על מכונת המילים המופלאה, והטיעונים להחזרת הגולן
מאת ד”ר גיא בכור
פיגמליון היה פָסָל צעיר ומוכשר, אשר התגורר, לפי המספר המיתולוגי אובידיוס, באי קפריסין. פיגמליון הקדיש את כל כשרונו הגאוני בעיקר לפסל אחד, בדמות אישה. למרות שנשבע שלא להתאהב באישה ולא להינשא, עבד פיגמליון על הפסל האגדי הזה כל כך הרבה, ובכזה כישרון, עד שיצר את הפסל היפה ביותר בעולם. זה היה פסל מושלם, וכל יום עידן אותו פיגמליון עוד ועוד, שיפר אותו, קישט, ומילא בו את כשרונו. כל מי שראה את הפסל, נשימתו נעתקה. זו היתה האישה המושלמת.
ואז קרה לאמן דבר מוזר: הוא התאהב אהבה עזה ביצור שזה עתה יצר במו ידיו. הצעיר היהיר הזה התאהב בפסל שחצב, כליל השלמות.
אלא שכאן החלה התקופה הקשה בחייו של פיגמליון: הוא נישק את הפסל בשפתיו, אך זה נשאר דומם, ליטף, חיזר, הלביש והפשיט, אך שום דבר. פיגמליון היה מביא מתנות קטנות לאהובתו הדוממת, אשר לה סגד ביום ובלילה, לשווא.
האהבה המוזרה הזו הגיעה לבסוף לאוזניה של אלת האהבה, ונוס, שעזרה לבסוף לפיגמליון ההוזה, בכך שהפכה את הפסל לנערה חיה בשר ודם. ונוס עצמה הגיע לחגיגת הכלולות של פיגמליון ואהובתו, גאלאתיאה. כל שידוע מן המיתולוגיה היוונית שנולד להם בן אחד, ושמו פאפוס, ומכאן השם העיר הידועה בקפריסין. זהו אחד מסיפורי האהבה הנודעים ביותר בתולדות המין האנושי, מקור השראה לאין סוף יצירות, שהידועה שבהם היא, כמובן “גבירתי הנאוה”, שם מבקש פרופ’ היגינס, המערבי, האריסטוקרטי, לעצב מחדש את דמותה של פרחחית רחוב למעלת גברת, ואז הוא גם מתאהב בה.
האין זה יכול להיות נחמד? לא, זה לא יכול להיות (“גבירתי הנאוה”)
יכול להיות שגם יחסי האהבה-שינאה שלנו עם העולם הערבי כה טעונים? שאנחנו, הישראלים, סוג של פיגמליון אך הפוך?
פיגמליון בסיפור מעצב קודם את הפסל, משפר ומעדן, ודרך כך הוא מתאהב בו, להגיע איתו לשלום. אנחנו הישראלים קודם רצינו לעשות שלום עם העולם הערבי, ודרך כך לשפר ולעדן אותו. אכן, אנחנו פיגמליון, אך הפוך.
כשחושבים על זה, בכל התהליכים שלנו מול העולם הערבי, דיברנו על שלום איתו, אך בעצם רצינו לשנות אותו, לעדכן אותו, לשפר אותו. במלחמת לבנון הראשונה דיברנו על שלום עם לבנון, אך רצינו לשנות את המבנה העדתי במדינה, לנתק אותה מסוריה, להעלות מחדש את המארונים, להוריד את המוסלמים, לסלק את הפלסטינים, ומה לא.
בתהליך אוסלו רצינו לשנות את הפלסטינים, להביא להם הנהגה חדשה מבחוץ, להפוך אותם לדמוקרטים, מערביים, וכמובן למעריצים גדולים שלנו.
ב”מזרח התיכון החדש” רצינו לבטל גבולות באיזור, לשנות מנהיגים, להמליך דמוקרטיה ולסלק דיקטטורים. הבאנו לאיזור ועידות כלכליות כאילו מדובר באירופה, משקיעים זרים, ודיברנו על joint ventures, מיזמים, תעלות ימים משם ללא כלום; רכבות רפאים מאי שם לאין מקום; פרוייקטים ותוכניות התכנות.
במלחמת לבנון השניה, לא מזמן, רצינו, שוב, להעלים את חיזבאללה, להוריד את השיעים, להעלות את הסונים, לנתק את סוריה ואיראן מלבנון, ומה לא.
ועכשיו, כמיטב מסורת האיוולת, אנו עושים זאת שוב! לא שלום עם סוריה אנחנו מבקשים, אלא לשנות את הסורים. לנתק בין סוריה לבין איראן, בין סוריה לבין השיעים בלבנון, בין סוריה לבין עיראק, ולהשאיר את העלווים בשלטון לנצח. מה אתם יודעים. אנחנו רוצים בעצם להיכנס לאש התופת הבוערת בין השיעים לסונים, ואנחנו, כן אנחנו, הזעירים, נשנה את מהלכה.
