פיגועי האורז: מלבן לצהוב, לכתום, לאדום ולשחור: הסונים והשיעים הורסים את עיראק

  
מאת ד”ר גיא בכור

ביולי השנה הגיעו הצירים בפרלמנט המתפורר של בגדאד להסכמה בנוגע להמנון חדש למדינה, עוד אחד מני שורה ארוכה של המנונים (אתם עוד זוכרים את המאמר שלנו על אלופת ההמנונים?), אך שוב ציפתה להם בעיה: בסוף ההמנון יש לצעוק “תחי עיראק”, אך כל קבוצה אתנית דרשה שהצעקה תהיה גם בשפה שלה. בעיראק יש שבע שפות: ערבית, כורדית, טורקמנית, אשורית, ארמית (בעיקר אצל הנוצרים), מנדאיק (שפה שמית צפונית, הקרובה לארמית) ושבָכי (מדוברת רק אצל הכורדים של מוסול), בנוסף לעוד עשרה מיבטאים מקומיים. כרגיל, קמה מהומה, וההמנון נגנז. כל כך מגוונת המדינה הזו (לפחות מיעוט אחד עזב אותה לגמרי, היהודים), עד שבמגוון הצבעים היוקד הזה – הכל מתפרק.

כמוה, כמו האורז שלה (מכונה “פְלָאו”, או “רִ’ז”), המרכיב התזונתי שפשוט אי אפשר בלעדיו במטבח העיראקי: מלבן הפך כתום, מכתום לאדום, ומאדום – לשחור-שרוף ומסוכן.

1 עיראק מתפרקת לשלושה חלקים, הנמצאים כבר בסוג של מלחמת אזרחים, כשעיקר המתח הוא בין הרוב השיעי לבין המיעוט הסוני, המתבצר בשני חבלים של המדינה: אלאנבאר וצלאח א-דין, שבמערב המדינה וצפונית לבגדאד. אנבאר הוא החלק הגדול ביותר של המדינה, אדמה מדברית-בדואית, אבל מחוברת יותר ויותר למדינות הסוניות ירדן, סעודיה ולסונים של סוריה, והסונים שם פתחו כבר לפני כשנה במרי אזרחי.

הסונים נלחמים בשיעים, השולטים כיום במדינה, באמצעות נשק המתאבדים שהוא האפקטיבי ביותר. במקום טילים – אנשים, ממילא הם יותר זולים מטילים. אין יום בלי מתאבדים, עשרות הרוגים ומכוניות תופת, המחפשות את ריכוזי השיעים הגדולים, למשל בתהלוכות השיעיות האינסופיות, או בטכסים שלהם. המתאבדים משתלבים מחופשים ביניהם, ואז מתפוצצים. זו הסיבה שמספר ההרוגים מפיגועי טרור בעיראק מאז תחילת שנת 2013 הגיע ליותר מ- 6,600, והמספרים עולים בחצי השני של השנה. עיקר האלימות היא בבגדאד, כרכוכ ומוסול, אלקאעדה התבסס כבר במחוזות הסוניים, והשנאה שלו לשיעים יוקדת ואיומה. הסונים האלימים רואים בשיעים כופרים שיש לחסלם, כך פשוט.

אורז ירקרק: האורז בדרך כלל הוא מילוי במטבח העיראקי, המשותף ליהודים ולערבים, למשל בתוך ירקות, בעיקר פלפלים, קישואים ובצלים (מכונה מח’אשָה), ולדעתי, אין יפה מפלפל אדום ותפוח, המלא באורז ובשר טחון, כשראשו מציץ מעל לסיר המהביל, עם קישוט הגבעול הירוק שלו. האורז בפנים הופך לירקרק, בשל התבלינים וירקות המעטפת.

2 האמריקאים, שהפילו את סדאם חוסין בדיוק לפני עשר שנים, לא ידעו שהם מסיימים בכך הגמוניה סונית באיזור של 1,300 שנים, מאז בתי הח’ליפות האדירים, דרך האימפריה העות’מאנית-סונית, ועד הבית ההאשמי והנשיאים הסונים שבאו לאחר הפלתו ב- 1958. השיעים, בחסות “הדמוקרטיה” שכפו האמריקנים בכוח, התנפלו על המציאה, לא מאמינים לגורלם הטוב. כיוון שהשיעים הם רוב, השתלטו על המדינה, ודחקו כמעט לגמרי את הסונים. הסונים הגאים, שהקימו את עיראק המודרנית, משמידים בתגובה את הכל. אם הם אינם שולטים, אז לא תהיה עיראק; אם לא אנחנו – אז אף אחד.

