מאת ד”ר גיא בכור
לפני יותר מעשור שנים, כאשר אני יושב במלון “סמיראמיס אינטרקונטיננטל” המפואר שבקאהיר, ממש על הנילוס, צדה את עיני ידיעה קטנה באחד העיתונים המקומיים: “כניסה קופטית נשרפה בקהיר, תוך כדי אלימות”. הכנסיה נמצאה בשכונת אִמבאבָה שבקאהיר, שכונת עוני ידועה, שהדבר המרכזי המתקיים בה מזה עשרות שנים הוא שוק הגמלים השבועי.
מאות סודאנים מגיעים מסודאן ברגל לאמבאבה, כדי למכור את הגמלים שלהם – לסודאנים אחרים. תשאלו, למה הם לא יכולים למכור אותם בסודאן? מסורת. ראיתי זאת פעם במו עיני (מי שלקח אותי לשם היה הצלם הנודע אלכס ליבק).
תוך כדי הקריאה, עלה בדעתי רעיון: אסע לאמבאבה ואראה את המהומות שהיו אז בין נוצרים קופטים לבין מוסלמים קיצונים.
ירדתי לפתח המלון, אך נהגי המוניות של התחנה סרבו לנסוע לאמבאבה. ירדתי לכביש הפתוח על “הקורניש” (הטיילת), ועצרתי מונית רחוב. לאמבאבה! אין בעיה.
הנסיעה ממרכז קאהיר לשכונת אמבאבה אורכת אולי רבע שעה, אך זו כמו נסיעה במנהרת הזמן. כל חמש דקות חוזרים חמישים שנה אחורה. עצרנו בערך במחצית המאה התשע עשרה, וירדתי ממש ליד הכנסיה הקופטית. ביקשתי מהנהג שימתין בצד, ואכן קיר שחור היה מפוייח בצד הכנסיה, עדות למה שהתרחש שם יום או יומיים קודם לכן.
נכנסתי לכנסיה, ובפנים ראיתי את “אבונָא”, הכומר הקופטי, עם בגדיו השחורים האופייניים. הוא פנה אלי במאור פנים, כי חשב שמדובר בבן העדה. הצגתי את עצמי כעיתונאי, ובבת אחת ראיתי שעיניו של הכומר נכבו.
הוא יצא מיד החוצה, ושם עמדו, כמו בכל מקום חשוב או רגיש בקהיר, שוטרים של “אלאמן אלמרכזי”, “הביטחון המרכזי”, לובשי השחורים, שממלאים בהמוניהם כל בניין ציבורי או נקודה מרכזית במדינה. אילו השכבות העניות יותר, אשר אין הרבה מה לעשות איתם, ולכן הם משמשים כזקיפים. הם אוחזים רובים, בדרך כלל ללא כדורים, אך לרובה שלהם מוצמד כידון חד.
שמעתי את הכומר והמשמר מתלחשים בחוץ, מכשירי קשר זימזמו, ופנימה נכנס מדים שחורים. “קַרְנֶה”, דרש, דהיינו תעודת זהות. הצגתי תעודת עיתונאי של לשכת העיתונות הממשלתית, שבה יש גם כיתוב בערבית. לובש השחורים הביט בתעודה וראיתי שפיו נפער בתדהמה. גם עיתונאי וגם ישראלי! רגישות כפולה. ובכנסיה קופטית; רגישות משולשת!
שב ותשתה תה, פקד עלי, “אבונָא, תביאו לו תה”. ישבתי שם בכנסיה, ולידי טלפון מימי התורכים בערך, שמשום מה הבטתי בו ושיננתי את המספר בן ארבע הספרות שהיה עליו. הביאו לי תה ירוק ומר ושתיתי. בזווית העין ראיתי שנהג המונית כבר נמלט משם, והבנתי: צרות.
לאחר כחצי שעה ארוכה מאוד עצר קומנדקר וקצין במדים לבנים יצא ממנו. כל לובשי השחורים זינקו לדום ולהצדעה, והבנתי שאני עולה בסולם ההיררכי. בוא, אמר, לתחנה.
לאיזו תחנה? נזדעקתי, אני אזרח זר, יש לי זכויות. לא אסכים שתעצרו אותי כך. אני מבקש לדבר עם קונסול ישראל בקאהיר (שהיה אז רוני פורת, שהכרתי אותו היטב).
