הטעות החמורה מכולן
מאת ד”ר גיא בכור
1327, מינזר בנדיקטיני אפל וקודר, עומד במרכז סיפרו של אומברטו אקו האיטלקי, “שם הורד”. הספר מתאר מינזר שבמרכזו ספריה סגורה ונעולה, מבוך של מיסדרונות וחדרים נעולים, שבה טמונים אלפי ספרים נדירים, תמצית החוכמה האנושית מן התקופה היוונית והרומית. אבות המינזר, ובראשם יורגה המכובד, מאמינים אמונה שלימה, שאסור לבני האדם להיכנס אל הספריה הזו, ולבוא בסוד החוכמה, שכן הספרים מכילים את שפת השטן. הרומן ההיסטורי מתאר כיצד באותה ספריה נצא העותק היחיד של ספרו הנעלם של אריסטו, “הספר השני על הפואטיקה“, ובו הכל על אודות הקומדיה. כיוון שיורגה המכובד בטוח שישו מעולם לא צחק, הרי שספרו של אריסטו הוא בבחינת כפירה. הוא מורח את קצות הספר ברעל, כך שמי שיעיין בו, וירטיב את אצבעותיו ברוק, כדי להפוך את דפיו, ימות מהרעלה זמן קצר לאחר מכן.
הנזיר-הבלש האח וויליאם מבסקרוויל, יחד עם בן חסותו, חושפים את המזימה להסתיר את החוכמה האנושית, אך לבסוף עולה כל הספריה באש, ושורפת את החוכמה האנושית, יחד עם יורגה המכובד. האינקוויזיציה והכנסיה הקאתולית, ברצותן לשלוט, היו החומה סביב היידע האנושי.
הביטו איך עולים באש אוצרות האנושות, בשם הבערות! (ליחצו על הכפתור HQ לצפייה באיכות טובה יותר)
*
כאשר הגעתי לכיתה ג’, והיה זה לפני שנים רבות, הגעתי למסקנה המצערת כי הלימוד בבית הספר הישראלי הרגיל אינו מעניין. זה לא הפריע לי לבצע כהלכה את המטלות שהוטלו עלי, אך הלימודים היו משעממים ולא מאתגרים. היה זה במערכת החינוך הנחשבת כאחת הטובות בארץ, בגבעתיים. ואז גיליתי את הספריה העירונית של רמת גן, ברחוב חיבת ציון, שהיתה קרובה לביתי. זה היה אחד הגילויים החשובים של חיי.
הספריה הזו הפכה במשך כעשר שנים לביתי השני. סבלתי בשקט את שעות “הלימוד” בבית הספר, ומייד עם חזרתי לקחתי את שני הספרים שהחלפתי יום קודם, ואשר אותם קראתי כבר בלילה, וצעדתי אל הספריה, אל העולם האמיתי, אל מרכז החוכמה האנושית. בדרך כלל הייתי נמצא שם עד לשעת הסגירה.
היו שם כרכים ענקיים של “דבר לילדים”, ו“הארץ שלנו”, כרוכים לפי שנים. הייתי יושב במשך שעות, כל יום, וסורק את הכרכים, דף אחר דף, עמוד אחר עמוד, שורה אחר שורה, ושומר הכל בזיכרון. החברה הישראלית נפרשה בפניי במלוא תפארתה. כרכי “סקירה חודשית” על המזרח התיכון, כרכי “מוניטין”, ובעצם כמעט כל כתב עת שיצא בעברית. וכך יום אחר יום, ספר אחר ספר, חוויה אחר חוויה; תדהמה אחר תדהמה.
החגיגה היתה בחופש הגדול, כאשר הייתי מתייצב בספרייה עם שעת הפתיחה, ב-10 בבוקר, שוהה שם עד הצהרים, חוזר הביתה כדי לאכול, ושוב לספריה.
