שנת 2006 תיזכר כשנה שבה התחילו להסתמן תהליכים ברורים של הידרדרות במזרח התיכון, ושל ואקום רעיוני גדול, המתמלא על ידי הכוחות השליליים באיזור שלנו. התחושה בעולם הערבי היא של פסימיות גדולה, והמתנה לרע. ויחד עם זאת נחישות אמריקנית צבאית ודיפלומטית, ביחד עם הקמת ברית של מדינות סוניות חשובות, יכולה למלא את הואקום הזה ולעודד חזרה של כוחות ורעיונות חיוביים.
אם אני נדרש להציב את הכלים, להבנת השנה הקרובה הייתי מדבר על התהליכים הבאים:
- התכווצות המדינה על חשבון הארגון. עד לשנים האחרונות המדינה הערבית נתפסה כמודל החזק ביותר באיזור (אל-דוולה, אלניט’אם, אלסולטה). הלאומיות הערבית בנתה את נוסחת המדינה הדואגת לכל, האמא של האזרח, שהצבא שלה חזק ומשטרה רב עוצמה. התחושה הזו הולכת ומתפוגגת. עיראק שהתפרקה למרכיביה, והאחדות הטריטוראילית שלה מאויימת; הרשות הפלסטינית שפסקה, למעשה, מלהתקיים; ולבנון המאויימת מחדש כישות מדינתית. סוריה היא מדינה חלשה, ועוצמתה של מצרים נפגעה, כאשר רבע מצירי הפרלמנט הם מן “האחים המוסלמים”. למעשה, נוח לכמה מן המנהיגים להיות חלשים, או להציג את עצמם כחלשים, שכן הדבר פוטר אותם מאחריות, ומעניק להם מרחב תמרון גדול יותר. כך נהג יאסר ערפאת כיו”ר הרשות הפלסטינית, כאשר טען תמיד שהוא אינו יכול. כך נוהג היום בשאר אלאסד, כך נוהג פואד סניורה ראש ממשלת לבנון, ואפילו הנשיא מובארק, אשר “אינו יכול” להשתלט על הטרור בסיני, למשל, ליד רצועת עזה. האם גם ראש הממשלה אהוד אולמרט למד מן הנסיון האיזורי, כשהוא טוען שאינו יכול לפנות את המאחזים ביהודה ושומרון, שכן אין לו הכוח הפוליטי לעשות כן?
- היעלמות הלאומיות הפן-ערבית. הוולד החשוב ביותר של התנועה הלאומית הערבית היא הפן ערביות. איש כבר אינו מאמין שלאומיות משותפת תוליד חיים טובים יותר או אושר. תפיסות כמו אילו של מיפלגת הבעת’, הנאצריזם, או הליגה הערבית הן נחלת העבר. הוצאתו להורג של סדאם חוסין, היא גם חיסולה של התפיסה הלאומית הפן-ערבית. השנה האומה הערבית הפילה סופית, ובעצב רב, את וולדה.
- כתוצאה מן התהליך הקודם, וכדי למלא את הואקום הפושה באיזור, מליונים נוהים אחר האסלאם הפוליטי, המבטיח הבטחות גדולות ונצורות. עליית החמאס בינואר השנה לא היתה רק על רקע השחיתות של הפתח, אלא קודם כל בגלל הואקום והאבל הגדולים שנוצרו באיזור. מכאן עולה שגם בבחירות פלסטיניות נוספות, אם יהיו, החמאס ימשיך ויתחזק. לאסלאם הפוליטי יש תחושת הישג והצלחה, ואין כמו הצלחה כדי להביא עוד ועוד תומכים, אפילו שמדובר, בעצם, בעוד אילוזיה.
- ירידת הסונה ועליית קרנה של השיעה. לא יאומן, מזה אלף שנה לא ראינו תהליך כזה, אך התרסת אחמדינג’אד, עוצמתה הכלכלית של איראן בשל הנפט, מה שנתפס כניצחון חיזבאללה במלחמה האחרונה, והשתלטות השיעים על עיראק, כל אלה מולידים הרמת ראש שיעית: בעיראק, בבחרין, בלבנון ואפילו במדינות שפעם נחשבו כסוניות-לחלוטין כמו מצרים וסוריה. זו אנומליה, אך היא ממשיכה לצבור תאוצה. יש מי שמממן אותה.
- היחלשותה של ישראל. בעבר פחדו מישראל ומעוצמתה המיתולוגית, אך שנים של וותרנות מדינית (שנות התשעים); מבוכה רעיונית; אובדן הציונות השורשית הבטוחה בעצמה; ובלבול צבאי (מלחמת לבנון) מביאים רבים לחשוב בעולם הערבי שיוכלו לנצח את ישראל בזירה הצבאית. מבחינה זו חזרנו חמישים שנה אחורה, וגרוע מכך. אילו מחשבות מסוכנות, העלולות להיות מתורגמות בשנת 2007 לשפת המעשה. כמו תמיד, בישראל אין מבינים ש”הבלגה” במזרח התיכון לעולם לא תיתפס כעוצמה, אלא כסממן של חולשה נסתרת המזמינה את ההתקפה.
