מאת ד”ר גיא בכור,

ערב ראש השנה התשע”ט

לפני 11 שנה שרטטנו כאן באתר ח ז ו ן (קראנו לו – “צי הסוחר“),

על פי עולמו של אחד מראשי הממשלה המוצלחים בתולדות בריטניה (ממוצא יהודי) בנימין דיזראלי. גאונותו היתה בכך, שרתם את הסחר הבריטי הבינלאומי כמנוע עוצמה לדיפלומטיה של בריטניה. “המסחר משלים את המדיניות”, הוא נהג לומר, הן כפיתוי והן כלחץ, על מדינות ואנשים. 

מה אמר המאמר שלנו? שהגיע הזמן לרתום את ההצלחה הטכנולוגית והכלכלית שלנו, כאמצעי דיפלומטי בעל חרב כפולה: של איום, ובמקביל גם של פיתוי.

סחר בינלאומי הוא מנוע, שמניע כלכלות, קשר מדיני וחברתי, רעיונות, כוח פוליטי, תרבות, דת, עושר ואנשים. הוא הזדמנות, כי הוא רותם מחויבות בין חברות, אנשים ומדינות, ובונה אינטרסים משותפים חזקים. הרעיון היה לטוות רשת של אינטרסים בעולם עם ישראל, כך שהיא תתקבע כפרטנר חשוב, ואפילו קיומי; שאי אפשר יהיה בלעדיה, ולכן לא יעלה על הדעת לפגוע בה.

האם היה סיכוי לחזון נועז שכזה?

הימים (2007) היו ימים של שפל: “התקשורת” בישראל חגגה (והמציאה) את סיפורי “החרם” ו”הדה- לגיטימציה”, זה היה שנה אחרי מלחמת לבנון- 2, עם תחושה של החמצה ציבורית, איראן התחזקה, אירופה נראתה זוהרת מתמיד, עם “האיחוד” שלה, ויחסי החוץ שלנו היו בשפל. הציבור קטן האמונה התכנס בפינה שלו בחושך, נירגן ולחוץ.

עשור אחרי, והחזון מתממש; והמימוש שלו כבר עולה על החזון; ואם נרצה, יעלה עוד. Esto perpetua.

1 

התהום:

מיד עם קום המדינה, לפני 70 שנה, התברר לממשלה שאנו עומדים מול תהום קיומית: חרם מדיני וכלכלי ערבי מוחלט, לחנוק את המדינה הצעירה, כפי שחרם כזה הוטל אך לאחרונה על “המדינה הכורדית”, שלבסוף ויתרה על הקמתה רק בגללו. כל אמצעי התעבורה סביב המדינה, שהיו פתוחים לגמרי בימי המנדט, ננעלו. כל הגבולות סביבנו נסגרו, והקשר היחיד נותר דרך הים (את זה לכורדים לא היה). לא רק זאת, היחסים עם צרפת לא היו עמוקים, ארצות הברית לא גילתה אותנו עדיין, ובריטניה היתה עוינת ונוטרת טינה, כך שהמדינה לא נשענה על מעצמה של ממש.

ראש הממשלה המייסד, דוד בן גוריון, זימן את ראשי המוסד, ראובן שילוח ואיסר הראל, להחליט מה עושים. אין לנו שום קשר עם אף גורם מזרח תיכוני, והמדינה זקוקה לאוויר איזורי. הרעיון שהתגבש כונה “ברית הפריפריה”, ולפיו ישראל הצעירה תשאף לקשרים עם מדינות העוטפות את מדינות ערב, והקשרים האלה יחזקו אותה, ויפעילו לחץ על מדינות ערב.

שלוש מדינות כאלה זוהו: איראן המלוכנית, טורקיה, הנשלטת בידי המימסד הצבאי, ואתיופיה של הקיסר, אוהד היהדות, היילה סילאסי. שלוש מדינות אלה לא היו מוכנות לקשר גלוי עם ישראל, אך הן היו יותר ממוכנות לקשר חשאי של אינטרסים קרים. כך גם התקבע מעמדה של ישראל כסוג שלש פילגש נסתרת, והחשאיות הפכה למאפיינת, עד היום.

מדינות ערב ראו בקשרים האלה איום עליהן, והן פעלו למסמס אותם. עם איראן הקשרים שלנו נותקו ב 1979, עם המהפכה האסלאמית; עם טורקיה הקשרים נותקו בהדרגה בידי ארדואן, החל משנת 2001, ועם אתיופיה היחסים נותקו עם רציחתו של הקיסר בשנת 1975.

הניסיון הזה כשל.

ברית הפריפריה כללה גם פריפריה דתית ועדתית בתוך מדינות ערב, בעיקר הכורדים, הנוצרים המארונים בלבנון, דרום סודאן, והדרוזים בלבנון, אך מדינות ערב הצליחו לחנוק גם את כל הבריתות האלה, בצורה זו או אחרת. גם יחסים עם מדינות ערביות מרוחקות, כמו מרוקו, עומאן או סודאן, התמסמסו עם הזמן.

