מאת ד”ר גיא בכור
ישנה אקסיומה שהמנהיגים כיום הרבה פחות טובים מאילו שהיו בעבר. יכול להיות, אך אני מבקש להתעמת עם התיזה הזו אחת ולתמיד. בן גוריון? מנחם בגין? יצחק רבין? לוי אשכול?
הם חיו בתקופה אחרת עם זמנים אחרים לגמרי. הם לא היו צריכים להישרד כל בוקר מחדש, ממהדורת חדשות לרעותה. למה אני מתכוון? היה להם רוב מוצק בכנסת, לכולם, של עשרות חברי כנסת; העיתונות היתה אז ברובה המכריע צייתנית וצופנת סוד; החברה היתה פטריוטית ומגוייסת; מי דיבר אז על חברה אזרחית? בג”ץ שמר על תפקידו הקלאסי כרשות שופטת, לא כשחקן ראשי כיום; והמנהיגים היו רחוקים מן העם. מי זכה לראות אותם בכלל? הטלוויזיה היתה בחיתוליה, אלה היו בעיקר ימי הרדיו, ואין כמו הרדיו להרים מנהיג למעלה ולמנף אותו לדרגת מנהיג כריזמטי. הרי לא רואים אותו מחטט באף. במונחים של היום רוב השמות הגדולים שהזכרתי היו נתפסים כמוזרים, במקרה הטוב.
שיטת הבחירות והמציאות הפוליטית-חברתית, שנכפתה הר כגיגית על בנימין נתניהו, אהוד ברק ואהוד אולמרט, של רסיסי מפלגות ושל חברה מסוכסכת עם עצמה, לא תאפשר לחכם ולכריזמטי ביותר להצליח. האם בן גוריון היה מצליח היום להקים מדינה? הרי היתה קמה ועדת חקירה לאחר מלחמת השחרור איך זה שנהרגו אלפי חיילים שלנו! ופשלות לטרון, וכיבוש כפרים, ועוד ועוד. מהומת אלוהים במונחים של היום. כך שצריך לראות דברים בפרספקטיבה נכונה.
לטענתי, רוב המנהיגים של היום הרבה יותר מוכשרים ומתוחכמים מאילו של פעם, שכן לא רק שהם מנהלים מדינה בקשיים הולכים וגוברים, אלא שהם צריכים להישרד כל יום מחדש, לתכנן קואליציות, לחצות משברים יומיים וכל זאת כדי שבכלל תהיה ממשלה, נתון שהיה מובן מאליו פעם.
המצב הזה, שבו המנהיגות שלנו מבוזית בציבור, עלובה ודהויה, מביא לתוצאה הרת אסון. מי בכלל ירצה להיות מנהיג בישראל? שמתם לב כיצד השר לבטחון פנים דיכטר הודה, שבעצם, אף אחד לא רצה את תפקיד המפכ”ל? כך קורה אצלנו שמי שרוצה – לא מתאים, ומי שמתאים – לא רוצה. זו הרי נבואה שמגשימה את עצמה שהמנהיגות שלנו גרועה.
התופעה הולכת ומחריפה, שכן יש לנו מנהיגות נבחרת שאינה מצליחה להנהיג, ויש לנו מנהיגות בלתי נבחרת, שמנהיגה, וכוונתי בעיקר לתקשורת האלקטרונית. כמו בזמן המלחמה, יושבים הפרשנים המלומדים באולפן המוגן היטב, ובאצבעם מחליטים מי ניצח, מי תיפקד ומי לא. מי ישאר ומי יעוף. ישחקו הנערים לפני “פרשנינו”. עד כמה שזה נשמע אבסורד, ובכן, הם באמת קובעים היום במדינת ישראל מי יתפטר ומי יישאר, מי יוקרב ומי יקריב. כך קורה שהם אינם משקפים מציאות אלא ממש יוצרים אותה. אין פלא שאנשים טובים שנקלעו לפוליטיקה מואסים בה, כמו דני נווה, ואחרים לא מתקרבים אליה. הפוליטיקאים מבחינת הפרשנים הם בשר טרי, שמדברים עליו מהללים אותו עד שקוברים אותו, ועוברים להשתעשע עם הקורבן הבא. זה הרי ריטואל קבוע.
אז בשביל מה צריך להצטרף לפוליטיקה? אין פה שכר ראוי (כן, בניגוד להתלהמות הטוקבקיסטים באתרים שונים, המשכורת דלה במונחי השוק הפרטי), אין כבוד, אין ביטחון כלכלי ואין עתיד ברור. מיד אתה נתון לביזוי, שיסוי והגחכה בסגנון ארץ נהדרת. אם מישהו הוא פוליטיקאי אז מותר להגיד עליו הכל, כאילו כללי לשון הרע אינם חלים כאן. הפרשנים הרי קבועים, הם לעולם לא מתחלפים ואיש לא בחר בהם בכלל, ומולם כסרט נע מתחלפים הפוליטיקאים התורנים, כמהים בעליבותם מכמירת הלב למעט לגיטימציה, הכרה וזוהר. הם הרי צריכים את הפרשנים, בעלי התהילה, הזוהר והכסף; אלה המולידים אותם וקוברים אותם. כל מה שנותר למנהיגינו לדקלם היא אותה אימרה שהגלדיטורים היו מברכים בה את הקיסר הרומי היושב בטריבונה, עם היכנסם לקרב חייהם:
Ave Caesar, morituri te salutant (“היה שלום, קיסר, ההולכים למות מברכים אותך!”).
הם, ויחד איתם גם מדינת ישראל.