- כישלון תהליך הדמוקרטיזציה. שנת 2006 היתה השנה בה הבינו גם האמריקנים כי דמוקרטיה לא תהיה במזרח התיכון, ואם היא תיכפה, הרי שהתוצאה הרת אסון. בעיראק היא הביאה לתוהו ובוהו: לקריסת הסונים ולעליית השיעים, וזו לא דמוקרטיה, זה ניצול לרעה שלה, על ידי רוב אתני נוקמני; ברשות הפלסטינית הדמוקרטיה הביאה להשתלטות חמאס והתנועה האסלאמית על מה שילדה ישראל בהסכם אוסלו; בבחרין השתלטו השיעים על הפרלמנט; ובמצרים להיווצרות בלוק של “האחים המוסלמים” בבית הנבחרים. זהו בלוק טורדני, המחולל צרות לממשל, מי אשר אינו מסתיר את כוונתו להשתלט יום אחד על המדינה כולה. זה הזמן עבור האמריקנים להודות כי הניסיון הדמוקרטי נכשל, לשים אותו בצד, ולקרב מחדש את השליטים הערביים שנסו מפני ארצות הברית כל עוד נפשם בם, פן זו תאלץ אותם להשתתף בניסוייה הדמוקרטיים ההרסניים.
- העולם, והאו”ם במסגרת זו, מגלים שרירים, והם מילאו ויכולים למלא תפקיד בדרום לבנון, אולי גם ברצועת עזה, בלבנון או בעיראק. אילו כלים שאנו בישראל בזנו להם בעבר, וכיום הם יכולים לעזור לנו מאוד. לאו”ם ולקהילה העולמית יהיה השנה תפקיד מכריע בייבושה של איראן, כך לפחות יש לקוות.
הפלסטינים
חמאס, שזכה בבחירות הפרלמנטאריות בינואר השנה, אינו מתכוון לפנות את הממשלה ואת הפרלמנט עליהם השתלט – בשום מקרה. אם הוא יצטרך להלחם באבו מאזן ובפתח על כך, הוא לא יהסס לעשות כן, ויש לו עוצמה צבאית ועוצמה ברחוב. אלא שאבו מאזן חלש, ובחמאס יודעים שהצהרותיו על הקדמת בחירות או הסדרים עם ישראל הן הצהרות ריקות מתוכן. במילים אחרות, חמאס אינו סופר כלל את אבו מאזן, ובודאי לא מתרגש ממנו.
חמאס מעוניין להשליט על שלטונו לתמיד ברשות הפלסטינית, ולכן אין לו אינטרס כרגע לפתוח מחדש את זירת הטרור נגד ישראל. אך הוא מתחמש בהיקף מרשים, כדי לפתוח בעימות רחב ומוגבל בזמן מול ישראל, כנראה באביב או בקיץ, אם כי ראשיו עוד לא החליטו על כך סופית. ההנחה היא שמה שעבד עבור חיזבאללה, דהיינו, תיקו בין ארגון (חיזבאללה) לבין מדינה (ישראל), יעבוד גם עבורם. תיקו בין ארגון למדינה, הם יודעים, משמעו ניצחון הארגון, דהיינו חמאס. התכלית בניצחון כזה: השתלטות מוחלטת וסופית על הרשות הפלסטינית, והזנת התודעה הפלסטינית בניצחון לעשרות השנים הבאות.
איראן ממשיכה לעמוד מאחורי חיזבאללה וחמאס, כדי להתיש כל העת את ישראל. העולם חייב לטפל בראש הנחש, ואז גם יקוצץ זנבו.
סוריה
בשאר אלאסד מבוהל מהבידוד הכמעט-מוחלט של ארצו; מהפללתו האפשרית בפרשת רצח רפיק חרירי; מהכלכלה הסורית הקורסת; מהעובדה שהנפט שארצו מצאה אוזל; ומהאינטרנט, הקידמה והגלובליזציה, המאיימים על שלטון העריצות שהוריש לו אביו. זהו משטר המונע על ידי פראנויות, שלעיתים הן אפילו אמיתיות. הוא אובד עצות, ותעיד על כך מדיניות הזיג זג בה הוא נוהג.