ישראל נולדה עם תהום מוסלמית סביבה, ונותרה כזו עד לעשור האחרון. הכלל נותר כפי שהיה: פונים לישראל רק כמוצא אחרון, ונוטשים אותה מיד, כאשר נולד מוצא טוב יותר. היא היתה פונקציה, ולא הצליחה להשתחרר מחומת העוינות מסביב.

אכן, היו לנו הסכמי “שלום” עם מצרים וירדן, שנותרו אי-לוחמה בעיקרם, וכישלון אוסלו, עד היום. אלה לא שינו את תמונת יחסי החוץ באופן מהותי.

2

ה מ ה פ ך:

אלא שבעשור האחרון התרחש גל של אירועים אסטרטגיים עצומים, ששינו את התמונה לחלוטין. ממחזרת נואשת הפכה ישראל למחוזרת, שנואשים להגיע אליה. השינויים היו דרמטיים:

הראשון: מהפיכת האינפורמציה – ישראל הפכה לעמק הסיליקון השני בחשיבותו בעולם, היא ממותגת כמדינת החדשנות, הידע וההצלחה, והתוצר שלה לנפש זינק ל- 44 אלף דולרים לנפש, יותר מזה של יפן, בריטניה וצרפת. היא הפכה למדינת הסטראט אפ, שבאים אליה למצוא הזדמנויות, ומתעשרים. קצב ההשקעות בישראל הוא אחד הגבוהים בעולם כולו, והיכולת רק גוברת. שפע ההכנסות תורגם למערכות תחבורה מתקדמות, שהפכו את הפריפריה לקשורה למרכז, וההזדמנויות זינקו. כל מדינה בעולם רוצה עכשיו את קירבתנו, בתקווה שברכת ההצלחה והחדשנות תדבק גם בה.

השני: הפלישה המוסלמית – מיליונים של פליטים מוסלמים ואחרים מציפים את המערב, שאינו יודע מה לעשות איתם, וזהותו משתנה. הפליטים האלה כובשים את אירופה דמוגרפית, והם הביאו איתם פשיעה וטרור שלא היו ידועים שם מעולם. ישראל נתפסת עכשיו כמוצב האירופי והמערבי הקדמי, שלמערב יש עניין עצום שיישאר, כמי שבולם את הפלישה. ואכן, מיוון ועד הודו, ישנו רק מעוז לא-מוסלמי אחד, והיא ישראל. “אם ישראל תיפול, המערב כולו ייפול“, הגדיר זאת יפה חירט וילדרס, שהוא ומפלגתו הימנית הם כוח עולה בפוליטיקה ההולנדית, כמו עליית הימין העמוק במערב כולו, מאוסטריה ועד איטליה. ואכן, במדינה אחר מדינה השמאל האירופי, העויין את ישראל כמדינת לאום, הולך ונופל. ישראל, והמודיעין המעולה שלה בעולם, מנעו עשרות פיגועי דמים באירופה, בהתראה מוקדמת. חבל שלא גבינו על זה תמורה מדינית.

הטרור האסלאמי, דאעש, והזיות הג’יהאד יצרו מכנה משותף בין ישראל למרבית אומות העולם, ומה שהיה מזוהה בעיקר איתנו, מזוהה עכשיו עם ייתר המדינות המפוחדות.

השלישי: קריסת מחירי הנפט: מ 140 דולרים לחבית קרס הנפט ל- 30, אם כי כיום הוא מתייצב על 70, וזה עדיין מחיר נמוך. ארצות הברית זינקה למעמד יצרנית הנפט הגדולה בעולם, והיא מתחרה בהצלחה בנפט הערבי. כל מדינות הנפט מפסידות, חלקן כבר מתו, כמו וונצואלה האנטי-ישראלית, כוח הווטו של הפטרודולרים הולך ונעלם, והוא צפוי להיעלם לגמרי עוד כשנתיים. כתוצאה מכך, מדינות המזרח, שפחדו עד היום להגיע אלינו, כמו יפן, סין, הודו, וויטנאם, קוריאה, הפיליפינים, סינגפור ועוד – מגיעות בהמוניהן. הן כבר לא מפחדות.

וגם לישראל יש אנרגיה, ליצוא לעולם.

