לא אחת בשנים האחרונות, אך מעטים ידעו זאת, יש ערך תודעתי עצום, למשל בהמשך לוחמה של צד שני, או שבירתו.
כיוון שמדובר בצבא, יש לקיים נוהל להפעלת מצלמות הוידאו האישיות. בקורס מיוחד יתורגלו החיילים מתי להפעיל את המצלמה, איך, ומדוע. כל אחד מהם יהיה מעתה לא רק חייל של ישראל אלא גם חייל של הסברתה. החיילים חייבים להבין שבעידן תקשורת עולמית המלחמה על המודעות חשובה לא פחות, ואולי אף יותר מן המלחמה הצבאית. והם נמצאים בשטח, הם רואים את האמת, ואותה צריך להוכיח.
מעבר לכך, המצלמות ישמרו עליהם. בעתיד יתברר שכאשר בשטח, נניח פלסטיני, הצד השני יודע שמצלמים אותו, הוא ישתדל להימנע מפרובוקציות, שיגרמו לו נזק תדמיתי. הצילום מרתיע טרוריסטים, שיידעו כי לאחר מכן יפוענחו התמונות, וניתן יהיה לזהות פרצופים ומחבלים.
מפקדי הכיתות בשטח יהיו אחראים על איסוף הצילומים בשעת הצורך, כאשר טכנית אחד החיילים יהיה אחראי לכך, ומשלוחם באופן מסודר ליחידה מיוחדת בדובר צה”ל שתאסוף אותם יום יום. זו תהיה תרגולת קבועה ומובנת מאליה של החיילים, שכן כאשר יתעורר עניין ציבורי במקרה מסוים, ברור יהיה שהם הפעילו מצלמות וצילמו. זו תהיה אחריותם.
הצילומים ישמשו את צה”ל בתחקוריו, וכמובן יהיו כפופים לצנזורה הביטחונית. צילומים בעלי חשיבות, בפרמטרים שייקבעו, ישוגרו למערכות התקשורת והטלוויזיה בעולם, ואחרים יוזרמו לאתרי שיתוף למיניהם, שבהם צופים עשרות מליונים של צופים צעירים. הערך התודעתי בכל המקרים הללו יהיה עצום. כך הופך צה”ל והופכת ישראל למקור קבוע של חדשות, כמו סוכנות ידיעות. מדוע להזדקק לתיווך הקלוקל-לעיתים של תחנות הטלוויזיה העולמיות, אם צה”ל וישראל יכולים לעשות את העבודה בעצמם? לא שישראל תזדקק לתחנות אלה, הם יזדקקו לה, על בסיס שוטף.
אכן, הגיע הזמן למקצוענות. הגיע הזמן ל”מוח”.
מאמרים קשורים: סדרת סודות הצלחה למה בכל מלחמה עתידית נפסיד