גדולי הפילוסופים, הסופרים, היוצרים, האמנים, החוכמה האנושית כולה. הייתי המום מאוצר החוכמה, שהיה טמון שם, בעשרות אלפי הספרים. השיטה שלי היתה פשוטה, עברתי מדף אחר מדף, ופשוט קראתי באופן סדרתי כמעט הכל:
הומרוס, הרפתקאות מלחמת טרויה, צ’רלס דיקנס, פרל בק, איינד ראנד, אי המטמון, אלכסנדר דומא, ניקמתו של הרוזן ממונטה קריסטו, גן העדן האבוד של מילטון, רובינזון קרוזו, ז’אן פול סארטר, קאנט, היידגר, מארק טווין, איזו חגיגה של אושר! עוד ועוד ועוד! ללא גבול. זה היה בית הספר האמיתי שלי, שנמצא בפלנטה אחרת לגמרי מן הסביבה הישראלית הדלה. זה היה Gplanet .
בבית הספר, עם החברים, המרחק האינטלקטואלי הלך וגדל. לא היה שום קשר בין פאר היצירה האנושית, בה חייתי, לבין החיים המשמימים, במערכת החינוך שלנו. אם הזכרתי לעיתים מן הספרים הנפלאים שקראתי, זה התקבל או בלגלוג או באי הבנה. הגרועות ביותר היו המורות (לא כולן, היו גם מורות מצויינות), שראו ביידע המופגן איום, וכיוון שלא הבינו במה מדובר, נטו ללגלג על מה שמעבר לתוכנית הלימודים. הן היו יורגה המכובד.
עם הזמן, התרגלתי לבצע ניתוק מוחלט בן בית הספר לבין החוכמה האנושית. היו ימים שהגעתי ללימודים המום מגלויים אצל הפילוסוף קירקגור על הקיום העצמי, או משיטות העבודה של לאונרדו דה וינצ’י. בהעדר חברים לדבר איתם על כך, התרגלתי לכתוב את דעותיי והערכותיי על שקראתי במחברות עם כריכה עבה, שאני הייתי גם הקורא היחיד שלהן. המחברות האלה הן האימהות הקדמוניות של Gplanet, אלא שהפעם אתם, אלפי הקוראים, צועדים איתי.
כיוון שהלימודים עצמם היו כה משמימים, הלכתי ללמוד בתיכון – מתמטיקה באופן מוגבר. לא כי אהבתי זאת במיוחד, פשוט מן הסיבה שהיה זה אתגר, שהכניס לי קצת עניין בלימודים, וטוב שעשיתי כך.
מערכת החינוך שלנו, על סגירותה, רדידותה, הפחד שלה מן הלא-ידוע, היתה כמו חומה בפני החוכמה האנושית. השפה העברית, על עושר התרגומים אליה, היתה הגשר שלי אל החוכמה הזו.
יהי מאמר זה אות תודה והוקרה לביתי השני עד לגיוסי לצה”ל, הספרייה העירונית של העיר רמת גן. כמעט את כל מה שיש לי, רכשתי בזכותה.
כאשר הגעתי לשם בפעם הראשונה במדים, התקהלו הספרניות בשמחה, הרי הייתי שם כל יום. לא נורא, אמרו, מעכשיו תגיע גם עם המדים. לא, אמרתי להן, באתי להיפרד. שהיתי במחיצת אוצר הידע הבלום שאתן שומרות עליו, במשך עשר שנים. הגיע הזמן לאמר שלום, וזו הפעם האחרונה שבה אנו מתראים. עכשיו מתחילים החיים, ניפרדתי לשלום, ויצאתי.
ומאז ועד היום, 27 שנים, לא ביקרתי שם עוד.
*
2007, העולם הערבי, על 250 מליון דוברי הערבית שלו, הגיע אל נקודת השפל התרבותית העמוקה ביותר. בעולם הערבי כולו, על מעל 20 מדינותיו מתורגמים בשנה רק 250 ספרים. ספר לכל מליון איש.
זוהי הרמה הנמוכה ביתר של תרגום לשפה גדולה כלשהי, ורק שנבין, בישראל הקטנה שלנו, מתורגמים בשנה כעשרת אלפים ספרים מכל שפות העולם: ספרי קריאה, מדע, ידע, הגות וספרים מקצועיים.
