◄על שנאה עצמית, וסיפורו הלא-יאומן של הקולנוע הישראלי
מאת ד”ר גיא בכור
האם ישנם דברים במזרח התיכון, אותם לא נדע ולא נבין לעולם? תאמרו לי מיד בהגיון המערבי שלנו – אין, ולא יכולים להיות דברים כאלה. לא יתכן, אנו לא נקבל זאת. בתרבות הישראלית של תחקיר בטחוני לאחר כל אירוע, תחקירים עיתונאיים, עיתונאים חוקרים, תוכניות דוקומנטריות, מחקרים אקדמיים לרוב, ושחיטת “פרות קדושות” לא יכול להיות מצב כזה. ואם ישנה פרשה בלתי ידועה – לא ננוח ולא נשקוט עד שנדע מה עלה בגורלה, למשל פרשת רון ארד. היא תטריד אותנו יום ולילה, גם אחרי עשרות שנים. לא למען הפרשה אנו עושים זאת, אלא למען עצמנו, לקבל תחושה שאנו בשליטה, הידיעה היא מרגיעה, ולו לרגע, ולו באופן מלאכותי.
אלא שבאיזור שלנו אין המצב כך. מה שהיה, ולא היה טוב, או נותר בלתי ידוע – מניחים בצד. לא טורדים את מנוחת העבר כדי שלא לזעזע את מנוחת העתיד. ואם בהגיון המערבי אין דבר כזה לא לדעת, באיזור שלנו ככה זה, יגידו רבים, יש דברים אותם לא נדע לעולם, וטוב שכך. זהו זה, “מה שעבר – מת”.
וכבר הראיתי כיצד להיעזר בספרים הקדומים של המזרח התיכון, למשל “המג’לה“, בה אני קורא בערבים מידי פעם הקובעת: משאירים את הישן על יושנו.
אנו אומרים: חייבים להכיר את מה שקרה – למען העתיד.
באיזור שלנו יאמרו: יש להניח למה שקרה, דווקא למען העתיד.
אנו אומרים: נכאיב לעצמנו כדי להתרפא
באיזור אומרים: בשום אופן לא נכאיב לעצמנו, כדי שנתרפא
אנו אומרים: הבחישה האינסופית מרפאת
באיזור אומרים: בחישה אינסופית גורמת מחלות
והרי מדובר בפצעים, במחדלים, בכישלונות ובמכאובים. אנו נמשיך ונגרד את הפצע הזה ונפתח אותו שוב ושוב, לא ניתן לו להגליד לעולם. באיזור שלנו יגידו, די, נניח לזה, הפצע הזה חייב להחלים.
אני בעד תרבות של חקירה ותחקיר, למען הפקת לקחים. גם האיזור יקבל זאת. אך המזרח התיכון יאמר: לאחר שחקרת את העניין, הנח לו. די, זה נגמר. יש סופיות לכל דבר. אנחנו לא למדנו מעולם את כלל הסופיות.
דוגמאות לפצעים שאיננו מפסיקים לגרד, עד זוב דם, שוב ושוב מחדש (רשימה חלקית, העולה בדעתי):
מלחמת יום כיפור
רון ארד
הספינה אלטלנה
אלי כהן
מלחמות לבנון
רצח רבין
“מלחמת האחים” של תשעה באב
המרגל אשרף מרואן
עסקת הביש, בנימין ג’יבלי שנפטר באחרונה, אברי אלעד (“האדם השלישי”)
חידת ערפאת
הפצצות בבתי הכנסת בבגדאד ערב העלייה ההמונית
פרשיות ריגול כמו אודי אדיב, ישראל בר
עסקת הביש בחילופי ג’יבריל
ובוודאי תעלו בדעתכם עוד ועוד דוגמאות של מכאובי עבר. אלה חיים אתנו כרוחות רפאים, להכאיב לנו, לנצח.
אנו נאמר : נייסר את עצמנו שוב ושוב, כדי שלא נשכח. באיזור שלנו יגידו: למה שנייסר את עצמנו? האם אנו מזוכיסטים? אנו נאמר: לא ננוח עד שנדע. באיזור יגידו: אם נדע, לא ננוח עוד.