הרביעי: “האביב הערבי” – מדינות ערב נחרבו, ומי שלא נחרבה צפויה להיחרב, שכן העוינות הדתית, העדתית, האתנית והשבטית זינקה בהן, בעיקר בין הסונים לשיעים, בין הסונים לבין עצמם ובין השיעים לבין עצמם. הסכסוך שלנו הפך שולי, ובחלק מן המקרים אפילו נשכח. סוריה אינה קיימת עוד, כך גם עיראק, לוב, תימן, ומי שעוד מתנודדות הן סעודיה וירדן, ומדינות הנפט במפרץ, המתכתשות בינן לבין עצמן בחרמות ובאיומים. הערבים קרסו, וישראל ידעה בשל כך עליית ערך אדירה. לא רק שהיא עלתה, הן צנחו. התהליך הזה היה צפוי, וקראנו לו “אפקט פרח הצבעוני” כבר בשנת 2011, בסידרה של שבעה מאמרים, אותה תוכו לקרוא ברצף, ולהנות:

אפקט פרח הצבעוני, ומותו האפשרי של הסכסוך הישראלי – ערבי (2011);

אפקט פרח הצבעוני – הדור הבא (2013);

אפקט פרח הצבעוני  – הדור השלישי (2014);

אפקט פרח הצבעוני – הדור הרביעי – הפלשתינאים והגביע הקדוש (2014);

אפקט פרח הצבעוני – המהדורה האירופית (2015);

אפקט פרח הצבעוני – השד המתעתע (2016);

הכנפיים גדולות מהקן? ישראל הנוצצת עולם של דירוגי אשראי (לחברי מועדון ג’יפלאנט פריים) (2018)

אפקט פרח הצבעוני –  קרן העושר – זה המאמר שאתם קוראים (2018) 

החמישי: הגז הישראלי – ישראל חשפה פוטנציאל אנרגיה אדיר, והוא עוד יגדל עם גילויים חדשים. כוחות שליליים בתוך ישראל שלא רצו שנתחזק יותר מידי, בלמו, לצערנו את הצמיחה הזו, שהיא גם פוליטית (בהמשך), אך באיחור של כמעט עשור – האנרגיה ניצחה, ואת פירותיה נרגיש כבר בשנים הקרובות. לאחר שנים שלא בוצעו חיפושים חדשים במים הכלכליים שלנו, החלו חברות יוונית והודית לחפש עוד שדות גז, והן גם תגלינה. הגילויים האלה הם גם כוח כלכלי כביר.

ולכן, מעמדה של ישראל התהפך: ממדינה שולית ודלה, סחופת מלחמות, למדינה מרכזית, יציבה ועשירה, וראש הממשלה שלה הינו שחקן בינלאומי, לא עוד לאומי. הוא נמנה בין עשרת המנהיגים המוליכים כיום את העולם, בין הייתר בשל כישרונותיו הרבים. זינוק כזה של מדינה, מבירה עמיקתה לאיגרא רמה, לא זכור בתולדות העמים, ובזמן כל כך קצר. זהו לכן “אפקט פרח צבעוני – העולם החדש”, הפרק השביעי.

3

הברית עם ארצות הברית:

 אינה מושתתת רק על אינטרסים (שבהחלט קיימים הדדית, במיוחד כיום, כאשר כל האחרים במזרח התיכון קרסו), אלא על חזון הנביאים, התנ”ך ועוצמת הדמוקרטיות – והוא התחזק בימי הנשיא טראמפ לגבהים שאיש לא שיער שהם יגיעו, וזו רק ההתחלה. היחסים אינם צפויים להשתנות הרבה גם אם יגיע משטר דמוקרטי, וכבר ידענו אחד כזה, שהיה עויין במיוחד. אך היחסים בין העמים בשיאם, ועכשיו הם מגיעים לגבהים חדשים: אישור ההכרה בירושלים בירת ישראל, כפי שקבע חוק הקונגרס על שני בתיו, וברוב מוחלט של שתי המפלגות; החלטת הנשיא טראמפ לחסל את אונר”א והמצאת “הפליטים”; ההתנתקות ממסדות האו”ם, אולי עד חניקתו (הפסקת חלק מכספי המימון לאו”ם, היציאה מאונסק”ו וממועצת זכויות האדם, ועוד); ההתעלמות מרשות רמאללה ונידויה; החרם על איראן; סיוע חוץ אוטומטי; המדיניות החדשה של משרד החוץ האמריקני, שישראל אינה עוד “לב הסכסוך במזרח התיכון”, ואולי אף ברית הגנה צבאית בעתיד, מה שיקל עלינו מאוד כלכלית.

מאה שנים בדיוק אחרי הצהרת בלפור, באה הצהרת טראמפ, באותו סדר גודל, וההכרה בירושלים בירת ישראל. היתה כאן השפעה רוחנית עמוקה (בסעיף האחרון), ועוד תהיה. הנאום הזה, מ- 6 בדצמבר 2017, הינו שיא הדיפלומטיה הישראלית אי פעם, פרי עבודה של עשרים שנים, בגיוס התמיכה הציבורית, הדיפלומטית, ולבסוף הממשלית.

הוא ייחקק לנצח, בתולדות שיבת ציון המודרנית, והוא ההוכחה שהכל אפשרי, אם מאמינים.

אין זו גחמה של אדם אחד, הנשיא דונלד טראמפ, אלא רצון של הציבור האמריקני, והסקרים מראים שהרצון הזה, בנוגע לישראל, רק מתחזק עם השנים. העוצמה האמריקנית מסייעת לנו לחדור לתחומים דיפלומטיים חדשים, ולפתוח סתימות מעיקות, למשל המשבר האחרון עם פולין, בנושא חוק מחנות ההשמדה. זו הברית האמיתית שלנו, וחובה לתחזק אותה לדורות הבאים, עם מתן ערך הדדי.