בעצם, התנהלה כבר מלחמה סונית-שיעית בתחפושת, בין השנים 1980-88, וזו מלחמת עיראק-איראן, שהיו בה מליון אבידות משני הצדדים. לכאורה היתה זו מלחמה בין שתי מדינות לאומיות, עיראק ואיראן, אך בעצם היתה זו יריית הפתיחה, האור הצהוב המכין, למלחמת העולם הסונית שיעית, שעכשיו היא כבר בעיצומה במזרח התיכון.

אורז צהוב-זהוב: האורז במטבח הזה יכול להיות גם המעטפת, כמו למשל בקובות, שכבר קשה למצוא אותן: “ערוק בר’ז”, קובות צהובות המורכבות מאורז, שממולאות בשר בקר וכבש. זהו אחד המאכלים האהובים עלי ביותר, שיש לו ריח הל עדין. הצבע הצהוב-זהוב בא מן הכורכום, שהקובות מבושלות בו.

3 לא כל הנוצץ זהב: הצבא החדש הממלכתי והמודרני, שכוננו האמריקאים בעיראק, כמו גם המשטרה, נשלטים בידי השיעים, ולכן אין לראות זאת כצבא “עיראקי” ממלכתי, הנלחם נגד ה”טרור”, אלא במלחמת השיעים המאורגנים במורדים הסונים. ולכן מתאבדי אלקאעדה נצמדים למתגייסים שיעים לצבא, ומתפוצצים איתם. האמריקאים התמימים, חשבו שהקימו צבא מדינתי להגנת עיראק והדמוקרטיה המודרנית, אך בפועל הקימו צבא עדתי, מיליציה, שמתקשה לעמוד מול ההתרסה הסונית. לדוגמה, בקיץ השנה התמרדו מפגינים סונים מערבית לעיר כרכוכ, שם יש לאלקאעדה תמיכה חזקה, וצבא “עיראק” פתח לעברם באש והרג כ- 50 “מפגינים”. בתגובה נורה השבוע וחוסל מפקד החטיבה השביעית של הצבא, הגנראל מוחמד כרווי (שיעי) שהיה מפקד הירי בקיץ. עם הלווייתו נשבע ראש הממשלה (השיעי) של המדינה, נורי אלמאלכי חסר האונים, להשתלט בכוח על שטחי הסונים “תוך שבועיים“. ובכן, הם כבר מחכים לו ולצבא שלו. זה גורלם של “צבאות” שהאמריקנים מקימים.

אורז כתום: המאכל הקלאסי של ימי חמישי, והוא ה”כִיצ’רי”, כלומר אורז מבושל עם עדשים כתומות, שום וכמון, עד הוא הופך לכתום בעצמו. אצלנו היו אוכלים זאת עם לֶבֶן, שכן זהו מאכל חלבי, לפני מאכלי השבת הבשריים. לא השתגעתי מזה.

4 האמריקנים ברחו מעיראק כל עוד נפשם בם בסוף שנת 2011, ובמקום מורשת של דמוקרטיה ומשטר פדרטיבי, כפי שקיוו, הם השאירו שם כיאוס, שהפך כבר לסוג של מלחמת אזרחים. הסונים לא רצו את הדמוקרטיה, משום שהם מיעוט, ותמיד יפסידו. השיעים לא רוצים עוד את הדמוקרטיה, ברצותם משטר דתי-אוטוקרטי כמו באיראן. הם הרי עלו כבר לשלטון בחסות הדמוקרטיה האמריקנית, הם כבר למעלה, אז בשביל מה צריך עוד דמוקרטיה? זה גם מה שקורה למי שנשען על האמריקנים, במוקדם ובמאוחר ינטשו אותו, שכן הממשל האמריקני נשען על דעת הקהל שלו, שאינה רוצה מעורבות בשום מקום העולם. עם ההרוגים האמריקנים הראשונים, קמה הצעקה הציבורית לעזוב, והממשל צריך הרי להיבחר. אז איזה מורשת השאירו האמריקנים? מאות אלפי הרוגים בעיראק.