הוא יודע ששלום עם ישראל הוא לא יוכל להשיג, שכן משמעות הדבר אובדן השלטון. המיעוט העלווי שולט בסוריה בניגוד לדרך הטבע מאז נובמבר 1970, וכל כולו מושתת על ההתנגדות לישראל. סוריה היא מדינה סגורה ומסוגרת, שבה אין אינטרנט להמונים ופס רחב אסור על פי החוק. פתיחות משמעה חיסול המשטר הקיים. כדי לנסות ולפתור את מצוקתו, ולהעמיד את עצמו בעמדת כוח, הוא הוגה ברעיונות צבאיים, למשל מחטף חיילים ישראלים ברמת הגולן, או הפצצת ערים ישראליות. איני אומר שהוא יעשה זאת, אך זה עובר בראשו. לפיכך בשנת 2007 יש להיות זהירים במיוחד ברמת הגולן.
איראן
ההתרסה נגד העולם, שבה פתח מחדש הנשיא מחמוד אחמדינג’אד, ואשר לא בגללה העלו אותו העניים במדינה לשלטון, נמשכת, ומשכרת את ההמונים הערביים והאסלאמיים. אלא שזו התרסה המעידה על חולשה של האיש עצמו ושל איראן. איראן מדינה מבודדת בעולם הערבי ובעולם כולו, ובדידותה גוברת לאחר החלטת הסנקציות מהחודש. רק סוריה מקורבת אליה, וגם זה בעירבון מוגבל. כיוון שכך, המירוץ הגרעיני של איראן ימשך, בכדי לצבור לגיטימציה ועוצמה. המשטר החומיניסטי מאויים מאוד מבפנים, והגרעין היא דרך לאחז את עיני ההמונים. הפתרון של סנקציות עדיין לא אפקטיבי, אך אם יוטלו סנקציות על יבוא הדלק ותזקיקי הדלק של איראן, או על יצוא הנפט שלה, כלכלתה תיעצר ותקרוס. יש להמשיך את הלחץ על איראן, שהדבר המטריד אותה ביותר כרגע היא כלכלתה הנובלת.
חיזבאללה
הארגון שנטל על עצמו לקדם את ענייני השיעים בלבנון, ואולי אפילו לגרום להם לתפוס מקום של בכורה במדינה, ממשיך להיות ממולכד על ידי מרכיבי הכוח בלבנון. הוא חי מן הסכסוך עם ישראל, חטף השנה שני חיילים מתוך תחושה שישראל לא תשבור את הכללים, נדהם לראות שהדבר אינו כך, וספג מהלומה קשה על ידי צה”ל. אך כמו במזרח התיכון הוא טען לניצחון, ושיכנע בכך את העולם הערבי ואפילו את עצמו.
הערכתי שבשנה הקרובה אין לו אינטרס במלחמה כוללת או בשבירת הכללים מול ישראל או מול ממשלת לבנון, ולכן הוא ישמור על הסטטוס קוו החדש בדרום לבנון, דהיינו הימצאות חיילי האו”ם שם, תוך שהוא מתחמש, אך בצינעה. יש לו עם זאת עניין להעסיק אותנו בנקודות שוליות, וצריך להיזהר מכך.
התהליך המדיני
לאחר שש שנות אנתפיאדה, שינאה עצומה לישראל בעולם הערבי שלא ידענו כמוה, ופחד קיומי של שליטים ערביים, איני רואה כרגע הרבה סיכוי לתהליך מדיני אפקטיבי. צריך לזכור כי חסן נסראללה טען שבמלחמה הוכיח את התיזה שלו לפיה “ההתנגדות היא הפתרון”, ולא עוד סיסמת העבר “השלום הוא הפתרון” לבעיות הערבים. עדיפים השנה גישושים וקשרים חשאיים עם מנהיגי העולם הערבי, ומגעים שקטים כאלה אכן מתקיימים, כדי לנסות ולעבור את צונאמי ההתרסה העובר כרגע על המזרח התיכון כולו, במינימום נזקים. העולם הערבי אינו בשל כרגע לראות את שנות התשעים מתרגשות לנגד עיניו מחדש. בשנת 2007 יש לבנות שוב את המערכות שיאפשרו בעתיד, יש לקוות הקרוב, גם לתהליך מדיני אפקטיבי לצאת לדרך בהצלחה.
לסיכום: 2007 תהיה שנה שבה הערבים סביבנו עלולים ללכת שבי אחר הפנטזיה שלהם של ישראל חלשה, שתיעלם או תובס. ישראל צריכה עכשיו לגלות עוצמה ונחישות, פן אי היענותה לאתגרים צבאיים תתפרש כחולשה, ובכך היא תזמין על עצמה מתקפה אפשרית. יחד עם זאת צה”ל מפיק לקחים, מתחיל להבין את מימדי האיומים נגדנו, ובנוסף לכך עוצמתנו הפיננסית הרבה, כל אלה מבטיחים שהאיומים עשויים הפעם להיענות טוב יותר מאשר בשנת 2006. לפחות מן הקונספציות התמימות של שלום איזורי או דו-קיום עם הפלסטינים נפטרנו סופית השנה, וגם זה משהו.