4

רומן רוסי: 

האינטימיות ביחסים עם המעצמה השנייה, רוסיה, אינה מובנת מאליה, ובכל זאת היא קיימת, ורק מתחזקת. לאף מדינה בעולם אין אינטימיות כזו עם רוסיה, ובוודאי לא עם רוסיה ועם ארה”ב במקביל. האינטימיות הזו הביאה להישגים גדולים בשטח “סוריה” מול איראן, למשל אי מתן חיפוי אווירי רוסי לאיראנים בסוריה (“הרוסים תקעו לנו סכין בגב פעמים”, התבטאו בכירים איראנים). לרוסים קשרים טובים עם איראן, חיזבאללה ובשאר, והם מתווכים בינינו לבינם, מעבירים מסרים, ובסך הכל מייצבים את המערכת. מלחמה אינה צפויה, בין הייתר בשל מעורבות הרוסים. יש חמ”ל רוסי בקריה בתל אביב, וחמ”ל צה”לי במוסקווה. שוטרים צבאיים של רוסיה שולטים בדרום “סוריה”, גם על גבולנו. לא בשאר, לא חיזבאללה ולא האיראנים.

שר ההגנה הרוסי, סרגיי שויגו, בביקור ראשון אי פעם בישראל, בירושלים המדינית, ובמשרד הביטחון, בקריה, בתל אביב. הוא הגיע עם צמרת הצבא הרוסי, בבחינת הכרה בחשיבותה של ישראל, אחרת לא היה מגיע. חשוב להכפיל את הסחר עם רוסיה, ודרכה למדינות אסייתיות הנתונות להשפעתה.

זו גם הזדמנות להשיג יום אחד זכות וטו נוספת, ליום סגריר.

דרך טובה לדעת מתי עולים מאמרים באתר היא להירשם כאן, ולקבל התראה למייל האישי. הנרשמים בשני המקרים – קוראים ראשונים. 

הקשר הזה עם ולדימיר פוטין, ידיד ישראל, הוא הישג דיפלומטי ישראלי גדול, ופיקוד צבא רוסיה היה בארץ, לראשונה אי פעם, כמעצמה המגיעה אל מעצמה אחרת, ומכירה בכוחה.


היום החשוב ביותר ברוסיה, יום הניצחון על גרמניה הנאצית: ראש מדינת היהודים מניח זר לזכר החיילים הסובייטים שמתו, עם צלילי התקווה. מי היה מאמין שכך יהיה, כאשר החיילים הרוסיים שחררו את העבדים היהודים מזי הרעב, והמומתים בגז, ובאלף צורות הרג מיפלצתיות, בידי הצוררים הגרמנים?  

עוד לא אבדה תיקוותנו,
התקווה בת שנות אלפיים,
להיות עם חופשי בארצנו,
ארץ ציון, ירושלים.

ואיפה אותם “יהודים” קומוניסטיים אנטי-ציוניים, אשר שירתו את המשטר הסובייטי, ומכרו את עמם? איפה לאון טרוצקי (ברונשטיין), גריגורי זינובייב (אהרונוביץ’), לזר קגנוביץ, או לב קמנייב (רוזנפלד)? נמחקו כולם. וישראל? Esto perpetua.

לפנינו ניצחון הציונות.

5

קסמי המזרח:

 לאחר שמחירי הנפט צנחו, והתברר שאנרגיה יש כבר הרבה בעולם, בעיקר דרך ארצות הברית – מנהיגי המזרח גילו את ישראל, ובראשם הודו.

כתבנו מאמר שלם על המהפך ביחסי הודו עם ישראל, ממנהיגת המדינות הבלתי מזדהות יחד עם נאצר וטיטו, ולכן עויינת מאוד לישראל, לידידה קרובה, שעכשיו מוכנה גם להפסיק ולרכוש נפט מאיראן. המדיניות הפרו-פלשתינאית הוחלפה בעמדת אמצע, והיא איבדה את הוטו על היחסים איתנו. ככל שהזמן חולף, יש עוד התקרבות לישראל, והתרחקות מן הערבים.

מראות מופלאים בהודו, עם חגיגות לכבוד ישראל, לאורך קילומטרים רבים של השיירה. הודו יצאה מגידרה, אך התקשורת בישראל עשתה הכל, כדי שלא תראו את זה. למה? משום שהתיזה שהתקבעה כאן היתה שרק אחרי “השלום”, והכנסת מדינת טרור לעומק ישראל, רק אז תושג הפריצה הכלכלית; בעוד שמתברר שזה בדיוק להיפך: הפריצה הכלכלית מתרחשת, גם משום שלא הכנסנו אויב אלים לעומק בטננו. 

אז מה יגידו כל ה”בטחוניסטים” מהמועצות לביטחון, שלום וכיבוס מילים? עדיף לא לדעת.