הגענו לתחנת משטרת אימבאבה ברחוב אלמטאר, דהיינו שדה התעופה. ליד התחנה ראיתי טנק, ומולו סלעים על הכביש. הבנתי שהיה שם קודם לכן קרב. אני לא מוכן, יש לי זכויות! אמרתי.
על מה אתה מדבר? אתה אורח שלנו!, אמר הקצין הבכיר, שב. יא אחמד, תביא לו תה. ישבתי בסוף התחנה, ושתיתי תה מר מאוד.
וכך עליתי במעלה הסולם ההיררכי, לתחנה נוספת, “חקירות בטחון המדינה”, מה אתם יודעים, בשכונת גיזה. כדי לקצר את הסיפור, הוסבר לי לבסוף שעשיתי טעות, ואסור היה לי להגיע לאמבאבה, בשל הקיצונים האסלאמיים שנמצאים שם. התחייבתי לא לעשות זאת שוב.
אבל תה ירוק ומר – שתיתי גם שתיתי.
🟧 מה למדתי מן הסיפור הזה?
מצרים היא כמו פירמידה היררכית, ההולכת ועולה עד לקודקוד, שם נמצא הנשיא. זו מדינה צנטרליסטית רבת עוצמה, ולכן תפיסת דמוקרטיה במבנה כזה היא הרת אסון. לכן שעשעו אותי פרשנויות ההבל בתקשורת שלנו, במיוחד באתר אינטרנט אחד, שציינו כי הפלסטינים יתפזרו מעזה לסיני, ויקימו שם ח’ליפות אסלאמית! באמת. מצאתם מי יאפשר זאת. אם המצרים רוצים, זבוב לא יעבור לרצועת עזה, ולכן הלחץ עליהם צריך להיות נמשך.
הנושא הקופטי רגיש מאוד במדינה. לאיש תקשורת או לזר אסור להיכנס לעובי הקורה הזו.
מצרים אינה ישראל, שבה התקשורת הזרה ניזונה מן השסעים והמחלוקות. במצרים אסור באיסור חמור להתייחס לכל מה שהוא שנוי במחלוקת, בוודאי לא לזרים.
מצרים עילית (“א-סעיד”) הפכה בשנים האחרונות יותר ויותר למרכז האסלאם הפוליטי, וכפרים שלמים נשלטים בידי ארגוני “האחים המוסלמים”, עד כדי כך, שלפי דיווחים במצרים עצמה, הם דורשים מס גולגולת מן הנוצרים (“גִ’זְיָה”), כפי שהאסלאם נוהג לגבי בני החסות (נוצרים ויהודים) החיים בקרבו.
🟧 לנוצרים אין הרבה ברירות, הם מיעוט, ומיעוט מדוכא, כאשר ישנן מכסות לקבלת סטודנטים קופטים, וכאשר דת המדינה היא הדת המוסלמית. מאז ימי התורכים יש צורך באישור המלך (אחר כך הנשיא) להקמת כנסיות חדשות, אם כי באחרונה שונה החוק והוא דורש “רק” את אישור מושל המחוז. אישור כזה נדיר שניתן. מה שהקופטים עושים הוא הקמת מבנים לצרכים “חברתיים”, ולאט לאט הם הופכים אותם לכנסיות. רשמית, במצרים אין בעיה דתית או עדתית, והמצרים מסרבים להכיר שישנה בעיה הולכת ומחריפה. אחרת עוד עלולה להיוולד להם בעיה כמו הפלסטינית למשל.
🟧 כמה קופטים יש במצרים? איש אינו מפרסם נתונים כמובן, שכן במזרח התיכון המספרים הם אויב, אך מעריכים שהם בין 6-10 % מן האוכלוסיה הכוללת, המונה במצרים כ-80 מליון. דרך אגב, מספרם ירד באופן דרמטי בעשור האחרון, בעיקר בשל הגירה כתוצאה מן הדיכוי והבידוד. אסורה עליהם כל מנהיגות עדתית, והקיום הקופטי היחיד המותר הוא בדיני המעמד האישי, במסגרת בתי המשפט הממלכתיים.
