מאת ד”ר גיא בכור
לחמור אחד התנתק פעם הזנב, לצערו הרב. הוא חיפש את הזנב האהוב בכל מקום בהיותו טיפש מספיק כדי לחשוב שהוא יכול להדביק אותו בחזרה למקומו. באחד משיטוטיו נקלע חמורנו לגן ירק, והחקלאי, שלא יכול היה לסבול כיצד נרמסים הירקות שלו, רץ לעברו בחמת זעם, חתך את שתי אוזניו, ובעט אותו החוצה. וכך החמור, שקונן על אובדן זנבו האהוב, מצא את עצמו בייסורים הרבה יותר גדולים, כאשר ראה את עצמו גם בלי אוזניים.
(הודו, משלים, המאה הרביעית)
במהלך סוף השבוע התלבטתי כיצד להתייחס אל שיחת ההתנצלות המפתיעה של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, למנהיג הטורקי האגרסיבי, גס הרוח והאימפולסיבי. גם אני רוצה פיוס והתקרבות לידידים באיזור, והרי מלחמות בלתי פוסקות הן מעייפות, ומלחמות עם כולם מעייפות כפליים. התנצלות כזו מורידה מעלינו לחץ, מרחיקה-לכאורה את הטורקים מהאיראנים, ופותחת אפשרויות כלכליות-ביטחוניות או בתחום האנרגיה בעתיד. אין ספק שאובמה (שעוד אחזור כאן לתפקודו המתוחכם) אהב את זה; זה נותן לו תחושה שהקים כאן “ציר” איזורי של כוחות, ישראל-טורקיה-ירדן ואולי הרשות הפלסטינית. אלא שלצערי, הדברים אינם כך, למרות החזות שלהם, והסכנות היכולות לארוב לנו ממהלך כזה עלולות להיות אסטרטגיות. לנו אין שום עניין להצטרף ל”ציר” סוני כזה, שאינו אינטרס שלנו. הוא אולי אינטרס של ארצות הברית, אך לא שלנו.
1 הצלחנו להתחמק בהצלחה במשך שנתיים מן המערבולת הסורית, שהולכת ומתגברת. התקרבות מחודשת לטורקיה עלולה לשאוב אותנו פנימה, אל מלחמת העולם בין הסונים לבין השיעים, ובין רוסיה לארצות הברית. הצלחנו לא לתפוס תפקיד בעימות הזה, משום שאנחנו לא סונים ולא שיעים, וגם לא צידדנו באף צד. אז למה אנחנו עושים זאת עכשיו?
בצעד כזה אוטומאטית אנחנו נתפסים בידי הציר השיעי כמי שנטלו צד, לטובת הסונים, ולנו אין אינטרס כזה. שניהם עויינים אותנו כמעט באותה מידה. שיתוף פעולה בטחוני או מודיעיני עם טורקיה יתקבל גם הוא כנטילת צד, ועלולה להיות לכך תגובה צבאית. למה אנחנו בכלל נכנסים לצרה הזו? הטוב ביותר הוא לשבת מן הצד, אין לנו שום אינטרס להצטרף למלחמה הזו, שלא תיגמר. בפעם הראשונה בתולדותינו אנחנו לא העניין, אנחנו צופים. למה להתערב?
מלחמה בין טורקיה לבין איראן היא שאלה של זמן, והבעירה שם הולכת וגוברת. זה ממש לא המשחק שלנו, למה אנחנו מפריעים לאוייבים שלנו לתלות את עצמם? להתעסק איתנו במקום עם עצמם?
2 לא ברור למה אנחנו צריכים לשחק בקלפים שחילק ארדואן, כלומר משחקי כבוד, התנצלויות ועלבונות תמידיים, כמו במאפיה. האם עד כדי כך היינו נואשים, כדי למלא אחר התנאים המעוותים שלו? כולל פיצויים ותכתיבים בנושא עזה? ככל שהתמידה טורקיה בדרישותיה, כך התקבעה במערב כבומרנג תדמיתו של ארדואן כאדם נוקשה וקיצוני, שיש להיזהר ממנו, בוודאי לא להכניס אותו הביתה לאיחוד האירופי. בהתנצלות, במו ידינו תיקנו משהו מתדמיתו, וחיזקנו את טענת הצדק המוסרי שלו.