*
בכל ראש השנה קיימת מסורת אצלנו בבית, אולי אפילו מינהג: לראות כסרטי קאלט את שני הסרטים הצרפתיים, האהובים עלינו: “ז’אן דה פלורט” (Jean de Florette), וחלקו השני: “מאנו של המעיין” (Manon Des Sources). כך כבר מעל 15 שנה, כאשר צלילי הפתיחה מתנגנים ברקע ראש השנה, שאולים, אגב, מן האופרה של ורדי – “כוחו של גורל” (La forza del destino).
ז’אן דה פלורט ומנון – מוזיקת הסרט
הסרטים נעשו על פי ספרו של הסופר הצרפתי מרסל פניול (Marcel Pagnol, 1895-1974), עם איב מונטאן האהוב, בתפקיד חייו; ז’ראר דפרדייה בתפקיד ז’אן, ודניאל אוטיי. הסרט הוא משנת 1986, וביים אותו קלוד בֶרי, סרט חובה לאוהבי התרבות הצרפתית, על רקע נופי פרובאנס הקסומים, האוכל, התרבות והריח.
◄”המזימה” לסתום את באר המים שעתידה להיות של ז’אן. איב מונטאן ודניאל אוטיי במשחק מרגש
◄והנקמה: מאנו סותמת את המים של הכפר כולו. מים, דם ויד הגורל
בסרט הראשון מורד ז’אן דה פלורט, הגיבן המשכיל והעירוני, בגורל ובעצם באלוהים, כאשר הוא מביא את בשורת המדע אל הכפר, את ההשכלה והתבונה המתקדמת. הוא רצה לגדל ארנבות באחוזה עלובה שירש, ולכן חישב את קצב ההתרבות של הארנבות בחישוב מתמטי, מתקדם. אלא שז’אן נהרג בפיצוץ מטען דינמיט, כאשר חיפש מקור מים במעמקי האדמה, ואדמתו נגזלה על ידי שני הגיבורים של הסרט, שחמדו את אחוזתו.
בסרט השני מתהפכת התמונה: בתו, מאנו, דווקא נעזרת בגורל, באלוהים ובמנהגים כדי להשיג את נקמתה במי שגזלו את אדמת אביה, והפכו אותה ליתומה. ומה אכזרית היא נקמת הגורל, כאשר מתברר כי הגוזל הוא בעצם אביו של ז’אן, מבלי שידע זאת. בחמדנות שלו הביא למות בנו, אליו כמה כל חייו. כך אכזרית היא נקמת הגורל, במי שמורד בו, בדיוק כמו בטרגדיה יוונית. ובכן, הגורל הוא השחקן הראשי בסרט.
והנה, ראש השנה מתקרב, והפעם תצפו גם אתם בסרטים המופלאים האלה, שאני כה אוהב. האם הגורל קיים? האם הוא האויב שלנו? האם אפשר לכוון אותו? האם כדאי להילחם בו?
**
אני זוכר כיצד אחד מגדולי האינטלקטואליים של המצרים במאה העשרים, אותו היתה לי זכות להכיר, ואשר בהלוויתו גם הייתי נוכח בקאהיר בשנת 1999, לוטפי אלחו’לי, אמר לי פעם: אני לא מבין אתכם הישראלים. לכם נרצח מנהיג, ולנו נרצח מנהיג. אצלכם היתה מעורבת בכך הדת הפוליטית, וגם אצלנו. אצלכם היו שמועות על מעורבות משטרת בטחון הפנים במעשה, וגם אצלנו. אבל אנחנו קברנו את הנשיא סאדאת והתאבלנו עליו 40 יום, ובזה סיימנו. הבטנו קדימה. אז למה אתם מייסרים את עצמכם שוב ושוב, שנה אחר שנה ברצח רבין? והוא אמר זאת בתום לב אמיתי, בפליאה. הוא לא התכוון לקנטר. כך המצרים מסתכלים עלינו הישראלים, בפליאה מהולה ברחמים, על כי לא למדנו את מלאכת ההדחקה, שהיא כה חיונית באיזור המיוסר שלנו.
כך אנו נודדים בין השנים, כאשר צקלון הטראומות שלנו הולך ומתמלא, ממשיך ומתגבה, ואנו – נמחצים על ידו, יותר ויותר. במקום שאנו נשלוט בטראומה, היא מתחילה לשלוט בנו. לא טוב הדבר.