מהו תרגום? זו הטרנספורמציה של הידע, של החוכמה האנושית, של המגמות החדשות, זו הגלובליזציה האינטלקטואלית האמיתית, והעולם הערבי לחלוטין אינו שותף בכל אלה. מהפיכת המידע פשוט דילגה על הסביבה שלנו.
מחקר משאבי האנוש של האו”ם לשנת 2004, אשר נכתב על ידי חוקרים ערבים בבירות הערביות, חשף את האמת המזעזעת, שבמילניום האחרון, כלומר ב- 1000 השנים האחרונות, תורגמו לערבית משפות העולם בסך הכל עשרת אלפים ספרים. כמו בישראל, בשנה אחת. עשרה ספרים לשנה בממוצע!
עד לעידן המהפכות הצבאיות היו יוצרים ערבים שעסקו בהתלהבות בתרגום הספרות האירופית הגדולה לערבית, אך המהפכות הצבאיות ראו בכך איום, והפסיקו בכוח את התרגומים. כיוון שנפסק שם לימוד של שפות אחרות, במסגרת העדפת הערבית, היידע האנושי אינו מחלחל אל המרחבים הערביים. זהו אסון. זו הסיבה לכל הרעות החולות.
השבוע חלה תפנית דרמטית. והיא יוצאת דווקא ממדינות המיפרץ, מידבריות הבערות הגדולים של העבר. השבוע הושק שם פרוייקט “כלימה” (מילה) שאותו מממן יורש העצר של נסיכות אבו דאבי, השייח’ מוחמד בן זייד אלנהאיאן. כיוון שהנפט מכניס לנסיכות מאות מליארדי דולרים, אפשר להתפנות גם לפרוייקט החשוב ביותר בעולם הערבי בעשורים האחרונים. פרוייקט התרגומים הגדול.
הפרוייקט שואף לתרגם לערבית את הידע האנושי. בשנה הראשונה יתורגמו 100 ספרי מופת ראשונים מכל שפות העולם, ותוך עשר שנים יתורגמו בכל שנה לא פחות מ-10,000 ספרים. הספרים יודפסו בערבית באיכות הגבוהה ביותר, ואמורים להגיע לכל בירות ערב. לראשונה תגיע לשם ההסטוריה הכללית, החוכמה האנושית, ההסטוריה, ההשכלה האמיתית.
בשנה הראשונה יתורגמו יצירות מאנגלית (50%) והייתר מיוונית, יפנית, שווידית, צ’כית, רוסית, איטלקית, נורווגית, דנית, לטינית ו- משום מה גם מיידיש. עברית לא נזכרה לפי שעה, אולי כי מבחינת העולם הערבי היא נחשבת כשפה מתה (!)
במשך אלף שנים הפכה השפה הערבית למכשול המכוון בידי שליטים, מהגעת היידע וההשכלה לאיזור שלנו. הערבית, שפת הקודש, דחקה את ההשכלה החוצה. יורגה המכובד, השליטים הערביים, השתמשו בשפה הערבית באופן מניפולטיבי, כדי לשלוט על הידע; על המידע; על ההתפתחות החברתית; על המחשבה.
דווקא אותה שפה, הערבית, תשמש מעכשיו, כך יש לקוות, גם שער לידע האנושי. דעו לכם, שזו המהפכה הפוליטית והחברתית החשובה ביותר באיזור שלנו בשנים האחרונות, אך זו מהפכה שקטה.
את הספרים האלה יקרא יום אחד צעיר, למרות מערכת החינוך שלו, וימצא כבר את הדרך לקחת את החברה שלו קדימה. זו רק שאלה של זמן, ושאלה של תרגומים. כמה שיותר תרגומים.
האם נרשמתם לקבלת המאמרים שלנו למייל שלכם? הרישום פשוט ומהיר.
חלון בשכונת דוקי: על היום בו נבלה האקדמיה בעולם הערבי
לימודים באנגליה!