אורז לבן: כמה פשוט, וכמה מתוחכם, ה”פלאו אַבייד”, אורז בצבע הלבן לאחר בישול, עם רצועות בצל מטוגן. בסיס לערבוב עם טעמים אחרים (למשל עם מרק אפונים, ואז זה נקרא “מַרַג ופְלָאו”), או עומד בזכות עצמו, הכי טוב.

5  עיראק, כמו סוריה, הפכה לזירת מערכה של כוחות איזוריים אדירים: איראן תומכת בשיעים של עיראק, וסעודיה תומכת בסונים של עיראק, ושתי המדינות מעבירות פנימה כמויות אדירות של נשק, כסף ואפילו מתנדבים. כן, עיראק מלאה היום מורדים סלפים מכל העולם, ואלה מסוכנים מאוד, כמו גם מתנדבים שיעים מאיראן ומלבנון. עיראק תמיד היתה מוקד להשפעות איזוריות, מה שניכר גם במטבח שלה, עם השפעות ברורות הודיות, פרסיות, אסיאתיות וטורקיות (באמצעות “דרך המשי”).

זה אומר שהמלחמה בין איראן לסעודיה עוד תגיע, במיוחד שארצות הברית כבר כמעט ולא צריכה עוד את הנפט הסעודי, ובמוקדם או מאוחר תנטוש את המפרץ הפרסי. מן היום הזה פוחדים הסעודים פחד מוות, והם מתחמשים, ונערכים. בינתיים שדה המערכה הוא בעיראק ובסוריה. צדקתם, איראן וסעודיה נלחמות על גופות הסורים והעיראקים, בכבשן עדתי אחד גדול.

  

בפינת הרחובות מעלה השחר ומודיעין (כיום בן גוריון) ברמת גן פעלה מאפייה עיראקית טיפוסית, עם הכבשן הפעור, שייצרה את הפיתות הענקיות והעגולות. אהבתי להגיע לשם ולקנות פיתה כזו, טרייה ועשירה בטעם. להיכנס פנימה היה כבר קשה, בגלל החום העצום בתוך המאפייה, שנפלט ממערת התנור (כך הוא גם נקרא בערבית: “תנור”). ניתן לקלות שם גם דגי קרפיון טיפוסיים.

יום אחד, נהרסה המאפייה, נבנה שם בית דירות רגיל, והקסם נגוז. בבגדאד, כך ממשיכים גם היום (הוידאו מהשנה) להכין את הפיתות, כענין המוני ויומיומי.

6 עיראק עצמה חווה הכנסות אדירות מן הנפט, בדרום המדינה (באיזורים השיעיים של בצרה וצפונה) ובצפון המדינה (באיזורים הכורדיים). במילים אחרות, היחידים שאין להם נפט אלה הסונים.

קצב הגידול של הכלכלה העיראקית (כולל הכורדים) צפוי להיות בשנת 2014 8.5%, הכל מהנפט, אך הכספים זורמים אל האליטה השיעית החדשה, שגונבת אותם למעשה, כך שהם לא יורדים למטה. זו אינה שחיתות, במתכונת המערבית, אלא בניית שלטון שיעית. הממשלה מחלקת את טובות ההנאה למקורבים השיעים, שבתורם תומכים ומחזקים אותה, בדיוק פי שעשה סדאם חוסיין, רק בכוון ההפוך, עבור הסונים. כספים אדירים מוצאים לחיזוק הצבא העיראקי, שהוא צבא שיעי, מה שמדאיג את הסעודים ואת ייתר מדינות המפרץ, הפוחדים ממלחמת מלקחיים שיעית נגדם, מאיראן ומעיראק. פעם עיראק היתה ראש החץ הסוני, היום היא כלי נשק שיעי. כלי הנשק נקנים בארצות הברית, ובלי שבישראל שמים לב, נולד גם לנו צבא ערבי חזק ממזרח, אם כי בינתים הוא עסוק עם עצמו. ישראל שקופה במתח העדתי האדיר, אין להם זמן אלינו, מה גם שהפניית תשומת הלב אלינו כבר לא תועיל.