הודו היא שותפת הסחר הביטחוני הגדולה ביותר שלנו (49 אחוזים מן היצוא הביטחוני שלנו הולך למדינה הענקית הזו), ו- 11 אחוזים מסך כל היבוא הביטחוני השנתי שלה (שעומד על 45 מליארד דולר), לאחר רוסיה (62 אחוזים) וארה”ב (15 אחוזים).

במילים אחרות, אנו מרוויחים כ- 5 מליארד דולר בשנה מהודו ממכירות צבאיות, יותר מהסחר האזרחי איתה, העומד על כ- 4 מליארד דולר, וזה טעון שיפור. חובה להרים אותו ל-10 מליארד. סך הסחר האזרחי והביטחוני עם הודו מתקרב כבר ל- 10 מליארד, והפוטנציאל גדול. אגב, הגיע הזמן ללשכה חדשה לראש ממשלת ישראל לדורותיו הבאים (בארמון הנציב, כמובן, שהוא שלנו), מפוארת, עם קצת יותר זוהר, ממה שאנחנו משדרים כיום לעולם.

את העוצמה צריך גם להראות. היא עצמה מכפילת עוצמה.

טבעת המהרג’ה: מעם שהושמד, אבק אדם, לפסגת מעצמות העולם, תוך 70 שנים. זו תרומתה של מדינת ישראל, ושלה בלבד. בלי המדינה, היהודים היו ממשיכים להיות אבק אדם, בדרכם להיעלם. יותר משהעם היהודי שמר על מדינת ישראל, שומרת היא עליו, ושאף יהודי בעולם לא ישכח זאת.

מה שקוסם להודים הוא שמדובר בשני עמים עתיקים של אלפי שנים, עמים שהם-הם הציביליזציה האנושית. הודו קיבלה את עצמאותה מבריטניה בשנת 1947, וישראל מאותה בריטניה שנה אחר כך, אך אלה עמים של אלפי שנים, שקדמו בהרבה לאותה בריטניה, לאו”ם ולמערב.

טיסות “אייר אינדיה” מעל לסעודיה פופולאריות במיוחד , כמעט כל יום, עם המוני תיירים הודים, שגילו את ישראל. עכשיו רק נשאר הנתיב היבשתי. בקרוב צפויות לטוס לישראל מעל סעודיה גם חברת התעופה של הפיליפינים, אולי גם של יפן.

רוקדים, עם כיתובים בעברית: זהו רצון להפגין קירבה יתרה, משום ראש הממשלה מודי רואה בישראל כלי מרכזי להישארותו בשלטון, היא עם החדשנות, ורוחב הלב שלה.

6

פנינו אל השמש העולה:

יפן היתה מדינה שמיהרה להכיר ישראל, אך נותרה קרירה בשל הנפט הערבי, והמצב הזה משתנה, עם ביקורים מתוקשרים של ראש הממשלה שינזו אבה ובכירים אחרים. יפן זקוקה לחדשנות ולהעזה הישראלית, והקשרים ממשיכים ומתהדקים, עם השקעה של מליארד דולר, למשל, ברכישת חברת ניורודרום הישראלית (בידי מיצובישי), הקמת מרכז מחקר ופיתוח בארץ של NEC היפנית, ועוד. יש זינוק דרמטי בהשקעות ובעניין בישראל אצל חברות כמו מיצובישי, ניסאן, ימאטו סיינטיפיק, אול ניפון איירוויז, סומיטומו, מיצואי, IBA יפן ועוד. נציגים שלהן נמצאים פה תדיר.

סין חודרת יותר ויותר למשק הישראלי, עם השקעות גדולות, היקף תיירות מזנק, וחשיפה הדדית. חברות תעופה שלה חנכו קווי תעופה מישראל לכמה ערים גדולות, וזה בכלל לא מובן מאליו: צריך להודות למחמוד עבאס, שהלחץ הדיפלומטי שלו באו”ם אילץ אותנו לחפש פרטנרים חדשים במזרח ובאפריקה; ועולמות שלמים שנפתחו בפנינו. אלמלא החרם הערבי לא היתה קמה התעשייה הישראלית המשגשגת, ואלמלא עבאס, לא היינו מחפשים מעבר לציר המערבי, ומחפשים פרטנרים חדשים. הצורך הוא כידוע, אבי ההמצאה.

בשנת 2014 נחקק חוק “קרן העושר” שלנו, להקמת קרן קיימת לדורות הבאים, מתמלוגי הגז, שאסור לגעת בכספיה. החוק קובע שמליארדים רבים מהמס על הגז יושקעו אך ורק בחו”ל, ואין לנגוס בקרן, רק ברווחיה. גיוס הצוותים למוסדות הקרן מתנהל בימים אלה, משום שהכספים כבר מתחילים להיכנס. זו אמורה להיות החרב המדינית שלנו, כמו זו של נורווגיה, למשל. היא תשקיע את הכספים שלה בהתאם ליעדים המדיניים, ולכן תוכל להציע פיתויים למדינות, כדי שיתמכו בנו, או חרב, על מדינות שלא יתמכו בנו, וכאשר יהיו בה עשרות מליארדי דולרים, הכלי הזה יהא רב עוצמה, וכלי עושר בעצמו.