בכל המקרים האלה שום דבר מכל אלה לא היה צפוי לקרות, כמובן, וגם לא יקרה, אלא התרסקות חוזרת שלנו. שכן בכל המקרים האלה, עליהם שילמנו את המחירים היקרים ביותר, יצאנו, אנחנו הישראלים הזעירים, נגד הגל המזרח התיכוני, נגד איתני הטבע החברתיים-דתיים, ונגד כל המוסכמות. התנפצנו, כמובן, על חופי האשליות שלנו, התרסקנו על שרטוני האילוזיה וההונאה העצמית.
לא שלום עם הערבים אנו רוצים, אלא עם ערבים אחרים, כאלה שכבר הונדסו על ידי ההנדסה הגנטית שלנו, למישהו שדומה לנו. במילים אחרות אנחנו רוצים לעשות שלום עם עצמנו. משהו אירופי, נאור והגיוני; המלך חוסיין כזה. ואם הערבים לא אוהבים אותנו, אנחנו נעשה סרטים בערוץ 2, שהם ממש לא יכולים לעצור את ההתאהבות בנו.
צר לי, זה לא עבד, ולעולם לא יעבוד, כי, אתם כבר מבינים, השלום שלנו הוא הסיוט שלהם, ומה שנתפס כסיוט בעיניהם, כמו דמוקרטיה חסרת אחריות וחסות אמריקנית, הוא החלום שלנו.
זו הסיבה שרדיפת השלום שלנו נתפסת כמאיימת, כמפחידה וכבזויה אצל הצד השני. היא נתפסת, בצדק, כתכתיב, כדיקטאט, כאיום. השלום שלנו הוא הזייה מתוקה מגן העדן, כשם שמבחינתם אנחנו הזייה מהגהינום. החלום שלנו הוא הסיוט שלהם.
מהסיבה הזו זה פשוט לא יקרה, גם לא בסיבוב הבא של “עיצוב המזרח התיכון” שלנו, עם סוריה. כאילו הממלכה הסורית המתינה כל חייה לרגע שבו יבואו הישראלים האלה, כדי לטפח ולמערב אותה עם הטכנולוגיה שלהם, ההיי-טק והציוניזמוס שאין לו מעצורים.
***
שסוריה תתנתק מהשיעים ומחיזבאללה, כפי שאנחנו “דורשים”? איך אנחנו בכלל מעלים בדעתנו אפשרות כזו.
כאשר תפס חאפז אלאסד האבא את השלטון בסוריה, כבן הכת העלווית השולית והמנודה בסוריה, היה זה ועודנו, דבר מלאכותי; זמני. הרוב הסוני במדינה נוטר טינה לעלווים ולשלטון הדיקטטורה שלהם, ועוד יבוא איתם חשבון. המנהיגות הסונית, ותנועת “האחים המוסלמים” לא ראו בעלווים מוסלמים בכלל, כמוהם כמו הדרוזים, לדוגמה, שאינם מוסלמים. כאשר כינה מנהיג האחים המוסלמים בסוריה, סעיד חווא, את משפחת אלאסד שהם “כופרים”, הוא לא התכוון שהם לא אסלאמיים, נניח כמו מובארק, אלא שהם פשוט לא מוסלמים.
איש מבין כוהני הדת הסוניים בסוריה לא היה מוכן להכריז שהעלווים הם מוסלמים בכלל, ומצוקת הזהות של העלווים במדינה גדלה. זו היתה מבוכה גדולה, שכן החוקה דרשה שהנשיא יהיה מוסלמי.
מי שנחלץ לעזרת אסד היה דווקא לבנוני-שיעי, יליד איראן, האימאם מוסא סאדר, אשר ביולי 1973 הסכים לפרסם פתווא, פסק הלכה, שהעלווים הם מוסלמים נאמנים לכל דבר, חלק מן האסלאם השיעי באסכולה האימאמית. הפתווא הזו הצילה למעשה את העלווים מגורל המנודים שהיו בו תמיד, ואיפשרה את שלטון משפחת אסד מאז ועד היום. היה זה שיעי יליד איראן, שנחלץ לעזרת העלווים, ואת זה הם לא ישכחו לעולם. הם חבים חוב של כבוד לשיעים של לבנון, חוב דמים, במיוחד במזרח תיכון שהולך ומתייצב לפי פרמטרים דתיים.
הפתווא הזו היא זכות הקיום של העלווים, אשר ממילא מרבית הסונים רואים בהם כיום כמתלכדים עם השיעה. חלק מכוהני הדת העלווים כבר לומדים ומשתלמים בעיר קום שבאיראן, דבר שכמובן מחזק את הקשר העלווי-שיעי.
מוסא סאדר ייסד לימים את מיליציית אמל השיעית בלבנון, ונעלם בלוב בשנת 1978. רוחו היא רוח חיזבאללה, והוא נחשב עד היום לאב האגדי המייסד של “מפלגת האל” בלבנון. העלווים בסוריה זוכרים זאת יום יום. אז איך מצפים אצלנו, מי שמצפה, ש”סוריה תתנתק מחיזבאללה”? שוב אנחנו, והזיות הקיץ שלנו; פיגמליון, אך אללי, הפעם ללא שום ונוס, שתציל אותנו קודם כל מעצמנו.