3 זה שלוש שנים התרחקנו מן הטורקים, אם כי באופן פרדוקסלי, הסחר בין שתי המדינות רק המשיך לזנק. ממליארד דולר סחר בשנת 2000 לארבעה מליארד כיום, כשרוב הסחר כבר אינו בטחוני. מדובר בסחר בין חברות פרטיות, ולא בין ממשלות, ולכן את ארדואן וחבורתו לא ראינו, רחוק מן העין, רחוק מן הלב. בצעד הזה אנחנו מגדילים את החיכוך איתו מחדש. את ההיעלבויות, העלבונות, הכעסים, ההתפרצויות. כמו אישה מוכה הנאלצת להתנצל, רק כדי לשוב הביתה אל האלימות והטרור מחדש. מזוכיזם? האם היה רע לנו להתרחק מכל זה?
לדוגמה, ארדואן יכול להגיע לעזה דרך מצרים (ובכך להוכיח שאין שום מצור) אך להגיע לרמאללה לא היה מעז עם הריחוק הקודם. עכשיו, עם ה”התקרבות” הוא יגיע גם לשם. האם זה אינטרס שלנו? הוא הרי “חבר” שלנו עכשיו. איך אפשר להגיד לו לא?
4 ואכן, זה מרחיב את דריסת הרגל שלו בנושא הפלסטיני, אותו לא יעזוב עכשיו, וכל זאת בעיקר כדי להפנות את תשומת הלב הטורקית החוצה, מן הבעיות והצרות שלהם. מהן הצרות שלהם? כתבנו על כך מאמר שלם לא מזמן, אם כי בנושא הכורדי היתה תפנית: ארדואן הצליח להעביר את ה- PKK אל הצד שלו, מן הצד של אסד, במחיר הכרה בסוג של אוטונומיה כורדית בטורקיה, ואולי בעתיד הרחוק יותר – גם היפרדות. זהו מחיר כבד מאוד. בחגיגות ההסכם עם ארדואן, של מליון כורדים בטורקיה, איש כבר לא הניף שם עוד את הדגל הטורקי, אלא את הדגל הכורדי בלבד, מה שמאוד הרתיח את ארדואן.
אין כמו ההתבוססות בעניין הפלסטיני, כדי לפנות תשומת לב החוצה. ראו את שר החוץ קרי: כאילו אין צפון קוריאה, סין ויפן, איראן, סוריה או אפריקה הסלפית. יש פלסטינים, בעקבות הנחיותיו של הבוס שלו. ברור שמדובר בסדר יום מדומיין, אך לאן אתם רוצים שקרי יילך? ומי עוד יקבל אותו במזרח התיכון שהשתנה לגמרי. אז יש את הפלסטינים, איזה מזל.
לגבי הנשיא ברק אובמה, שביקר בישראל: בכנות ובנדיבות סלקטיביות הוא הצליח לפרוק אותנו מערנותנו, וההוכחה היא בעניין הטורקי. הוא הבין שהדרך הטובה ביותר לקנות את הישראלי היא לתת לו הכרה ואהדה-סלקטיבית; תמורת זה הוא ייתן הכל. הישראלי כל כך סובל מניכור ותוכחה עולמית, שלידיד, הנוגע בנקודות הנכונות ובג’סטות הנכונות, הוא אפילו יתמסר. זו אותה שיטה של אנואר סאדאת, שהגיע לירושלים. הנדיבות, אומרים הסינים, היא האוייב הגדול ביותר, משום שאין אדם המסרב לנדיבות כלפיו, וכך חודרים את השריון שלו.
אנחנו הילד הדחוי בכיתה, שתמורת קצת תשומת לב מהילד המקובל – יהיה מוכן לתת הכל. במילים אחרות, “מרחו” אותנו טוב-טוב.
איך שולחים את המאמר הזה לחברים? יש כפתור “המלץ לחבר”, בתחתית המאמר.
הדרך הטובה, האישית והמהירה ביותר לדעת מתי עולים מאמרים באתר היא להירשם כאן, ולקבל התראה למייל האישי. הנרשמים קוראים ראשונים.