זו תהא התגשמות מאמר “צי הסוחר”, והוא יעמיד לידינו יכולות גם לימי סגריר, לנצח. את הדואליות הזו של האיום והפיתוי המסחרי כינו הרומאים “בחרב ובמחרשה” (Ense et aratro), כלומר בכוח הזרוע, ובמסחר. החרב תתחזק את המחרשה, אך המחרשה גם צריכה לתחזק את החרב.

רפובליקת וונציה התעשרה בזכות הסחר (קרוב לאלף שנים, עד למאה ה – 16), ושליטתה בקווי הימים, אך היא התנוונה עם השנים, שכחה לעמוד על המשמר הצבאי, וקרנה ירדה (בוידאו, המוזיקה: “שירה של רחל”, מאת ונגליס). הלקח: קרן העושר צריכה לתחזק את העוצמה הצבאית, ולהיפך.
בעושר יש סכנות של התנוונות. אצלנו נכתב על אחרית הימים: וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, כלומר זה במקום זה. ועד אחרית הימים? “בחרב ובמחרשה”, זה יחד עם זה. 

ואכן, מה היו מילותיו האחרונות של ההיסטוריון והפילוסוף איש וונציה פרה פאולו סרפי (Sarpi, 1623-1552), שהיו מכוונות לעירו וונציה? Esto perpetua, כלומר –  

“תחיה לנצח”. 

7

ברית אנרגטית:

היחסים עם יוון וקפריסין היו תמיד קרירים, עד שנתגלה גז בישראל ובקפריסין, ובשל כך היחסים התקרבו, עד כדי ברית משולשת. גם זה לא מובן מאליו עם ממשלת שמאל, כמו זו השולטת כיום באתונה, אך ורק בשל עוצמת ישראל. ראשי המדינות נפגשים לעיתים מזומנות, הצבאות מתאמנים ביחד, ופתאום יש לנו גם בעלי ברית איזוריים, שאינם מוסלמים. אין ספק שהיצוא של הגז יהיה משותף, במיוחד שהחברות הישראליות קשורות גם בגז הקפריסאי. הקשר הזה מבוסס גם על שנאת ארדואן, ולכן הוא רק מתחזק כל הזמן, ככל שטורקיה מאיימת יותר על יוון ועל קפריסין.

הברית הזו חשובה, משום שדרכה אנו בולמים תהליכים עויינים בתוך “האיחוד האירופי”, ארגון PC העוין אותנו, ודי שם במדינה אחת כדי לא לאשר החלטות, וכאן יש שתיים. שתיהן גם זקוקות מאוד לסיוע הטכנולוגי הישראלי, ולשיתופי פעולה, וזה מעניק לנו יכולות איזוריות רבות.

חלק גדול ממי השתייה בקפריסין מקורם במתקני התפלה מתוצרת ישראל.

8

ברית וישגארד: 

עוד ברית אירופאית שרק הולכת ומתהדקת, עם ארבע מדינות – צ’כיה, הונגריה, פולין וסלובקיה. טוב שהסכסוך עם פולין הסתיים, שכן הוא עיכב את היחסים הפורחים, וארבע מדינות אלה הן הזרוע הארוכה שלנו בתוך “האיחוד”. בשנאתן את גרמניה, הן בולמות עבורנו כל החלטה אנטי-ישראלית, כך שנגמרו הימים של “סימון מחירים” בהכוונת גרמניה, ואנטישמיות נוספת. גם החלטה של האיחוד לגנות את מעבר השגרירות האמריקנית בירושלים, נבלמה, בעזרתן. הברית מרוויחה קשר עם היזמות והטכנולוגיה הישראלית, ואנחנו מרוויחים קשרים ושווקים. יש הרבה רצון טוב בין חמש מדינות ברית וישגארד.

רבים מבלבלים בין ידידות לבין ברית. בברית כל צד נותן לצד השני את מה שהוא לא יכול להשיג לבד, ואם אין את ההדדיות הזו, זו אינה ברית, אלא ידידות. במילים אחרות, ברית יש לתחזק כל הזמן, לתת ערך, ואת זה אנחנו לפעמים שוכחים.

כאן זו ברית במובהק, וצ’כיה והונגריה מתכננות להעביר בעצמן את השגרירויות לירושלים. הקשר עם הברית הזו מרתיח את הגרמנים, וזה טוב. בעבר הוצגה גרמניה כידידה הגדולה של ישראל באיחוד האירופי, על רקע פשעיה הנאציים, אך המצב הזה כבר מזמן אינו נכון.

גרמניה היא כבר לא מגן, היא תוקפן, והשימוש שלה בעמותות בתוך ישראל נועד, בין הייתר, גם לבלום את הכוח המזנק שלנו. ביום שהימין העמוק יעלה לשלטון שם, זה ישתנה, ומנהיגיו כבר הצהירו שיפסיקו כל סיוע ל”פלשתינאים”.

