במאמר האסטרטגי הזה תקראו כיצד ניהל המערב את הדיסאינפורמציה בנוגע ללחימה הרוסית באוקראינה – לחברי מועדון ג’יפלאנט פריים, ומבצע ההנחה הוארך עד ליום שני. לא תמצאו את זה במקום אחר, ועכשיו גם תבינו למה.
על השימוש באשמה ככלי נשק, ואיך מתגוננים מפני זה; על השימוש המניפוליטיבי בזלנסקי; על השימוש ברשתות החברתיות בידי ארגוני ביון; וכיצד זה מתנפץ, כרגיל, על סלעי המציאות. ומהי הסכנה בשימוש בנשק מוסרני באופן מוגזם? מאמר שהוא בית ספר, ומי שיפעל על פיו – יצליח.
מהרגע הראשון של המלחמה, ב- 24 בפברואר, התקבעו במערב המסרים הבאים, ש”התקשורת”, והרשתות החברתיות בעיקבותיה, הדהדו כמו מקהלה אחידה, שאסור לסטות ממנה:
ראשית, הצבא הרוסי מותש, חלש, מבולבל, והחיילים נואשים, ורוצים כבר לערוק. זהו עולם של כותבים אנונימיים ברשתות חברתיות (חלקם שייכים לארגוני ביון, שמשגשגים באנונימיות הזו, שמיליוני תמימים צופים בה, וחושבים שהיא “אותנטית”), והשיטה היתה להראות רק צד אחד של התמונה: חיילים רוסים נכנעים או נפגעים, בשעה שלא מראים את הצד השני, שהוא לא פחות פגיע, אם לא יותר. נטען שלחיילים הרוסים אין מה לאכול, והראו סרטונים של חיילים נכנסים לחנויות אוקראיניות ולוקחים מזון.
שנית, נשיא רוסיה מטורף/משוגע/ איבד קשר עם המציאות, או מוקף בגנרלים שלא תומכים בו. כל מכתב שולי נופח ללא שום קשר לחשיבותו, וכל הפגנה קטנה ברוסיה סוקרה בהגזמה רבה ומכוונת.
שלישית, הצבא הרוסי לא מתקדם. מפות, שמתעדכנות באתרים מוכרים בנוגע לסכסוכים, מעוכבות במשך ימים במכוון, כדי שלא לתת תחושה שהצבא הרוסי מצליח. לדוגמה: כאשר צד כובש שטח, מופיע דגלון עם הצבע שלו במפות האלה. לגבי הצבא הרוסי מעולם לא הופיע דגלון. לעומת זאת- הצלחות טריטוריאליות זעירות של האוקראינים זוכות מייד לדגלון בוהק. ההצלחות של הצבא הרוסי כמעט ואינן מסוקרות, אך להצלחה זעירה של האוקראינים – יש שירי הלל. ערוצי “התקשורת” משתמשים במפות האלה, וכך מתקבעת מציאות מדומיינת. זה ממש מזכיר את הסרט “קשקש בכלב” (Wag the Dog, 1997)שם המימשל האמריקאי המציא מלחמה שלא היתה, כולל סרטונים מבויימים “מהמלחמה”, כדי לזכות בבחירות:
ברור שזו פרודיה, אך יש בה הרבה על פוליטיקה, דיסאינפורמציה, ספינים, שימוש ב”תקשורת” הטיפשה (רק אם אתה במחנה הפוליטי “הנכון”), ולוחמה פסיכולוגית.
רביעית, הצבא הרוסי מבצע פשעי מלחמה. ברור שההתקפה הרוסית היא ברוטאלית ואכזרית, בזה אין שום ספק, וזה דוחה, אך גם הצד השני לא חף מפשעי מלחמה. ב”תקשורת” מתעלמים מהגזענות של הצד האוקראיני, למשל נגד סטודנטים שחורים והודים, שנדחקים אחרונים מכל פינוי, ואף אומרים להם זאת; או פגיעה בחיילים רוסיים שבויים. העובדה שזלנסקי אסר על גברים בגילאי 18-60 לעזוב את אוקראינה אינה זוכה להבלטה, אך היא מחרידה.