אורז שקוף: כאשר מוכנס האורז אל תוך מרקים שונים, המרקם שלו הופך לשקוף, למשל מרק העוף העיראקי (שורבה בג’יג’), שכולל, כמובן, גם הרבה אורז, עם רסק עגבניות וכורכום. אפילו אם מוציאים אותו, האורז משאיר את הנוכחות שלו במרק.


ספרו גם לחברים שלכם על האתר הזה ועל מסריו? אנא, היכנסו אל דף קוראי ג’יפלאנט שכאן, כשבצד שמאל כתוב: “הזמן את חבריך לאהוב את הדף הזה”. יש ללחוץ – “הזמן” – ליד תמונות החברים. 

7 בחודשיים האחרונים עולה האלימות במדינה מדרגה, והיא כבר קרובה להתפרצות כוללת: עשרות שיעים וסונים נמצאים הרוגים ברחובות, כשאלמונים ירו בראשם. אלה חיסולים פוליטיים, סתם נקמה ומה לא, וחיסול מוביל לחיסולי משנה ונקמות דם שבטיות. המדינה אלימה מאוד, ומעטים נתפסים. בעיראק מוצאים להורג בתלייה כל הזמן מעורבים ב”טרור”, כלומר שיעים מחסלים סונים בשם החוק, כשם שחיסלו בתלייה את הבכיר הסוני החשוב ביותר, סדאם חוסין.

אורז אדום: (“פְלָאו אַחְמָר”), שאת הצבע האדום העז מעניקות לו עגבניות בשלות. התבשיל כולל גרגרי חומוס, שקדים וצימוקים (שגם אותם מטגנים) ומערבבים עם האורז. זהו מאכל בסיס קלאסי של המטבח העיראקי, והוא מזין וטעים מאוד.

8 הכורדים כבר התנתקו, וחוץ מהכרזה רשמית על מדינה, עשו כבר הכל. באיזורים שלהם בצפון עיראק לא נכנסים לא סונים ולא שיעים, יש צבא מסודר למחוז הכורדי, עם דגל, המנון, בחירות ופרלמנט. המחוז הכורדי גאה בעצמאות שלו, ויש לו נקודות גבול עצמאיות משלו עם המדינות השכנות. כיוון שמדובר במחוז עשיר מאוד, בשל הנפט הרב שהוא מוכר באופן עצמאי, בלי לעבור בבגדאד, הוא גם ממשיך ומתחזק. בונה שדות תעופה מודרניים בסולימאנייה ובארביל, עם קונסוליות זרות וגורדי שחקים. הכורדים הם סונים, ולכן הם קרובים יותר לסונים הערבים, המתגוררים מדרום להם. הקשר הפדרטיבי עם השיעים התפורר למעשה, והנשיא הכורדי של עיראק (תפקיד סמלי במהותו), ג’לאל טלבאני, אינו מתפקד בפועל לאחר סדרת אסונות בריאות שנפלו עליו (שבץ, תרדמת ועוד). אין אפשרות לבחור נשיא חדש, שכן המערכת הפוליטית אינה מתפקדת ממש, ואלימות עלולה לפרוץ. צפויות בחירות בשנה הבאה, אך החשש הוא שהן יפתחו גל אלימות גדול עוד יותר.

תמונה: אימג’בנק, Getty Images, AFP 

אורז חום כהה: גם במטבח הזה יש כמובן חמין (“תְבית”), של עוף הממולא באורז ובחלקי העוף הפנימיים, אך לתבית המיוחד הזה יש ריח ממכר, בשל ההֶל שמוסיפים לו. בתבית יש גם ביצים קשות חומות, והוא מבושל במשך כל הלילה, עד לשבת בצהרים. ממש עכשיו – זו עונת התבית.

איך שולחים את המאמר הזה לחברים? יש כפתור “המלץ לחבר”, בתחתית המאמר. הדרך הטובה, האישית והמהירה ביותר לדעת מתי עולים מאמרים באתר היא להירשם כאן, ולקבל התראה למייל האישי. הנרשמים קוראים ראשונים.  
 

