מדוע אנו וייתר בני העולם המערבי עומדים פעורי פה לנוכח שריפת שגרירויות דנמרק ברחבי המזרח התיכון והמהומה האדירה שרק מתחילה בין המוסלמים לבין הציביליזציות המערביות? משום שאנו חוזים במו עינינו כיצד קורסת התפיסה בה האמינו רבים כי העולם הופך לחברה אזרחית ורציונלית, השואפת לעצמאות אישית ולחיים טובים. כמו שד מן הבקבוק מזנקים לפתע כוחות קמאיים, אכזריים ובלתי מתפשרים ומחריבים את העולם המדומיין שהמציא המערב בחמישים השנים האחרונות.
על רקע זה מתפרסמים עכשיו שני ספרים מתורגמים, זה של הפילוסוף האמריקני סם האריס, וזה של ההיסטוריון של המזרח התיכון, ברנארד לואיס. מסקנת שני הספרים קודרת ומוחלטת בכל הנוגע להתנגשות בין המערב לבין עולם האסלאם ובכל הנוגע לעתיד האנושי בכלל.
אכן, האריס מנסה לבדל את גישתו מזו של סמואל הנטינגטון, כאשר לא מדובר בהתנגשות ציביליזציות, אלא בהתנגשות בין הדתות, כל דת, לבין התבונה והרציונליות, אלא שהנסיון שלו לצייר את שלוש הדתות המונוטאיסטיות כקיצוניות ומוחלטות במידה מקבילה גם במאה העשרים ואחת הוא נסיון חלש במקצת. הבעייה בעולמנו אינה עם היהדות, שהאריס רואה אותה כ”מגוחכת בפרשנות המילולית שהיא מעניקה לכתבי הקודש שלה ומנוגדת לתובנות התרבות המודרנית” (עמ’ 98). הבעייה גם אינה עם הנצרות, הכמעט נידחת במערב אירופה החילונית של היום, אלא, ולכך יסכים גם האריס הבעייה היא בעיקר עם האסלאם הפוליטי.
שני הכותבים ערים לחוסר הסימטריה שבין המערב והתובנה הדמוקרטית אליה הגיע לבין אותם פונדמנטליסטים אסלאמיים. האריס כותב בצורה מבריקה כי “כאשר אנו חושבים על האסלאם ועל הסכנה שנשקפת ממנו למערב, אנחנו צריכים לדמיין לעצמנו מה היה נדרש כדי לחיות בשלום עם הנוצרים בני המאה הארבע עשרה, נוצרים שעוד היו להוטים לרדוף אנשים על פשעים כגון חילול לחם הקודש וכישוף. זו פגישה עם העבר” (עמ’ 159). לואיס מצידו מציין כי חסידי הדמוקרטיה במזרח התיכון נקלעים למלכוד: בעוד שהם חייבים להעניק חירויות וזכויות אזרח לאופוזיציה האסלאמית, הרי שזו, אם תעלה לשלטון, אינה מחוייבת לסדר האזרחי. גרוע מכך, הדמוקרטיה לדעת הארגונים האסלאמיים היא סולם לתפוס את השלטון, וכאשר יגיעו למעלה יהדפו לתמיד את הסולם הדמוקרטי עליו טפסו. ניתן לתמצת את השקפתם זו, כותב לואיס במשפט הבא: “איש אחד (גבר בלבד), הצבעה אחת, פעם אחת” (עמ’ 128).
כיצד מציעים הכותבים להתמודד עם “העתיד הקודר”, ממנו חושש לואיס, שאולי יצפה לעולם אם יצליחו הפונדמנטליסטיים במלחמתם? בנסותו לאמץ פתרון פרקטי ולנוכח שעת החירום הדוחקת מקווה האריס כי האסלאם יעבור תמורה רדיקלית. הוא מודע לכך שזו עלולה להיות תקוות שווא ולכן הוא מציע לזרז את התמורה בעולם המוסלמי באמצעות הפעלת לחץ חיצוני, למשל גמילת המערב משימוש בנפט באמצעות פיתוח מקורות אנרגיה חילופיים, ואו אז יבלטו כשליו של העולם המוסלמי, והרפורמה המבוקשת תהיה מחוייבת המציאות (עמ’ 162). לואיס מעריך כי יצירת דמוקרטיה בעולם המוסלמי עדיין אפשרית, אך זו לא תהיה קלה. היא חייבת להיות הדרגתית ומדודה, אחרת, כפי שגם מוכיחה הדוגמה החמאסית, זו עלולה לעודד דווקא את מתנגדיה המושבעים של הדמוקרטיה (עמ’ 175). אלא שכמאל אתתורכ, וזאת לואיס יודע היטב, לא המתין להתפתחות דמוקרטית הדרגתית ואיטית, אלא חולל את התמורה באיבחה אחת. מה גם שלעולם אין מאתים שנה כדי שתצמח אותה דמוקרטיה ערבית, ולכן שני הפתרונות, עם היותם מעניינים, נראים מאולצים במקצת.
לפנינו שני ספרים עשירים באינפורמציה, ידע חכם ותובנות מחכימות. שניהם נקראים בהנאה רבה, ואין כמותם בתיאור הבעיה. הם גם מציעים פתרונות, אך אלה מצביעים בעיקר על כווני פעולה אפשריים, כך שהחידה הזו, של הדמוקרטיה והעולם המוסלמי, נותרת עדיין ללא פתרון מלא, למרות שני ספרים מצויינים אלה.
(פורסם בידיעות אחרונות)