ואפילו זה קרה: לאחר שארה”ב הכירה בירושלים בירת ישראל, כיוון שזו המציאות, אפילו בית המלוכה הבריטי הכיר לאחר 70 שנים שקיימת ישראל; בביקור רשמי ראשון, כאן הנסיך וויליאם, הצפוי להיות בעתיד המלך. הביקור הזה הוא תוצאה ישירה של התעצמות ישראל, עד שאי אפשר להתעלם ממנה עוד, ומי שמתעלם ממנה, מתעלם, בעצם, מעצמו.

“עשרה דיבריא קיבל כל עם מלבד אלביון (בריטניה)”, קבע זאב ז’בוטינסקי בשנת 1938. “הם קיבלו אחד עשר, והדיבר האחד עשר הוא: לא תחשוב”. אז לכן זה לקח להם 70 שנה.

בריטניה התכווצה, וישראל זינקה, וזהו כבר עולם חדש.

9

אפריקה המתעוררת: 

לאחר שישראל הצעירה היתה פופולארית ואפילו נערצת במדינות אפריקה השחורה, בשנות החמישים והששים, היחסים נותקו עם רובן, בלחץ מדינות ערב הנוקמות. כיום, כאשר כוח הערבים הולך ונמוג, מדינות אפריקה חוזרות בגדול, ברצותן קשר לטכנולוגיה הישראלית, לחדשנות, למאבק בטרור האסלאמי, ולהצלחה שלה. ראש הממשלה בנימין נתניהו, בכישרונו הגדול, ידע לטוות שם קשרים עם ראשי עשרות מדינות, המעניקות לנו יכולות כלכליות, דיפלומטיות ואחרות. לבדו הוא נפגש לוועידות פסגה עם מנהיגים רבים, והיחסים פורחים. אפילו היחסים עם זימבבווה העויינת (רודזיה לשעבר) הולכים לעבור תפנית, לאחר שהשליט החדש הצהיר, שרצונו לשפר את הקשר עם ישראל, והמהפך עוד יגיע גם לדרום אפריקה, שמשטר המושחת שלה עויין אותנו מאוד.  

הפוטנציאל הכלכלי עם אפריקה עצום, וחובה לתגבר שגרירויות ונציגויות מסחריות במדינות השונות. הנציגים שלנו צריכים להראות עקומת גדילה כלכלית ומסחרית קבועה שם, ומי שלא יעמוד בדרישה, שיפנה בבקשה את מקומו. המסחר הוא מדיד, והוא הקובע. משרדי החוץ והכלכלה צריכים לעבוד לפי הישגים מוכחים, לא לפי כוונות, עם רוויזיה מלאה של חלוקת התקציבים.

אפריקה היא המחשה שזה לא ה”מה”, אלא ה”איך”. תמיד חשבנו שזה המה, “הסיכסוך” ועוד, והנה, מתברר שזו הדרך, איך להגיע.

תורמים למדינות אפריקה, והן תורמות בחזרה. יש צורך בהגדלת מספר השגרירויות ביבשת, בפתיחת קווי תעופה נוספים, ובהכפלה מיידית של הסחר. רצון יש, צריך לתרגם אותו למעשים, לאחר הזנחה של עשרות שנים. יש צורך בשר מדינה מיוחד לענייני היבשת המתעוררת, שזה יהיה תפקידו. לא לוותר.

כדי להנות מן המאמרים המיוחדים של האתר, כמו זה, כדאי להצטרף אל מועדון Gplanet Prime. המינוי הינו לחצי שנה או לשנה. במסגרת המינוי קוראים את כל המאמרים הסגורים שפורסמו עד היום (מאז שנת 2008), וממשיכים קדימה לתקופה הנוספת. – עכשיו במבצע

חשבונית מס נשלחת לכל נרשם. ניתן לקרוא את תנאי הרישום, ולהירשם – כ א ן 
 

10

שמיים וארץ: 

אך מהו הפוטנציאל הדיפלומטי המבטיח ביותר, ומהי הקרן הקיימת לדורות הבאים? עם רוב המדינות אלה יש אינטרסים, אך לרשותנו עומדת גם עוצמה רוחנית אדירה מאין כמוה, והיא האוונגליסטים, הדת הצומחת ביותר בעולם, על חורבות הקתוליות, ואפילו האסלאם. הברית הזו חזקה ואינסופית, והיא בנויה על הכרה בזיקת העם היהודי לארץ ישראל, וחזרת היהודים לארצם כעניין של אמונה. לפנינו חובה דתית אוונגליסטית, הנשענת על הברית בין העם היהודי לאלוהים, ומאמיניה נמצאים בכל העולם. היא חוצה יבשות, עמים ומדינות, וההגדרה שלה אחת: ישראל, וירושלים.