5 הצעד הישראלי מחזק את ארדואן מבית, לקראת הבחירות לנשיאות הצפויות בשנה הבאה. בעזרת המפלגה הכורדית החוקית בפרלמנט הוא מתכנן לעבור לשיטה נשיאותית, ובעזרת ישראל לנצח. כך ניתקע איתו לעוד שנים. הצעד הישראלי הוצג ככניעה בטורקיה, וכניצחון נוסף של הבוס הגדול, שאינו מתפשר על עקרונותיו, למרות שבעניין הישראלי הוא בהחלט התגמש. ארדואן מנסה להוכיח שאף התערב בפוליטיקה הישראלית, הרחיק את ליברמן ואת הימין, מה אתם יודעים. אין סוף ל”ניצחונות”, כמיטב הדמיון האיזורי-נסראללאי.
6 שיחת הטלפון וההתנצלות מחזקות תחושה שישראל וראש הממשלה שלה הם לחיצים, דבר שיביא בעתיד הלא רחוק לחצים נוספים, אולי אפילו אמריקניים. יש תחושה שבקדנציה השלישית נתניהו מבקש להצטייר כסב חביב, המפייס ומקרב, בלי להבין שהתנאים במזרח התיכון רק נהיו אכזריים ומסוכנים. לא זו התדמית שיש להקרין עכשיו כלפי חוץ. תבינו, בודקים ובוחנים אתכם כל הזמן, ולא מאהבה.
הרצאה של ד”ר גיא בכור באירוע העסקי שלך? מי כבר הזמין?
7 ולבסוף, מי בכלל אמר שיהיה שיתוף פעולה ממשלתי או צבאי עם טורקיה כתוצאה מן ההתקרבות? האם ארדואן ישתנה עכשיו? ומה יקרה בעימות הבא ברצועת עזה, כאשר נצטרך להתחשב לא רק במצרים אלא גם בטורקים, אותם החזרנו עכשיו במו ידנו לזירה? זה כמובן כובל את ידינו, והצד שני יודע זאת. שום דבר לא מובטח עדיין עם מדינה קפריזית ובלתי צפויה.
מה היה הנשק של “מלך השמש” לואי ה- 14? הבוז הצונן. כאשר הוא לא חיבב מישהו, הוא פשוט התעלם ממנו, כאילו אותו אדם לא נמצא כלל בחדר. בכך הוא שיתק את יכולת יצירת הקשר. קלף הבוז מראה לאחרים שאתם יכולים להסתדר יפה מאוד בלעדיהם, וכלפי אדם אלים וכוחני כמו ארדואן זו הנקמה הטובה ביותר. במקום שאתם משחקים בקלפים שלו, הוא נאלץ לשחק בקלפים שלכם. הרי ההצהרות האנטישמיות שלו נגד הציונות, רק חזרו אליו כמו בומרנג. עכשיו נתנו לו סוג של לגיטימציה מערבית בעצמנו; יצרנו את האינטראקציה מחדש.
כאשר אתם מעניקים תשומת לב ליריב שלכם, אתם מעניקים לו חשיבות. לפעמים עדיף פשוט להרפות; וההיפך, לפעמים מעורבות ומחוייבות רק מחלישות אותנו, בשל החיכוך המחודש. יש לכם חשק להטפות מוסר קבועות של ארדואן, זה שזרק הכי הרבה עיתונאים לכלא בארצו? (המוזיקה: “מארש הטורקים” מאת ז’אן בטיסט לולי, 1632-1687, מלחין החצר של לואי ה- 14, בתמונות).
להצטרפות למועדון ג’יפלאנט פריים
אם כן, מדוע הסתבכנו מחדש עם אותו ארדואן? אני מאוד מקווה שראש הממשלה בנימין נתניהו קיבל עבור זה תמורה ראויה מהנשיא אובמה, תמורה חשאית.
כיוון שאת הנעשה אין להשיב, והצעד הישראלי המזיק נעשה (ללא שום דיון ציבורי), מה ניתן לעשות עכשיו? לצמצם את הנזק, ולתחם אותו.
