החודש אני מציין 40 שנה לביקור הראשון שלי בקהיר, שנערך בפברואר 1982. החודשים היו זמן קצר לפני העברת כל סיני לידי מצרים, באפריל 1982 (גם אז הגעתי שוב), והמצרים רצו לשריין את ההעברה. ולכן הזמינו את הכתבים לענייני ערבים לביקור חלומות בקהיר המדינית: פגישה עם כל המי ומי, ובכל מקום. זה היה שיא ההתקרבות; ואז נפל מסך של קרירות, מאז ועד היום. לביקור הזה היתה חשיבות מדינית רבה.
זו הזדמנות להכיר את חברי תא הכתבים לענייני ערבים, איתם ביליתי כעשרים שנה, באינסוף נסיעות במרחב הערבי: ממצרים ועד לבנון; מירדן ועד מרוקו; מקטר ועד עומאן; כמו גם תדרוכים שוטפים בבית סוקולוב, בית העיתונאים, בתל אביב.
כולם נפילים בעלי ידע עצום, אין עוד אנשים כאלה, שגם לקחו את התפקיד במלוא הרצינות והאחריות. באותם ימים לא היה כמובן אינטרנט, ולכן כל אחד היה חייב לדעת הכל, לשליפה מיידית מן הזיכרון. כולם אנציקלופדיות מהלכות. לא היתה ברירה אחרת, ואני מתגעגע אליהם. אלה היו הימים היפים ביותר.
בתמונה למעלה, שצולמה במצלמה שלי, מן הארכיון הפרטי שלי, ולא פורסמה מעולם, וגם לא נועדה לפרסום: הפגישה שלנו, במסגרת הסיור בן השבוע, עם מי שהיה אז ראש ממשלת מצרים, פואד מוחי א-דין, שאך זה התמנה, במשרדו בקהיר, פברואר 1982.
מימין לשמאל: ראש תא הכתבים לענייני ערבים, סופר “הארץ” לעניינים ערביים, עודד זראי. בעל קסם אישי רב, שהכרתו את התרבות הערבית, כמו גם אישיותו הרבגונית, היו מדהימות.
אהרון ברנע, שליח “קול ישראל”, שהתפרסם מאז בטלוויזיה. ידע מעמיק בערבית, בעל אינטליגציה רגשית גבוהה, ויכולת גישה לכל אדם. לעיתונאי זו מעלה גדולה.
דן אבידן, שליח עיתון “דבר”, טוב לב, ותמיד חברי, קפדן ומעמיק. העיתון בו כתב היה קטן על מידותיו.
שלמה גנור, הטלוויזיה הישראלית בערבית, אדם מקצועי, ענייני ומעשי.
ראש ממשלת מצרים, מוחי א-דין. כשנתיים אחר כך הוא הלך לעולמו, בעודו בתפקיד.
חיים רביב, שליח עיתון “במחנה”, בעל ידע נרחב של החברה במרחב הערבי.
אני, ינוקא בן 20, שבמבט אחורה של 40 שנים, נראה צעיר מידי; שליח גלי צה”ל. להוציא ביקור (חשאי) שלי ושל קבוצת אנשים זו בדרום לבנון (בשנת 1981 אצל מייג’ור סעד חדאד, עוד לפני מלחמת 1982), זו היתה יציאתי הראשונה מהארץ. בהמשך הייתי הפרשן לעניינים ערביים של היומון “חדשות”, ואז של “הארץ”, כך שנשארתי עם הקבוצה המיוחדת הזו של אנשים במשך כשני עשורים.
כתב “ג’רוזלם פוסט” (הגיע רק לנסיעה הזו);
שאול מנשה, שליח “קול ישראל בערבית”, שהלך לאחרונה לעולמו. מותו הוא מכה קשה לחבורה כולה, וכתבתי עליו בהרחבה.
עודד גרנות, שליח עיתון “מעריב”, מקצועי מאוד, בעל חושים חדים, ומדויק באבחנותיו.
היחסים בינינו היו של שניות: מצד אחד תחרותיות, שכן כל אחד בא מכלי תקשורת אחר, ומצד שני אחווה ורעות, של אנשים שמכירים לפני ולפנים האחד את השני, ואשר חצו את המרחב כולו ביחד, עם אינסוף חוויות ואתגרים. 40 השנים האחרונות היו השנים המרתקות ביותר להיות בתחום סיקור המזרח התיכון, שנים של מלחמה ושלום.
הכניסה לבניין הרדיו והטלויזיה, ברחוב מספירו, על הקורניש (הטיילת לצד הנילוס) של קהיר. כל עיתונאי זר היה צריך להגיע לשם, כדי לקבל תעודת עיתונאי ממשלתית (קארנה), עם תמונתו. התעודה היתה לתקופה קצובה, ולכן בכל ביקור שלי (היו מאז עשרות, בתקשורת, ואחר כך במסגרת אקדמית) הייתי צריך להגיע לשם, כדי להוציא חדשה.
הימים היו אחרי רצח סאדאת, שנרצח באוקטובר 1981, ולכן יש עמדה צבאית חמושה מול הבניין, בתמונה, כולל טנק (אינו נראה בתמונה הזו). לימים, עם פרוץ “האביב הערבי” (2011) יהיו במקום הזה בדיוק קרבות קשים בין המפגינים לצבא, עם הרוגים רבים. המשטר חשש אז לגורלו, ושום דבר במצרים עדיין לא נגמר.
עם העורך האגדי של היומון המצרי “אלאחבאר”, מוסא סברי, במסגרת הביקור, במערכת העיתון. “אלאחבאר” היה שני בחשיבותו, לאחר “אלאהראם”, ולפני “אלגומהוריה” הנאצריסטי, וסברי היה אחד האישים החשובים בשלטון המצרי. אותי המצרים ראו כמין ילד פלא כזה, לאורך הביקורים, עם ידיעות בערבית, בפוליטיקה, ואחר כך גם במשפט של המזרח התיכון, וברגע שהתחלנו לדבר, גילי הצעיר נעלם, והמצרים היו קשובים כולם. רכשתי שם חברים רבים.
כל התמונות לא נועדו לפרסום, הן המתינו 40 שנה בארכיוני, ובעתיד, אולי נפרסם עוד מהן.