9 הסונים נלחמים גם עם עצמם, כמו בסוריה. בעוד חלק מראש השבטים (השבטיות בעיראק חזקה מאוד, הן אצל הסונים והן אצל השיעים) מוכנים לשתף פעולה עם המדינה, תמורת קואופטציה וטובות הנאה חומריות, הסלפים וארגוני אלקאעדה אינם מוכנים לכך. כתוצאה מכך פוגעים סלפים במנהיגי השבטים או בבני משפחותיהם. תהליך זה מחייב את ראשי השבטים לשתף פעולה עם האלימות והמרד הסוני, למרות שהיו רוצים יחסים טובים יותר עם “המדינה”. מעמד ראשי השבטים בירידה, שכן הצעירים הסלפים אינם נשמעים להם עוד. הסלפיות היא, לכן, גם שינוי מנהיגות דורי.

גם השיעים בעיראק נלחמים בינם לבין עצמם. 

אורז שחור, שרוף: כאן זה כבר האיזור המסוכן ביותר, הנקרא בפי המכורים “חְקאקָה”. זהו האורז הנשרף בתחתית סיר ה”תבית” והופך לכן לשחור, זהו הקרום התחתון הפריך, שהטעם שלו, לעניות דעתי, הוא בעצם פסגת הבישול העיראקי. המהדרין הופכים את הסיר, כך שהחקאקה עולה למעלה כמו ציפוי של עוגה, ששוברים אותו ברוב טכס. החקאקה מסוכנת, משום שאי אפשר להפסיק לאכול אותה, בתאווה עצומה, זה הופך להתמכרות, זה מסוכן, ואחר כך מרגישים קצת מבוכה על הבולמוס הבלתי נשלט. זה הצד האפל של האורז, בדיוק כמו העדתיות בעיראק. אי אפשר להפסיק את הבולמוס, למי שנכנס אליו; זוהי סכנת החקאקה.

10 מרכיבי הפסיפס העיראקי הצבעוני לא מסוגלים להישאר עוד ביחד, והמבנה הפדרטיבי קרס. הכורדים נפרמו, הסונים במרי אזרחי, והשיעים נותרו חשופים בעצמם לאיראנים. כאן נכנס גם האפקט הסורי, שכן הגבולות נעלמו, והסלפים והשיעים מסוריה, נכנסים גם לעיראק, וההיפך. המדינות של העבר, סוריה, עיראק ולבנון קרסו למעשה, והאוכלוסיה מתחלקת על פי השיוך הדתי (סונים שיעים), העדתי (ערבים, כורדים, טורקמנים) או השבטי. כאילו מאה שנים של לאומיות בכלל לא היו.

האלימות הולכת וגוברת, עד שבשלב מסוים היא צפויה לצאת מכלל שליטה, ומלחמת הכל בכל תתחיל. זו מלחמה שאין לה סוף, ואפילו לא ניתן להתחיל להבין את שיעורה. המשעשע הוא שלאחר התוהו ובוהו שיצרו באיזור הזה האמריקנים, הם עוד באים אלינו עכשיו, עם נסיונות ממטבחם, גם עבורנו.
 

מלבן –לכתום- לאדום- לשחור אפל: כמו במקומות רב-אתניים אחרים במזרח התיכון, המטבח מרוויח מן ההשפעות ההדדיות, אך הסועדים שם – מתים.






◄כדי להנות מן המאמרים המיוחדים של האתר, כדאי להצטרף אל מועדון Gplanet Prime. המינוי הינו לחצי שנה או לשנה. במסגרת המינוי קוראים את כל המאמרים הסגורים שפורסמו עד היום, וממשיכים קדימה לתקופה נוספת. ניתן לקרוא את תנאי הרישום ולהירשם – כ א ן.

◄אני מבקש באופן אישי, מכל מי שכבר חבר במועדון Gplanet Prime, והמנוי שלו הסתיים, לחדש אותו. כדי לחדש את המינוי יש להכנס לקטגוריית “לחידוש מנוי קיים לחץ כאן”, או – כ א ן.

◄אם ברצונכם לשלוח את המאמר הזה לחברים, עושים זאת באמצעות הכפתור “המלץ לחבר”, בדף הזה, למטה.

◄למבקשים לקבל התראות על כל מאמר חדש שעולה ישירות אל המייל האישי, עושים זאת – כ א ן