***
בשבת פרצו מהומות אלימות בעיר מלווי שבמחוז אלמיניא (מצרים עילית) לאחר שנזירים של הכנסיה ביקוש לגדר את הכנסיה שלהם. הם פתחו בעבודות חפירה, ואז התנפלו עליהם עשרות כפריים מוסלמים, והחלו לירות לעברם. גם הקופטים לא טמנו ידם בצלחת, וכתוצאה מן המהומות נרשמו הרוג מוסלמי אחד וכמה קופטים פצועים. שלושה נזירים נחטפו, הוכו, ואחר כך שוחררו.
המוסלמים טענו כי האדמה שייכת להם מתוקף חזקת שנים, למרות שזו אדמת מדינה (“מירי”), והקופטים קיבלו אישור לגדר את הכנסיה.
סכסוכים כאלה פורצים כל הזמן בדרום מצרים, עד שהשבוע הפגינו כ-300 קופטים מול הכנסיה המדוברת, בטענה שהמדינה מפקירה את חייהם לקיצונים אסלאמיים. לטענתם המשטרה גם לא עשתה דבר לאחר התקרית, וכי הם חוששים לחייהם. “הצילו אותנו, אנו בסכנה” נכתב בשלטים. מושל המחוז בתגובה: האירוע נופח שלא לצורך, העניינים בשליטה.
🟧 הקופטים המסכנים, כמו המארונים בלבנון או האשורים נסטריאנים בעיראק ובסוריה, בתמימותם לא דרשו מדינה נוצרית, או ברוב נוצרי, ובכך גזרו את גורלם. היהודים במזרח התיכון יישארו לבסוף לבד לצד המוסלמים, קודם כל כי יש להם מדינה שתגן עליהם ועל זהותם הנפרדת. זו הסיבה שקיצונים בקרב ערביי ישראל רוצים שישראל תוכרז מדינת כל אזרחיה. באותו רגע, יתחיל הגורל היהודי העצמאי לסגת, בדיוק כמו של זה הקופטי במצרים או המארוני בלבנון. ישראל היא מדינה יהודית, וטוב שכך. ההגדרה הזו שומרת עליה ועלינו. חשוב לזכור זאת, לשאת בגאווה, כאשר אנו מביטים בקהילות אדירות, והנוצרים במזרח התיכון היו קהילה חשובה וגאה, ההולכות ונכחדות, באין להם מדינה. באין להם קיום ריבוני משל עצמן.
🟧 מיהן העדות הנוצריות במזרח התיכון?
מארונים- בלבנון ומעט בישראל;
קופטים – במצרים;
ארמנים – בלבנון, בסוריה ובישראל;
אשורים-נסטוריאנים, סרייאנים – סוריה ועיראק;
חבשים – אתיופיה;
קתולים, יוונים אורתודוכסים, לטינים, אנגליקנים ועוד – בלבנון, סוריה, ארץ ישראל, ירדן, ועוד.
🟧 קיום נוצרי במזרח התיכון? זו שאלה של זמן, עד שגם הנוצרי האחרון יחזיר את המפתחות באיזור שלנו. שימו לב לנוצרים הפלסטינים: הם פשוט מתמעטים והולכים. ברשות הפלסטינית כמעט ולא נשארו עוד נוצרים, כאשר אלפים מהם היגרו כבר מכאן בשנים האחרונות, וכך גם בקרב הנוצרים ערביי ישראל. הנוצרים הבודדים שנשארו בעזה, סובלים מהצקות ומרציחות.
🟧 כבר כתבתי בעבר שכיום המקום היחיד במזרח התיכון כולו, שבו יש חירות דתית אמיתית לנוצרים – היא דווקא במדינת יהודים, זו אשר רבים מן הנוצרים- הערבים כה יצאו נגדה במאה השנים האחרונות, מתוך תקווה תמימה שאם יהיו אנטי ישראלים, אולי יהיו מקובלים יותר על המוסלמים. הרי הלאומיות הערבית נוצקה בבסיסה על ידי ערבים נוצרים, תוך קבלת לגיטימציה משנאת ישראל.
🟧 למצטרפים החדשים אל האתר: ניתן להירשם בחינם כאן, ולקבל את המאמרים ישירות למייל שלכם.
🟧 עץ הזית הבוכה, והטיהור של הנוצרים במזרח התיכון
🟧 הנוצרי האחרון וגברת לבנון
🟧ההתגלות!