**
האם הגורל משחק תפקיד בסכסוך הישראלי-ערבי? בחיינו? אתם הרציונלים תגידו אין דבר כזה, ולעולם לא נקבל זאת. ואני אומר: מהו הגורל, אם לא אמונות האנשים, מנהגיהם, הדת שלהם, “רוח העם” (“volksgeist”). ואנו העזנו ועדיין מעיזים שוב ושוב לצאת באופן בוטה ושחצני כנגד אלה, כנגד המיתולוגיות המקודשות השולטות באיזור שלנו. בנושאים אלה אסור לגעת, כי אז “הגורל” יתערב כנגדנו, ראו הוזהרנו. ירושלים, הפליטים, האסלאם, היהדות, תקוות הציבור, פחדי הציבור, ועוד. כך, מתקיים הרציונאלי בתוך מה שנראה כאמוציונלי.
“אלוהים, מדוע הגשם יורד בכל החלקות החקלאיות, ורק לא בחלקה שלי, למה??” זועק ז’אן דה פלורט, באחד הקטעים הדרמטיים של הסרט, מדוע אתה הגורל מתאכזר אלי? לפתע מרעים רעם וגשם מתחיל לרדת מעל לחלקת האדמה שלו. הוא רוקד מרוב אושר, אך הגשם הזה אורך שניות אחדות, ושוב, בצורת. כך התעמר בו הגורל.
בעצם לא היה זה הגורל, אלא קודם כל ההתרסה של ז’אן כנגד החברה הקיימת, האמונות שלה, המנהגים והתקוות. הוא הביא את “המדע”, הרציונליות, המערביות, ובעצם מתברר שהוא האמוציונלי, והם הרציונליים. לו רק היה מגלה בכפר מי היתה אימו, היו בני הכפר מגלים לו שיש בנחלה שלו באר מים צלולים, אשר נסתמה כדי שיוותר וימכור את אדמתו. אך הוא לא האמין באנשים וביצרים שלהם, הוא האמין במדע וברציונאליות, ולכן לא טרח, עד שמת.
**
את המאמר הזה אני כותב אליכם מפאריז, לאחר הרצאה שנתתי כאן לכמאתים מהיהודים העשירים והמובילים בעולם, במסגרת ועידה לגיוס תרומה של עשרות מליוני דולר למדינת ישראל וליעדיה החברתיים – דרך “קרן היסוד“. אנשי קרן היסוד עשו עבודה מקצועית ומרשימה.
היתה זו ועידה מוצלחת ורבת הוד, בהשתתפות ראשי הממשל בצרפת, ראש ממשלת איטליה ברלוסקוני ואחרים. וכאן בפאריז נזכרתי גם בז’אן האומלל, וב”גורלו”, גורלנו.
והנה מתחבר הכל: ז’אן דה-פלורט של ראש השנה הקרב עם צרפת, החוסן שלנו והגב של יהדות העולם, וכן הגורל הלאומי שלנו, בו עסקתי בהרצאה, גורם שאסור לזלזל בו בחיים המזרח התיכוניים שלנו. כבדו את הגורל, את הקיים, את המנהג הרווח ואת רוח העם. אם כך יקרה, הגורל יכבד אותנו. זה הלקח שאני הפקתי מספריו של פאניול, לקראת השנה החדשה, שאם נעזור לה במעט, גם תבוא עלינו לטובה.
ישראלים יקרים, ערב ראש השנה, הניחו את ציקלון הטראומות על האדמה, עימדו לרגע, ורוקנו אותו הצידה. רוח של אופטימיות תאפוף אותנו, הגב שלנו יתיישר. אנו כבר לא מביטים אחורה מיוסרים, מרירים ומזוכיסטיים. אנו מביטים קדימה, לעבר עתידה הטוב של אומתנו.
◄אנא, סייעו לקיומו של האתר הזה, והרשמו לשירות המאמרים בתשלום Gplanet Prime. כך תהנו מכל המאמרים הסגורים שכבר התפרסמו, ותמשיכו קדימה לחודש או לחצי שנה. איך נרשמים? עושים זאת בלחיצה כאן.
◄איך שולחים את המאמר לחברים? באמצעות הכפתור “המלץ לחבר”, כאן למטה.
◄על מאגיה ותורת הנסתר: למה אני מאמין בעין הרע, ולמה גם אתם צריכים
◄סוד הספר הנעלם ופצצת האטום האיראנית