1 מינימום התערבות בנושא סוריה, שכן זו צריכה להיות השאיפה האסטרטגית שלנו. גם אם יוצע בעתיד שיתוף פעולה בנושא הנשק הכימי, יש לסרב, ולהשאיר זאת לאמריקנים, שכן זו תהיה המלכודת לשאוב אותנו פנימה. בשלב מאוחר יותר גם תבקש מאיתנו “חברתנו ” החדשה לתקוף בסוריה, שכן תמיד עדיף שחיילים ישראלים יסתכנו ויסתבכו. הטוב ביותר יהיה לא להתערב בכלל. אין לנו שום עניין להיכנס למלחמה הצפויה בין טורקיה לאיראן וסוריה, או למעשי הנקם העדתיים ההולכים וגוברים.
למדור הקריקטורות החדש של מושיק גולסט בג’יפלאנט
2 מינימום שיתוף פעולה צבאי, טכנולוגי או בנושא מכירות נשק מתוחכם. טורקיה צריכה את ישראל בטכנולוגיות מתקדמות, שהריחוק לא איפשר. בישראל יש כבר פרשנים צבאיים שמפנטזים על תרגילים משותפים עם הצבא הטורקי או עם נאט”ו. זה האחרון קיים היום בעיקר בנושא הסורי, ושוב זו תהיה התערבות לא רצויה שלנו. אין למכור לטורקיה שום טכנולוגיה ישראלית רגישה, משום שאדם כמו ארדואן הוא בלתי צפוי, ומחר זה יכול להיות מופנה כלפינו. היינו כבר במשחק הזה.
3 בשום אופן לא לקשור את יצוא הגז הישראלי לטורקיה, וכבר יש המפנטזים על צינור לאירופה דרך טורקיה. במקרה כזה נהפך לבני ערובה של הטורקים, משום שצינור הוא דבר יקר, קבוע ונייח. אם בעתיד טורקיה תרצה לקנות גז ישראלי זה אפשרי, אך לא בצינור. הצינור צריך להגיע לאירופה בדרכים אחרות, ומדינות אירופה כבר מחכות לגז הישראלי, שיתחיל לזרום אליהן עוד כשנתיים (אם בינתיים הבירוקרטים שלנו למעלה יתחילו לסכם כבר את עניין היצוא ההכרחי).
4 בשום פנים ואופן לא להביא את הטורקים “לתווך” בין ישראל לפלסטינים. הרי כבר ראינו כיצד נגמר ה”תיווך” שלהם בין ישראל לאסד, עוד המצאה של גאונים אצלנו. טורקיה מחפשת דריסת רגל והחלשת ישראל, לא תיווך, ולנו אין שום עניין שזה יקרה, מה גם שכל עיכוב במשא ומתן הזה במקרה כזה ייהפך למשבר עצבני עם טורקיה, כפי שאנחנו כבר יודעים. לא להאמין, יש כבר קולות אצלנו שמדברים על טורקיה, שוב, כמתווך.
5 להימנע מביקורים והזמנות רשמיות, אלה ייגמרו רע, עם פרובוקציות. המשטר שם כבר השתנה, יש הרבה דם רע כלפי ישראל (מדינה, שאותה רואה המשטר הטורקי הזה כדבר בלתי רצוי) , ולכן עדיף לשמור על פרופיל נמוך ברמת ההצהרות והדיאלוג הרשמי. אם יש כזה, יש לעשותו בשקט ובאופן מקצועי, ובכך לצמצם את דינמיקת האינטראקציה. העבודה הבילטרלית צריכה להיעשות רחוק מרמת הרטוריקה והתעמולה. אפשר בהחלט להזמין עיתונאים טורקיים, כדי שהטורקי הפשוט ייחשף גם לישראל האמיתית, לא רק לזו הארדואנית.
6 לזכור שישראל מבחינת הטורקים היא כלי, פונקציה, להשגת המטרות שלהם, ולכן לפעול בהתאם. לנהל את היחסים, אין סיבה להיות אוייבים, אך גם לדעת להיזהר משימוש ייתר. ארדואן לא חבר שלכם, ולנו ממש לא מתחשק להיות כלי בידיו.
בימים טרופים אלה, אם איבדנו את הזנב, לפחות נשמור על האוזניים.