בצפון אמריקה האוונגליסטים הם כבר 27 אחוזים, וממשיכים לעלות, כלומר כבר אין אפשרות להכריע בחירות בארה”ב בלעדיהם, והם חד משמעית העלו את הנשיא הנפלא טראמפ; באפריקה הם כבר 20 אחוזים, וכך גם בדרום אמריקה, ובשתי היבשות הם מזנקים. באוקייניה 18 אחוזים (וזו הסיבה לתמיכת המדינות הקטנות שם בישראל), ובאירופה רק 2.5 אחוזים, שהם רק 19 מיליון איש. פעמיים הציבו הרפובליקנים מועמד לנשיאות שהאוונגליסטים לא אהבו: ג’ון מקיין (שנתפס כליברלי מידי) ומיט רומני (המורמוני), ואכן שניהם הפסידו.

האוונגליסטים תומכי ישראל מגיעים כל שנה בחג סוכות, לאירוע רוחני של תמיכה בישראל. הם משחזרים את חזרת עם ישראל מגלות בבל, בארגון “השגרירות הנוצרית” בירושלים. על פי הסכם, הם אינם עוסקים בפעילות מסיונרית בישראל, או כלפי יהודים. כל אחד מהם הוא שגריר אמיתי שלנו, ברחבי העולם. נחוץ תפקיד של שר מדינה במשרה מלאה, מול הקהילה העצומה והמבטיחה הזו.

חוד החנית של הקהילה הוא ארגון Christians United for Israel ,CUFI, בהנהגת המנהיג הדתי הכריזמטי ג’ון האגי, שחשיבותו בהעברת השגרירות לירושלים רבה. בווידאו – הכנס השנתי בוושינגטון 2018, כאשר נציגי הארגון גם נפגשים אז עם כל סנטור וחבר בית הנבחרים, למען ישראל. איזו עוצמה, כמה אהבה (56:30).

ובנוגע למדינות – עוד ועוד מדינות מגיעות לאחוזים גבוהים של בני הדת הזו, מה שמבטיח יחסים איתנים של ברית עם ישראל, ואף העברת שגרירות לירושלים, בהמשך. במדינות האלה כדאי להשקיע במיוחד: קניה, עם 49 אחוזים, כמעט רוב, ולכן יש לנו יחסים הדוקים עם קניה, שאפשר עוד להעצימם; אוגנדה 37 אחוזים, ולכן הרצון לסייע לנו בנושא המהגרים; אלסלבדור 32 אחוזים; זימבבווה 31 אחוזים, וזה היעד הבא שלנו; ניגריה 31 אחוזים; ניקרגואה 30 אחוזים, ולאחר נפילת המשטר הסוציאליסטי השנוא, נראה שיפור גדול; ארה”ב עם 28 אחוזים, ולא צריך להוסיף מילים; רואנדה, בורונדי 27 אחוזים; ברזיל 26, לכן הפוטנציאל שלנו שם הוא מבטיח, בנוסף למיליוני תושבים ממוצא יהודי, שהמקורות היהודיים שלהם מהפנטים אותם; גואטמלה, מיקרונזיה 24 אחוזים, גאנה עם 24 אחוזים, והונדורס 23. אלה נתונים מלפני כמה שנים, וסביר שהאחוזים המשיכו ועלו. זו הברית השמיימית, שתוצאותיה ארציות.

הקשר הזה רק ימשיך ויתעצם בעשרות השנים הקרובות, כאשר ירושלים הופכת לאבן השואבת של האוונגליסטים, בקשר מתהדק. צריך לעודד את הקשר הזה, ולהפוך אותו למקור עוצמה ישראלית דיפלומטית ומסחרית. הרוחניות היא כוח, והשמיים, תרתי משמע, הם הגבול. זה יהיה “חבר העמים” (Commonwealth, מילולית: “עושר משותף”) הישראלי.

אף מדינה בעולם לא הגיעה להישגים כאלה, ובזמן כל כך קצר. מדינת היהודים – פורחת, “בחרב ובמחרשה”, במלחמה ובשלום. Esto perpetua.

שנה טובה, וחג ש מ ח!

למאמר הבא, השמיני בסדרת “אפקט פרח הצבעוני”: הכנפיים גדולות מהקן? ישראל הנוצצת, בעולם של דירוגי אשראי

לחברי מועדון Gplanet Prime, רק כאן תמצאו את זה:

הקסם, איך התייצב ונרגע הגבול הסורי שלנו?

הדרוזים נגד בשאר: מי ביצע באמת את טבח הדרוזים בדרום סוריה?

הכנפיים גדולות מהקן? ישראל הנוצצת בעולם של דירוגי אשראי

פרוייקט מיוחד: על הדוניזם ומות המערב: לאן נעלמו הילדים?

כורתים את ראש המדוזה: איך חרב עולמם של הפלשתינאים, ומה עושים עם זה?

המלכה אליזבת הראשונה חונקת את בשאר, השיעים והרוסים בסוריה?

שלוש שנים למאמר על הדמוגרפיה היהודית לפי מחוזות. אז מה נשתנה?