חמישית, הגחכה של כל דעה אחרת. במערכת הדיסאינפורמציה והביטול (האתר הזה, שאתם קוראים בו עכשיו, “מבוטל” מיום הקמתו, אך ככל שיענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ) יצרו מצב שבו כל גישה אחרת היא בוגדנית, מטופשת, שאין לשאת אותה, או שהיא הזויה. נוצרה היסטריה תקשורתית כפייתית, ומי שיש לו דעה מנוגדת, מהסס. כך התקבעה ‘ספירלת ההשתקה’, אותה הסברנו כבר כאן (סרט עם מעל רבע מיליון צפיות, מכוון):
ששית, השימוש בזלנסקי. במערב יודעים שהוא הורס את אוקראינה, אך זה ממש לא מעניין אותם. כל מטרתם של אלה היא להחליש את רוסיה, ואם זלנסקי התנדב לבצע את זה על חשבון ארצו, שתיחרב, לא אכפת להם. ההיפך, יש מדינות באירופה הרוצות בסתר ליבן שאוקראינה תיחרב, כדי שאצלן יתקבלו מיליוני הפליטים המתאימים להן, למלא את הדמוגרפיה המתרוקנת שלהן. אלה לא שחורים או מוסלמים. איש לא יודה בזה, אך כך הם חושבים שם, ולכן מיהרו לפתוח את הדלתות בפני הפליטים האוקראינים, בדיוק ההיפך מגישתם העכשווית כלפי המהגרים מהמזרח התיכון ומאפריקה. “המעשה מדבר בעד עצמו” (Res ipsa loquitur).
חשוב להבין, אין כאן שום גישה מוסרית באמת, ואין כאן שום שאלה של מוסר, אלא שימוש יעיל במוסרנות ככלי נשק. בעולם פוליטי, המטרה שלמענה אתה נלחם חייבת להיות צודקת יותר מזו של האויב. על ידי השחרת המוטיבציה של האויב, אתה יכול לצמצם את בסיס התמיכה ואת מרחב התמרון שלו. ולכן, וזה לקח גם לנו- לעולם אל תחשוב שצדקת הדרך שלך מובנת מאליה, ויש לפרסם אותה ולקדם אותה כל הזמן.
כמובן, גם הצד הרוסי אינו נקי מלוחמה פסיכולוגית, וגם הוא מגוייס לכך. לכן, יש להקפיד ולומר כל הזמן: אנחנו לא רוסים ולא אוקראינים, כשם שאנחנו לא סונים ולא שיעים:
איך מתמודדים עם זה? כבר כתבנו על כך כמה פעמים. כאשר אתה נמצא תחת התקפה מוסרנית מאוייב חכם, אין לקטר או להיכנס לכעסים. יש להילחם באש עם אש, ולחשוף את צביעותו של האויב. אם זה אפשרי, הצב עצמך כאנדרדוג, הקורבן, הקדוש המעונה. למדו להשתמש באשמה ככלי נשק, הפל-תנאים עושים זאת מהבוקר עד לערב, כל יום. כל מהותם היא תקיפה מוסרנית.
לתקוף את הצד השני, לעולם לא להתגונן; לא “להסביר” (“הסברה”), אלא להשתמש בנשק האשמה גם כן. התחלתם להתנצל? הפסדתם.
אך המציאות, כרגיל, חזקה מלוחמה פסיכולוגית, הצבא הרוסי הגיע להישגים מרשימים בשבוע הראשון, אם כי הוא עובד לאט במדינת הענק אוקראינה, ואינו מפעיל את מלוא כוחו הממשי. פוטין עובד באופן שיטתי, לאחר שהכין את הרקע הכלכלי מראש, שרשרת הפיקוד שלו מתנהלת היטב, עד כמה שידוע, לא נרשמה עריקה של חיילים רוסיים, והמערכה נמשכת. אפילו אוכל לחיילים הרוסיים יש ויש.
הנה התקדמות הצבא הרוסי בשבוע הלחימה הראשון:
הסברתי כבר את החשיבה הזו, אותה פיתחתי לאחר שנים של מחשבה, גם בטלוויזיה:
לנו כדאי תמיד לזכור שבשימוש במתקפה מוסרנית יש סכנה מובנית: אם אנשים יבינו את מה שאתה עושה, הם יתרחקו ממך, שכן אנשים לא אוהבים צביעות. ולכן, הדרך הטובה ביותר להילחם במלחמה מוסרנית היא לחשוף את הצביעות שבה. וזה מה שקרה עם הפלשתינאים, שעם השנים צביעותם נחשפה, והמלחמה המוסרנית שלהם מתגלגלת נגדם עצמם. הפאליווד שלהם כבר פועל נגדם, ועלינו כמובן לתחזק את הכיוון הזה כל הזמן, בלי שום בושה.
ועוד סכנה מובנית בתקיפה מוסרנית: “תפסת מרובה, לא תפסת”, ואם מגזימים בה, היא מתהפכת. זה מה שקורה עכשיו לזלנסקי, שנתפס בשקרים פעם אחר פעם, בנושא הפצצת באבי יאר, הפצצת הכור הגרעיני, “אי הנחשים”, ועוד.